הארמייה הראשונה (בולגריה)
הארמייה הראשונה של צבא בולגריה (בבולגרית: Първа българска Армия) הייתה ארמייה בולגרית, אשר לחמה במלחמות בולגריה החל ממלחמת הבלקן הראשונה ועד למלחמת העולם השנייה.
| פרטים | |
|---|---|
| מדינה |
 ממלכת בולגריה |
| שיוך |
צבא ממלכת בולגריה |
| סוג | ארמייה |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות | 17 בספטמבר 1912 – שלהי 1945 |
| מקים היחידה | פרדיננד הראשון, מלך בולגריה |
| מלחמות | מלחמת הבלקן הראשונה, מלחמת הבלקן השנייה, מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השנייה |
| פיקוד | |
| מפקדים |
וסיל קוטינצ'ב בעת מלחמות הבלקן קלמנט בוידז'ייב, דימיטר גשוב, סטפן נרזוב בעת מלחמת העולם הראשונה ניקולה מיחוב, ולדימיר סטויצ'ב בעת מלחמת העולם השנייה |
  | |
מלחמות הבלקן
עריכהב-1907 ערך פרדיננד הראשון, מלך בולגריה רפורמות בצבא הנסיכות ובמסגרתן נקבע שבעת מלחמה יתארגן הצבא הבולגרי ב-3 ארמיות. כל אחת מנתה גרעין של 3 אוגדות ולכל אוגדה יגויסו חיילים מאותו אזור אוכלוסין. הבולגרים התבססו על צבא סדיר בהיקף של 60,000 חיילים בגילאי 21–23 ועוד כ-290,000 בכוחות מילואים ומיליציה.
בפרוץ מלחמת הבלקן הראשונה מנתה הארמייה 94,875 חיילים שאורגנו בשלוש אוגדות רגלים וחטיבת פרשים אחת. מבחינת נשק קל, התבססו הבולגרים על רובה "Steyr-Mannlicher M1895" מתוצרת אוסטרו-הונגרית ורובה ברדן-2 מתוצרת רוסית(אנ'). עוד סופקו לצבא הבולגרי גרסה רוסית של סמית' אנד וסון M1880 ו-1906 וכן אקדח חצי אוטומטי 9 מ"מ פרבלום דגם 1908 "Luger". ליחידות העזר בארמיות השדה ולכוחות המיליציה סופק רובה "M-1869 krnka"(אנ') רוסי. כוחות הארמייה צוידו ב-56 מקלעי מקסים M-1908 ו-180 תותחים מרביתם בקוטר 75 מילימטרים ומקצתם בקוטר 120 מילימטרים. מרבית הארטילריה הייתה מתוצרת צרפתית ומיעוטה מתוצרת גרמנית[1]. תחת פיקודו של וסיל קוטינצ'ב לחמה הארמייה בגזרות אדירנה, לילבורגאז ודרמה.
במהלך מלחמת הבלקן השנייה אורגנה הארמייה השנייה ב-2 אוגדות רגלים וחטיבת רגלים נוספת. בראשית הקרבות נותבה הארמייה לגזרה הסרבית, אך עם הצטרפות רומניה לקרבות נגד בולגריה נסוגו הבולגרים לקווי הגנה בתוך בולגריה תוך התמודדות במספר חזיתות ולבסוף נאלצו לחתום על הסכם בוקרשט, במסגרתו איבדו את מרבית הישגיהם ממלחמת הבלקן הראשונה.
מלחמת העולם הראשונה
עריכהבפרוץ מלחמת העולם הראשונה נכללו במסגרת הארמייה 4 אוגדות רגלים (אוגדות: 1, 6, 8, 9). מספר החיילים באוגדות הרגלים הבולגריות הגיע ל-24,000 ובהיקף כוח האדם דמו לגייסות בצבאות אירופיים. כל אוגדה מנתה 2 חטיבות. כל חטיבה מנתה 2 רגימנטי רגלים בני 4,583 חיילים כל אחד ובכל רגימנט 2 גדודים בני 4 פלוגות. בנוסף מנתה כל חטיבה פלוגת מקלענים בת 80 חיילים, פלוגת חיל עזר בת 180 חיילים, שני אסקדרוני פרשים ורגימנט ארטילריה בן 1,959 חיילים שאורגן ב-3 פלוגות תותחנים. עוד נמנו בכל חטיבה פלוגת ז'נדרמריה, פלוגת הנדסה, פלוגת אספקה ופלוגת רפואה. כל אוגדת פרשים מנתה 2 חטיבות ובכל חטיבה 2 רגימנטים. כל רגימנט פרשים מנה 657 חיילים ואורגן ב-4 אסקדרונים. בנוסף מנתה כל חטיבה רגימנט ארטילריה רכוב, גדוד אספקה וגדוד רפואה[2].
עם הצטרפות בולגריה למעגל הלחימה במסגרת מעצמות המרכז, השתתפו חיילי הארמייה הראשונה במערכה על סרביה. תחת פיקודו של קלמנט בוידז'ייב ניצחו חיילי הארמייה בקרב מוראבה ובקרב קוסובו אשר הובילו להכנעתה של סרביה[2]. לאחר הכרעת סרביה, הוצבה הארמייה הראשונה בחזית המקדונית וביחד עם הארמייה השנייה, היוו את עיקר הכוח הלוחם[3]. מלחמת ההתשה המתמשכת בחזית המקדונית, הובילה לשחיקת רוח הלחימה של חיילי הארמייה ולבעיות משמעות קשות. בראשית 1918 החלו עריקות בשורות הכוחות הבולגריים. בעיות המשמעת הקשות והעריקות מהחזית הובילו להעמדתם לדין צבאי של כ-40,000 חיילים וקצינים בולגרים, ומתוכם הוצאו להורג בין 450[4] ל-2,500 חיילים[5].
לאחר הכישלון בקרב סקרה הדיח מפקד החזית הגנרל ניקולה ז'קוב את מפקד הארמייה הגנרל דימיטר גשוב ובמקומו מונה סטפן נרזוב[6]. במהלך המלחמה שונה הרכב הארמייה מספר פעמים בשל חלוקת הכוחות למספר חזיתות ושחיקתם. בספטמבר 1918 מנתה הארמייה שלוש אוגדות רגלים (ה-9 "פלבן", ה-5 "דנובה", חלק מה-11 "סבילנגראד" והאוגדה ה-13 "ההררית") והכוחות הוצבו בגזרת אגם דויראן. ב-14 בספטמבר פתחו כוחות מדינות ההסכמה בהתקפה על קווי הבולגרים לאורך עמק הווארדאר. כוחות מעצמות המרכז הופתעו והחלו בנסיגה. בקרב דוברו פולה הובסו הכוחות הבולגריים אשר סופחו לארמייה הגרמנית ה-11, קווי החזית נפרצו והנסיגה הפכה רחבה ומהירה. לעומת זאת נותרו קווי הארמייה הראשונה איתנים ובקרב דויראן השלישי הנחילו הבולגרים תבוסה קשה לחיילי מדינות ההסכמה. פריצת קווי החזית הובילה את מפקד הכוחות מטעם מעצמות המרכז הגנרל פרידריך פון שולץ להורות על נסיגה לאורך כל החזית וחיילי הארמייה הראשונה נסוגו מעמדותיהם ללא קרב. הבולגרים ביקשו הפסקת אש לצורכי כניעה וב-29 בספטמבר נחתמה שביתת הנשק של סלוניקי. ב-15 באוקטובר 1918, פורקה הארמייה הראשונה מנשקה וחייליה שוחררו.
מלחמת העולם השנייה
עריכהב-1 במרץ 1941 הצטרפה בולגריה להסכם התלת-צדדי וחברה רשמית למדינות הציר במלחמת העולם השנייה. עם זאת סירב המלך בוריס השלישי לצרף את חייליו לקרבות החזית המזרחית. ב-1942 הוצבו חיילי הארמייה הראשונה בפיקודו של ניקולה מיחוב בגזרת מקדוניה אשר ביוגוסלביה הכבושה. בספטמבר 1944, לאחר הפיכת חזית המולדת הצטרפה בולגריה לבעלות הברית והכריזה מלחמה על גרמניה הנאצית. לאחר המלחמה הוקם בית דין מיוחד לשפיטת חברי מנגנון השלטון הקודם ומשתפי הפעולה עם הנאצים. ב-1 בפברואר 1945, הוצא הגנרל ניקולה מיחוב להורג בידי כיתת יורים בשטח בית העלמין בסופיה ביחד עם 180 פוליטיקאים ואנשי צבא נוספים חברי מנגנון המשטר הקודם[7].
חיילי הארמייה הראשונה שמנו כ-100,000 חיילים נעו לכיוון סקופיה וניש במטרה לחסום את צירי נסיגת הוורמאכט. בהמשך, בפיקודו של הגנרל ולדימיר סטויצ'ב לחמו חיילי הארמייה הראשונה בקרבות החזית האוקראינית ה-3 תחת פיקודו הכולל של פיודור טולבוחין ובכלל זה במתקפת אגם בלטון ובמבצע וינה. לקראת סיום המלחמה, ב-8 במאי 1945 כבשו הבולגרים את העיר קלגנפורט שבאוסטריה. ב-9 ביולי 1945 שוחררו חיילי הארמייה משירותם הצבאי ובסוף אותה השנה היא פורקה רשמית.
הערות שוליים
עריכה- ^ Philip S. Jowett, Armies of the Balkan Wars 1912-1913 באתר גוגל ספרים (באנגלית).
- ^ 1 2 Nigel Thomas ,Dušan Babac, Darko Pavlović, "Armies in the Balkans 1914-18, Osprey publishing, Great Britain ,2001, page 21-23", באתר גוגל ספרים (באנגלית)
- ^ מארי רוברטס פריסיליה, מלחמת העולם הראשונה-חזית סלוניקי, הוצאת ABC-CLIO, קליפורניה, ארצות הברית, 2006, עמודים 282–284, 716, 833-835, 1620-1624 (באנגלית).
- ^ תקציר אנציקלופדי לתולדות הרפובליקה העממית הבולגרית, הוצאת דפוס פרגמון, סופיה, 1985, עמוד 211, באתר גוגל ספרים, (באנגלית).
- ^ הול, ס. ריצ'רד, קרב דוברו פולה 1918 - פריצת הדרך במערכה על הבלקן, הוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, 2010, עמוד 172, באתר גוגל ספרים, (באנגלית).
- ^ הול, ס. ריצ'רד, קרב דוברו פולה 1918 - פריצת הדרך במערכה על הבלקן, עמוד 134.
- ^ קשלס, חיים, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, הוצאת דבר, 1969, עמוד 254.