הבחירות לעיריות במנדט הבריטי (1934)
הבחירות לעיריות במנדט הבריטי נערכו ב-1934.
רקע
עריכהב־1926 חוקקה פקודת הבחירות העיריות של המנדט הבריטי, שקבעה את הכללים לבחירות שנערכו ב־1927. הפקודה קבעה את תקופת כהונתם של העיריות לשלוש שנים,[1] כך שהבחירות נועדו להיערך ב־1930, אך מאורעות תרפ"ט ב־1929 הביאו לדחיית הבחירות. בינואר 1934 נחקקה פקודת העיריות שהחליפה את החקיקה העות'מאנית. החוק החדש קבע בחירות אזוריות ולא יחסיות, שלל את הזכות הבחירה מתושבים שאינם נתיני ארץ ישראל והעניק לממשל זכות למנות שני נציגים בעיריות ירושלים וחיפה על מנת לייצג את הנתינים הזרים.[2]
החוק החדש העניק זכות בחירה מגיל 25, כאשר בכל 22 העיריות הוותיקות הוגבלה זכות הבחירה לגברים, בעוד בתל אביב הוענקה זכות בחירה גם לנשים. בערים הוותיקות נדרש גם תשלום ארנונה של פחות 500 מיל עבור נדל"ן עירוני או לפחות פאונד במסים עירונים. גם הזכות להיבחר בתל אביב הייתה רחבה יותר, כאשר היא הוענקה הן לנשים והן לגברים מכיל 25 לעומת הענקתה לגברים מעל גיל 30 בלבד בשאר הערים.[3] בתל אביב לא נערכו בחירות יחד עם שאר העיריות, כיוון שתקופת כהונת העירייה לא תמה עד דצמבר 1935.[4]
הבחירות
עריכההבחירות התקיימו ב־22 ערים, בהם חמש ערים מעורבות: ירושלים, צפת, טבריה, חיפה ויפו.
הבחירות נחשבו לניצחון למחנה החוסיינים, כאשר מועמדים המזוהים עמם זכו ברוב בבית לחם, ג'נין, חברון, עזה, רמאללה ושכם. למרות זאת, ניצל הנציב העליון את סמכותו ומינה ראשי עירייה המזוהים עם מחנה הנשאשיבים בג'נין, לוד, נצרת, עזה, צפת ורמלה. בערים שבהם לא זכו מועמדי האופוזיציה באף מושב בעירייה נאלץ הנציב למנות ראש עירייה המזוהה עם החוסיינים, שמועמדים המזוהים עמם מונו לראשות עיריות באר שבע, ביסאן, טולכרם, מג'דל ויריחו.[5]
עיר | תאריך הבחירות | מצביעים | ראש העירייה הנבחר |
---|---|---|---|
באר שבע | 7 ביוני | 775 | תאג' אפנדי שעת' |
ביסאן | 13 באוגוסט | מוחמד סעיד אפנדי חלבוני | |
בית לחם | [א] | 331 | עיסא אפנדי אל-בנדכ |
בית ג'אלא | 5 באפריל | אנדריה מנסור | |
ג'נין | 8 באוגוסט | פהמי אפנדי אעבושי | |
ח'אן יונס | 25 בנובמבר 1935 | א-סיידי עבד א-רחמן מוחמד אל-פרע | |
חברון | 5–6 ביולי | שייח' מוח'לס חמורי | |
חיפה | [א] | חסן שוכרי | |
טבריה | [א] | זאכי אלחדיף | |
טולכרם | 12 באוגוסט | עבד א־רחמאן אפנדי אל־חאג' אבראהים | |
יפו | 7 ביולי | עסאם ביי א־סעיד | |
ירושלים | 26 בספטמבר | 3,650 | חוסיין אל-ח'אלידי |
לוד | [א] | אחמד אפנדי חוסייני | |
מג'דל | 9 ביוני | 170 | יוסף ניג'ים |
נצרת | 28 ביולי | 458 | סלים אפנדי בישארה |
עזה | 26 ביוני | 840 | פהמי אפנדי חוסייני |
עכו | 9 באוקטובר | 718 | חוסיין אפנדי מוחמד ח'ליפה |
צפת | 26 ביולי | 510 | סלאח אפנדי עז א-דין קודורה |
רמלה | 9 ביולי | שייח' מוסטפא אל־ח'יירי | |
רמאללה | [א] | סעדאללה קסיס | |
שכם | [א] | 747 | סולימאן טוקאן |
שפא עמר | ? | ג'בור יוסף ג'בור | |
תל אביב | 15 בדצמבר 1935[6] | 25,069[7] | מאיר דיזנגוף |
מקור[5] |
חיפה
עריכהבחיפה עמד מספר חברי המועצה על 12, בהם ארבעה יהודים, ושמונה מוסלמים. היהודים תמכו בראש העירייה המכהן חסן שוכרי, ולאחר הבחירות מונה שבתי לוי, חבר העירייה מ־1927, לסגן ראש העירייה. בנוסף על לוי כיהנו בעירייה דוד הכהן, חבר העירייה מ־1927, פנחס מרגולין ויוסף ארדשטיין.[2]
לאחר פרוץ המרד הערבי הגדול ב־1936 התפטרו כמה מחברי העירייה הערביים, דבר שהוביל להקמת ועדה ממונה בה שלושה ערבים, ארבעה יהודים ושלושה פקידים בריטים, כאשר שוכרי מכהן כיושב ראש הוועדה. בעקבות מותו של שוכרי בינואר 1940 מוונה שבתי לוי לממלא מקום ראש העירייה ובאפריל 1940 מונה לראש העירייה הזמני, כאשר ממונים לו שני סגנים, טאהר קרמאן המוסלמי ושחאדה שלח הנוצרי. במקביל הצטמצמה הנציגות הערבית העירייה לשישה חברים בלבד.[2]
יפו
עריכהביפו נקבעו אחד עשרה חברי מועצה שבעה מוסלמים, שני יהודים, ושני נוצרים. בבחירות זכתה שוב סיעת עסאם בק אסעיד וסגנו עבד א-ראוף אל-ביטאר, והם המשיכו לכהן בתפקידם עד לפיזור המועצה בסוף 1938. תשעת החברים הנוספים שנבחרו למועצת העירייה היו המוסלמים שיח' עיסא אבו אלג'בין, סולימאן אבו גזאלה, חוסין שוהב א-דין, המהנדס דרוויש אבולעפיה, וחסן אל־דג'אני. הנוצרים היו המהנדס עבדאללה מיטרי ואדמונד רוק, ונציגי היהודים חיים מוטרו, נציג שכונת שפירא והשכונות העבריות, ומשה לוי נציג כרם התימנים ותושבי מנשייה היהודים. עם פרוץ השביתה הגדולה והמרד הערבי באפריל 1936, הופסקו שרותי העירייה בשכונות העבריות של יפו. תושביהן סירבו לשלם מיסים, וחיים מוטרו התפטר מהמועצה.[8]
ירושלים
עריכהבירושלים נקבעו 12 חברי מועצת העירייה בהם ששה יהודים, ארבעה מוסלמים ושני נוצרים. שלושה מתוך ששת הרשימה המאוחדת היהודית שייצגה את הציונים הכלליים, מפא"י, הספרדים, אגודת ישראל ותנועת המזרחי, זכו ללא בחירות ושלושה מועמדים נוספים מטעם המפלגה הרוויזיוניסטית, בעלי הבתים ונציג עצמאי אחד הובסו. נציגי היהודים הנבחרים היו דניאל אוסטר, אברהם אלמליח, יצחק בן-צבי, יוסף חכמשוילי, חיים סלומון ושמואל עדן.[9] מיד לאחר הבחירות הודיע אוסטר על התפטרותו עקב אי מינויו של ראש עירייה יהודי,[10] אך חזר בו מההתפטרות.[11]
לראשות העירייה נבחר חוסיין אל-ח'אלידי, מועמד מטעם המופתי של ירושלים, אמין אל-חוסייני, הודות לתמיכת היהודים - הן בשל אישיותו והן בשל השתתפותו של ראש העירייה היוצא, יריבו ראע'ב נשאשיבי, במשלחת הפלסטינית האנטי-ציונית ללונדון ב-1930.[12] מיד לאחר הבחירות, משה שרת, מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, היה הראשון שהמליץ עליו לפני הממשלה לראשות העירייה.[13] כסגניו מונו דניאל אוסטר היהודי ויעקוב פראג' הנוצרי.[14]
באוקטובר 1937 הוגלה ח'אלידי לאיי סיישל יחד עם שאר חברי הוועד הערבי העליון, שגורשו עקב מעורבות הוועד במרד הערבי הגדול.[15][16] בעקבות כך מונה סגן ראש העירייה דניאל אוסטר לראש העירייה[17] ובכך היה היהודי הראשון בתפקיד ראש עיריית ירושלים. לאחר כשנה, מינו הבריטים את מוסטפא אל-ח'אלידי לראש העיר ואוסטר המשיך לכהן כסגנו.[18]
הערות שוליים
עריכה- ^ Bentwich, Norman (1928). "Palestine". Journal of Comparative Legislation and International Law. 10 (3): 172–77. JSTOR 753528.
- ^ 1 2 3 תמיר גורן, שאלת ראשות עיריית חיפה וההיערכות לקראת הבחירות המוניציפליות בשלהי תקופת המנדט, מדינה וחברה 6 (1), 2007, עמ' 123–55, JSTOR 23638633
- ^ The Palatine Gazette, no. 386, 6th September 1933, pp. 1209–1267
- ^ בתל־אביב לא תהיינה בחירות, דבר, 4 בינואר 1934
- ^ 1 2 Zeedan, Rami (בפברואר 2020). "The Palestinian political parties and local self-governance during the British Mandate". The British Mandate in Palestine: 83–101. doi:10.4324/9780429026034-5.
{{cite journal}}
: (עזרה) - ^ היום הבחירות בתל־אביב, דואר היום, 15 בדצמבר 1935
- ^ התוצאות הסופיות של הבחירות והרכב מועצת העיריה החדשה, הארץ, 19 בדצמבר 1935
- ^ שמואל גילר, "מערכות הבחירות העירוניות ביפו" בפרויקט בן-יהודה
- ^ בעיריות ובמועצות בארץ ישראל, ידיעות עיריית תל אביב, 15 באוגוסט 1934
- ^ התפטרותו של אוסטר מגלה את מזימת מפא"י נגד ראש עיריה עברי, הירדן, 5 באוקטובר 1934
- ^ אוסטר חוזר בו לאחר לחץ, הירדן, 7 באוקטובר 1934
- ^ בני מוריס, קורבנות, עמ' 124-123.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 86.
- ^ דניאל אוסטר ויעקוב פרג' סגני ראש עירית ירושלים, הירדן, 20 בינואר 1935
- ^ אתמול והיום בארץ, דבר, 3 באוקטובר 1937
- ^ Dr. Khalidi and five other leaders ordered deported, פלסטיין פוסט, 3 באוקטובר 1937
- ^ הערבים בעירית ירושלים יתפטרו, דבר, 27 בדצמבר 1937
- ^ ישיבת מועצת עירית ירושלים, דבר, 6 בספטמבר 1938