הגט מקליווא
פרשת הגט מקלֵיוֶוא הייתה מחלוקת הלכתית בדבר כשרותו של גט, שהסעירה את העולם הרבני באירופה בשנים 1766–1767. המחלוקת עסקה במקרה שבו חתן, ששפיות דעתו הייתה מוטלת בספק, ברח מייד לאחר החתונה בנמקו שהוא חש את עצמו בסכנה גדולה, ולשם כך גירש את אשתו. עלה חשש שבעת הגירושין הוא היה במצב נפשי בעייתי, שבעטיו הוא מוגדר כשוטה שגירושיו אינם תקפים. המחלוקת ההלכתית נבעה משאלת הגדרתו של החתן כשפוי, שכן אדם שאינו שפוי אינו יכול לגרש,[1] אולם היא חרגה מגדר הדיון ההלכתי המצומצם, הציתה סכסוך נרחב בין רבנים ובין קהילות שונות, וחשובי רבני הדור התערבו בה. כתבים שנכתבו בעת הפרשה נחשבים מקור חשוב לעיסוק בסוגיות שוטה ובהגדרתו בכלל, גם מעבר לדיון המקומי בפרשה.
סיפור המעשה
עריכה
בשנת 1766 (ה'תקכ"ו) השתדך בחור בשם יצחק (איציק) בן אליעזר נייבורג ממנהיים עם נערה בשם לאה בת יעקב גונצהויזן מבון (שתי הערים בגרמניה של ימינו). תאריך החתונה נקבע ליום ח' באלול באותה שנה. לקראת החתונה באו הכלה ומשפחתה למנהיים ונפגשו עם החתן. בבוקר שלאחר המפגש, אמו של החתן, שהוטרדה ממצב רוחו, שאלה אותו האם הוא מצא בה פגם כלשהו, אך הוא השיב לה שהוא מודאג בשל עניינים כספיים הקשורים לחתונה. בימים שלפני החתונה ובחתונה עצמה התרשמו הנוכחים ממצב רוחו הקודר של החתן, אך עם זאת, הוא התנהג באורח שקול ונראה מיושב בדעתו. החתונה נערכה ביום רביעי, כמתוכנן, והחתן נשא דברים ואף אכל לשובע בסעודת ליל שבת, בניגוד להוראת רופאו שלא להרבות באכילה. למחרת בבוקר, בשבת, לקח החתן את כסף הנדוניה והסתלק מהעיר בלי לומר דבר לאיש. ביום ראשון, לאחר חיפושים, נמצא החתן בעיירה סמוכה. את הכסף שמר בידיו ורק שילם על האירוח לבעל הבית שבו שהה. לאחר שהושב לביתו התעלף, וכשהתאושש ונחקר לפשר מעשיו, סירב לנמק את בריחתו. הוא רק הסביר כי נפל עליו פחד מוות במנהיים ולכן ברח. החתן נרגע לכמה ימים, אך בין המחותנים התפתח סכסוך כספי, ולאחר שיושב הסכסוך בידי רבי שמעון קופנהגן (רב מקהילתה של הכלה וקרוב משפחה שלה, חתנו של רבי יהודה מילר), החליטו כל הצדדים שהזוג הצעיר ייסע עם משפחת הכלה לבון, וקיוו כי שינוי המקום ייטיב גם את מצב רוחו של החתן, שהיה חשש כי לקה בטירוף.
שבעת ימי המשתה הסתיימו, ועד השבת הבאה הגיעו האנשים לבון. במוצאי שבת פנה החתן לרבי שמעון קופנהגן והודיע לו כי הוא מוטרד מיחסה של אשתו אליו, וכן שהוא נמצא בסכנה גדולה בבון והוא חייב לעזוב מיד את המדינה ולעבור לאנגליה. בשל כך ביקש לגרש את אשתו כדי שלא להשאירה עגונה. בהתייעצות עם הוריה הסכימה הכלה לגירושין, כדי שלא תישאר עגונה. מכיוון שבבון לא היה בית דין המוכר על ידי השלטון, ובדיסלדורף הסמוכה לא הסכים החתן להתגרש משום שרבים ממכריו היו מצויים בה, הוחלט שהגירושין יתקיימו בעיירה קליווא שבדרך להולנד, שבה התכוון החתן לעבור בדרכו לאנגליה. רבה של קליווא באותו זמן היה הרב ישראל ליפשיץ (בנו של ר' אליעזר אב"ד דאפטא, מחבר הספר "דמשק אליעזר" על מסכת חולין, וסבו של הרב ישראל ליפשיץ, מחבר הפירוש "תפארת ישראל"). הרב שוחח עם כל הצדדים ובאותו יום סידר את הגט. לפי טענת הרב ליפשיץ, החתן דיבר ביישוב הדעת ובהיגיון, ולא נראה כלל כמי שלקה בנפשו.[2] לאחר שסודרו גם העניינים הכספיים והחתן הסכים להחזיר את כל כספי הנדוניה, שבו הכלה ומשפחתה לביתם, והחתן נסע לאנגליה והחל לעסוק במסחר.
הפולמוס בין הרבנים
עריכה
כשנודע לאבי החתן סיפור הגירושין כעס מאוד על הגט ועל הכסף שנלקח מבנו. הוא פנה לרבה של קהילת מנהיים, הרב טעבלי העס (קרי: טֶבּלֶה הֶס), והלה הכריז כי הגט פסול מכיוון שהחתן היה "שוטה ומשוגע" בזמן מתן הגט. לדבריו, מיד כשהגיעה הכלה למקום מגורי החתן ניכרו בו סימני שיגעון שהתגברו בשבת שלאחר החתונה, שבה קם החתן לפנות בוקר, ובמהלכה ברח למקום הפקר מחוץ לעיר כחסר בית – תוך חילול שבת, מאחר שעבר על איסור תחומין ואף טלטל חפץ ברשות הרבים – שם אסף אותו גוי לביתו לאחר ששכנע אותו שיעביר אותו לאנגליה. לטענת הרב העס, יצחק היה ידוע ומוחזק כשוטה בתקופה זו, וגירש את אשתו בנימוק שהוא נאלץ לברוח למדינה אחרת ולהשאיר את אשתו עגונה. לדעת הרב העס נימוק זה לא היה משכנע, ומכיוון שכך פסק שהגט אינו תקף.[3]
הרב העס שלח מכתב בעניין לרבני קהילת פרנקפורט, שעמם נמנה רבי אברהם אַבִּיש מליסא, מחבר "ברכת אברהם",[4] וביקש מהם להכריז בפומבי בשעת היריד שייערך בפרנקפורט כי האישה היא עדיין אשת איש. רבני פרנקפורט הסכימו עם טענתו של הרב העס, ושלחו מכתב לרב ליפשיץ בקליווא ובו קבעו כי לדעתם האישה היא אשת איש וכי לדעתם עליו להכריז בפומבי על ביטול הגט. עם זאת, רבני פרנקפורט נמנעו מלהכריז בשעת היריד על ביטול הגירושין. הרב ליפשיץ השיב לרבני פרנקפורט כי לדעתו הגט כשר והאישה מותרת להינשא לכל אדם.
בעקבות זאת התפתחה מחלוקת רחבה, שבה לקחו חלק רבנים רבים מקהילות רבות. הרב מקליווא גבה עדות מאנשי קהילתו שהיו נוכחים בשעת סידור הגט, והם העידו כי החתן היה שפוי בדעתו. לעומתו, רבני פרנקפורט גבו עדות מאנשי בון ומהרב קופנהגן, וקבעו בעקבות גביית העדות שהחתן לא היה שפוי. הם הוציאו כרוזים שבהם קבעו כי האישה היא בגדר ספק אשת איש, ולאחר מכן כרוזים נוספים שבהם קבעו שהיא אשת איש גמורה.[5]
כשפנו אליהם רבני קהילות נוספים שהצטרפו לדיון וביקשו מרבני פרנקפורט לפרט את השיקולים ההלכתיים שהביאו אותם לפסול את הגט, סירבו רבני פרנקפורט לכך וקבעו כי סמכותם כבית דין מספיקה: "ואין אנו צריכים להגיד טעם הדברים אשר עלו בהסכמתנו לשום אחד מחכמי הדור". הם הסבירו כי קיימת תקנה מגדולי רבני ורמייזא ופרנקפורט שקבעה שאין רשות לרב או לבתי דין להתערב בפסק של בית דין אחר, ואם יעשה כך בניגוד לתקנה יהיו דבריו בטלים. סדרת תקנות אלו תוקנו בשנת ש"ב, ובשנים שמ"ג ותמ"ח חזרו החכמים וחיזקו תקנות אלו, ואף הוסיפו ופירשו שאין לשום רב רשות להתערב בנעשה בעיר שבה יש בית דין או רב אחר, בכל קהילות אשכנז. רבני פרנקפורט ביקרו את הרבנים שהתערבו בנושא בלא ששמעו כראוי את טענות שני הצדדים. עם זאת, במכתבי פרוטוקול לא-רשמיים של בית הדין הם חזרו ונימקו את פסק דינם. הרב ליפשיץ סיפר שוב במכתב מפורט על כל הסיפור, ועמד על דעתו שהחתן היה בדעתו הצלולה בשעת נתינת הגט – הוא הסביר כי קיימת סיבה נסתרת שבשלה הוא אולץ לברוח מהעיר וממילא לגרש את אשתו כדי לא להשאירה עגונה, ואנשים אחרים אימתו את דבריו.[6]
במחלוקת עסקו חשובי רבני הדור (למעט הגאון מווילנה), ובהם הרבנים שאול מאמסטרדם, יעקב עמדין, אריה ליב גינצבורג (מחבר "שאגת אריה"), יחזקאל לנדא (מחבר שו"ת "נודע ביהודה"), דוד טבל מליסא, דוד פרנקל (מחבר "קרבן העדה") שלמה מחלם (מחבר "מרכבת המשנה"), ואלחנן אשכנזי (מחבר "סדרי טהרה"), שהיו כולם בעד הכשרת הגט. המחלוקת הסתעפה גם לטיעונים שאינם ממין העניין, ובכרוזים שהופצו תלו בעלי הדברים האשמות חריפות וכינויי גנאי זה בזה. הדברים הגיעו עד כדי שריפת מכתבים וחיבורים שנכתבו מצד אחד של המחלוקת בידי המחזיקים בצד השני.[7]
כשבעה חודשים לאחר מתן הגט, באדר ב' תקכ"ז, שב החתן לביתו. לפי גרסה אחת, חלה תפנית מפתיעה במהלך האירועים כאשר החתן ביקש להינשא מחדש לאשתו־גרושתו. הדבר ניתן לו, אולם במהלך טקס החופה השני לא הושמעו הברכות – שהרי לדעת רבני פרנקפורט היו החתן והכלה נשואים משכבר – ונוסח הקידושין שאמר החתן היה "הרי את עוד מקודשת לי". על עדות זו קמו מפקפקים רבים, התמהים על כך שבספרים אודות הפולמוס שיצאו לאור לאחר חזרתו-לכאורה של החתן אין זכר לעניין זה, שכלולות בו גם שאלות הלכתיות מורכבות כגון ספק ברכות להקל מצד אחד והאיסור ההלכתי לחתן לבוא על אשתו לפני ברכות אירוסין ונישואין מצד שני.[8] כך או כך, הוויכוח בין הרבנים המשיך להתנהל במישור התאורטי, ודעך רק כאשר נפטר הרב אברהם אביש מפרנקפורט לאחר כשנתיים.
השיקולים ההלכתיים
עריכה| מקרא | ספר דברים, פרק כ"ד, פסוק א' |
|---|---|
| מקורות נוספים | שו"ת מהר"י וייל, סימן נב; שאגת אריה (תוספת קונטרס מיוחד בסוף הספר, סימן ב); דרושי הצל"ח, דרוש כח; אור הישר, סימנים י, כד, כט; אור ישראל |
  | |
כשירות נפשית לצורך מתן גט
עריכההשאלה ההלכתית שעמדה במוקד הדיונים הייתה שאלת מעמדו הנפשי של החתן. מי שמוגדר מבחינה הלכתית כשוטה, כלומר אדם הלוקה בנפשו, איננו יכול לתת גט לאשתו, משום שפעולת הגירושין דורשת גמירות דעת מוחלטת מצידו. השאלה הייתה באיזו מידה הלם מצבו של הבעל את ההגדרה ההלכתית של השוטה.
הרב ליפשיץ, מסדר הגט ומכשירו, טען כי אמנם בשעת סידור הגט לא ידע על מעשה הבריחה של החתן במנהיים, אך ידיעה זו לא הייתה מעלה או מורידה מבחינתו, שכן שאלת כשרותו של הגט נבחנת לאור מצב הבעל בשעת מתן הגט בלבד. הוא עצמו שוחח עם הבעל מספר שעות ביום נתינת הגט, והתרשם כי היה מיושב בדעתו לחלוטין: ”וישבו אצלי כמו ג' שעות, ודברנו מעסק הגט ומשאר דברים. וגם ר' יצחק דיבר ולא ראיתי בו שמץ מנהו משטות, רק כל דבריו בהשכל כמו שאר בעלי שכל והמדע.” לעומתו טענו רבני פרנקפורט, שפסלו את הגט, כי התנהגותו של החתן בימים שקדמו למתן הגט מוכיחה בעליל שהיה שוטה, ולכן גירושיו אינם גירושין. לטענתם, לא ייתכן כי שב לשפיותו בזמן הקצר שבין פרשת מנהיים לבין זמן סידור הגט בקליווא. את הבדיקה שנעשתה על ידי בית הדין, והמוכיחה לכאורה את שפיותו של החתן, הם פסלו בטענה כי ייתכן שמדובר ב"שוטה לדבר אחד" שהשיגעון שלו אינו ניכר כל הזמן. את דעתם גיבו בתשובה שכתב מהר"י וייל, ובה קבע כי ייתכן שאין אפשרות לבחון את שפיותו של שוטה בכך שהוא עונה לעניין ומדבר בחכמה, שהרי חז"ל נתנו שלושה סימנים לשוטה; ומכאן שגם אם השוטה מדבר כאדם רגיל – אם קיימים הסימנים המעידים שהוא שוטה (למשל – מאבד מה שנותנים לו) הוא נחשב לשוטה.[9] לסיעתו של הרב ליפשיץ הצטרפו רבי אליעזר קצנלבויגן והיעב"ץ,[10] שסברו שיש להניח שבית הדין בדק אותו בצורה המוציאה מידי ספק את האפשרות שהוא "שוטה לדבר אחד". באופן עקרוני הסכימה סיעת המכשירים שייתכן ששוטה יתנהג ביישוב הדעת, אלא שרבי שאול אמסטרדם (מכת המכשירים) קבע כי החתן לא הוחזק כשוטה באופן קבוע ולכן די בראיות כל שהן כדי להוציאו מחזקתו זו.[11]
נקודות נוספות שהועלו: האם העובדה שהחתן שמר היטב על הכסף שלקח בידו בשעת בריחתו ממנהיים מוכיחה שהיה שפוי בדעתו בעת הבריחה? האם בקשתו לתת גט לאשתו כדי שלא תישאר עגונה מעידה על שפיותו? האם העובדה שסירב לגלות לאיש, כולל לאביו ולרב מקליווא, מאיזו סיבה הוא מבקש לנסוע לאנגליה או העובדה שויתר על מרבית הממון למשפחת הכלה, ואף נתן לה כתובתה. בעוד שמצד הדין לא היה צריך להעשות כן הן ראיות דווקא על טירוף?
בדיון ההלכתי שהתפתח נדונו סוגיות שונות בדבר ההגדרה ההלכתית של שוטה, ורבות מן הנקודות שעלו משמשות עד היום במערכת השיקולים ההלכתית בענייני כשירות נפשית ובענייני גירושין.[12]
בנוסף עלו בדיון שאלות הלכתיות בדיני ספקות. המתירים טענו שמכיוון שהתעוררו ספקות אודות שפיותו של המגרש וכעת הוא שפוי, יש להכריע על פי חזקה דהשתא שגם בשעת הגירושין הוא היה שפוי. מצד שני אין להכריע את הספק על פי חזקה דמעיקרא של האישה, הייתה אסורה לפני שהתעוררו הספקות ההלכתיים, ולאסור אותה גם עתה מספק, מכיוון שבמקרה של תרי ותרי, שבו ישנם עדים כשרים הטוענים כי חל שינוי מהמצב הראשוני של החזקה, החזקה דמעיקרא מתבטלת ושוב החזקה היחידה שנותרה היא החזקה דהשתא הקובעת שהאיש שפוי.[13] כן נטען לעצם הספק אם נשתטה כלל בשלב כלשהו, שבהיות ונולד כאדם שפוי, ישנה חזקה דמעיקרא שגם בשעת הגירושין הוא היה שפוי.[14]
סמכות בית הדין
עריכהעניין שלכאורה לא היה בעל משקל מרכזי בדיון, אך עלה רבות במהלך הדיונים, היה בשאלת סמכותם הפרוצדורלית של הרבנים השונים. מרגע שהצטרפו רבני פרנקפורט לדיון, שמלכתחילה לא היה להם כל קשר אליו, הם הכריזו כי כל הדיון המשפטי בנושא הגט הוא בסמכותם הבלעדית וכי פסק דינם הוא סופי ומוחלט ואין כל אפשרות לערער עליו. יתר על כן, הם סירבו לפרסם את השיקולים שהובילו אותם להחלטתם: ”מי יכריחנו לכתוב שו"ת בדבר הזה (...) שאין אנו צריכים לזולתנו, רק בעז"ה צירופנו יחד יכולים לברר וללבן שמעתא אליבא דהלכתא (=ללבן את הסוגיה כפי ההלכה) בלי שום סיוע משאר חכמים שבזמננו (...) ושום אדם לא יכול לדון בדבר הזה הן לימין הן לשמאל.”
טענה זו גררה תשובות חריפות מרבנים רבים. המתנגדים ציינו שמעולם לא הייתה דרכו של המשא-ומתן ההלכתי להתנהל ללא טיעונים וטיעונים שכנגד; אפילו בית הדין הגדול שבירושלים, שרבני פרנקפורט השוו עצמם למעמדו, היה מבהיר את שיקוליו ההלכתיים ומעמיד אותם לביקורת. רבי יחזקאל לנדא כתב בעניין זה בשו"ת שלו: ”וכבר נתעוררו רוב חכמי המדינות הללו וכתבו לק"ק פפד"מ (=קהילת קודש פרנקפורט דמיין) לברר דבריהם כשמלה על מה ומאיזה טעם הם מבטלים הגט הנ"ל, שמסדרו הוא גדול בתורה, ויפרשו טעמם ונימוקם כראוי לכל חכמי ישראל לישא וליתן בדבר הלכה. וחכמי ק"ק הנ"ל מיאנו להשיב שום טעם וראיה, רק כך עלתה במחשבה לפנינו ואין אנו צריכים לפלפל בזה עם שום חכם מחכמי ישראל (...) ושאין רשות לשום חכם מישראל לדבר דבר בעסק זה. (...) ומיום הוסדה הארץ לא נעשה בזיון לכל חכמי הדור כאשר נעשה בזמנינו ובדורינו מאת דייני ק"ק פפד"מ בכרוז הנ"ל.”
המערערים על דברי רבני פרנקפורט ציינו גם שגביית העדות שלהם נעשתה שלא כהלכה משום שלא נעשתה בפני בעלי הדין. מה גם, שהם לא הסכימו לפרסם את תוכן העדויות והפרוטוקולים של הדיונים שערכו.
טענה נוספת שעלתה על ידי המתירים היא שאין שום תוקף לפסק בית הדין של האוסרים מאחר שאסור לבית הדין לקבל עדות שלא בנוכחות בעלי הדין, ולפי דעתם אין תוקף לפסק משפטי שניתן בהתבסס על עדויות כאלו.[15]
היחס לעגונה
עריכהלפי פסקם של חכמי פרנקפורט, בהנחה שהבעל היה נשאר באנגליה, האישה הייתה נשארת עד סוף ימיה עגונה, ואילו לפי הרב מקליווא שערך את הגט - הרי שנתאפשר לה להינשא לאדם אחר ולהקים משפחה. בין הפוסקים המתירים היו שציינו במפורש את גורלה הקשה של האישה כשיקול העומד ברקע הדיון ההלכתי, כמקובל בשאלות ממין זה.
בהקשר זה של עיגון האישה הוזכר בדיון ההלכתי גם חרם שהכריז רבנו תם על כל מי שיערער על תקפותו של גט לאחר שניתן. הרב יחזקאל לנדא הכריז כי יערוך בעצמו את טקס הקידושין למי שיבקש לשאת את האישה, ואף נשבע ברבים כי האישה מותרת להינשא ואסור להוציא לעז על הגט.[16]
השלכות
עריכהבעקבות המחלוקת קבעה קהילת פרנקפורט בתקנותיה, כי כל מי שתמך בהכשרת הגט לא ישמש בה כרב. לגבי הרב יחזקאל לנדא – שעמד בראש המחנה המכשיר, ודעתו הכריעה את הדיון – קבעה הקהילה כי גם צאצאיו אחריו לא ישמשו בה כרבנים. ואכן, כשנפטר רב הקהילה אברהם אביש והקהילה חיפשה מועמדים להחליפו, נמצאו רק שלושה רבנים שהתאימו לתפקיד ולא השתתפו בפולמוס, ובסופו של דבר נבחר לתפקיד הרב פנחס הורוויץ (מחבר "ספר הפלאה"). היו שאמרו שאף דעת ההפלאה הייתה לצד המתירים, אלא שלא פרסם את דעתו.[17]
שני ספרים הסוקרים את הדיון ואת המכתבים שנשלחו בעניינו חוברו על ידי הרבנים מן המחנה המכשיר את הגט. הרב אהרון שמעון מקופנהגן כתב את אור הישר (אמסטרדם, תקכ"ט), והרב ישראל ליפשיץ כתב את אור ישראל (קליווא, תק"ל). דברי הרב אריה לייב גינצבורג (מחבר שו"ת "שאגת אריה") בפרשת הגט מקליווא מצוטטים בקונטרס מיוחד בסוף ספרו, וכך גם בחלק מהמהדורות של שו"ת "נודע ביהודה".
מחלוקת עזה זו הייתה השנייה שהסעירה את יהדות גרמניה בפרק זמן קצר, לאחר המחלוקת הגדולה בין רבי יהונתן אייבשיץ ורבי יעקב בן צבי עמדן (יעב"ץ), בה האשים יעב"ץ את רבי יהונתן בשבתאות. הפולמוסים הבאים שהעסיקו את יהדות גרמניה כבר חרגו מגבולו של העולם הרבני, שכן הם באו מצדם של אנשי תנועת ההשכלה, וישנם היסטוריונים הסבורים שערעור כבודה של הרבנות בפרשת הגט מקליווא סייע לעלייתם של המשכילים ולחיזוק ביקורתם כלפי העולם הרבני.
מבחינה הלכתית, היווה מעשה הגט מקליווא תקדים חשוב ששימש בהמשך לדיון בשאלות הנוגעות למעמדם של בעלי מוגבלויות נפשיות שונות במשפט העברי[18]
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- שלמה טל, "הגט מקליבה", בתוך: סיני, גיליון כד, תש"ט, עמ' קנב–קסז, ריד–רל; נדפס בסוף הספר אור ישראל
- יצחק שטרן, "הסערה סביב הגט מקליווא", בתוך: בנין אריאל מרבי שאול מאסטרדם, ירושלים תשכ"ה, עמ' ג–מא
- סטנלי שניידר, "כשירות רגשית: ניתוח הלכתי ופסיכולוגי של הגט מקליווא", בתוך: החיים כמדרש – עיונים בפסיכולוגיה יהודית, תל אביב 2004, עמ' 103–122
- שלמה שבא, עלילות הגט מקליווא, דבר, 1 בדצמבר 1972
- הרב משה מרדכי פרבשטין, משפטי הדעת : עיונים וברורי הלכה בגדרי הדעת ובהלכות שוטה, נוספו עליהם תשובות קדמונים בעניינים אלו ובתוכן תשובות הפוסקים על 'הגט מקליווא', מכון שער המשפט, ירושלים תשנ"ה.
קישורים חיצוניים
עריכה- ספר אור הישר (מהדורה שנייה) ו ספר אור ישראל באתר HebrewBooks.org
- סיכום צדדי הפולמוס והשלכות הלכתיות בספר חשוקי חמד – כתובות
הערות שוליים
עריכה- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות גירושין, פרק ב', הלכה ט"ו.
- ^ אור הישר, עמ' ד.
- ^ אור הישר עמ' ה.
- ^ יש המפקפקים ביחס למידת מעורבותו בפועל של רבי אברהם אביש מליסא בפולמוס; אף על פי שחתמו בשמו על כל הכרוזים, הוא חתום בעצמו בפועל רק על המכתב הראשון, וגם על חתימה זו הודיע רבי שמעון קופנהגן כי הוא חזר בו מיד לאחר החתימה וכעס על אלו שהפעילו נגדו לחץ כבד כדי שיחתום על ידי סילוף סיפור המעשה (ראו במאמרו של טל בירחון "סיני").
- ^ הכרוזים באתר HebrewBooks.
- ^ אור הישר סימן ה'.
- ^ אור הישר.
- ^ הרב לוביצקי ב"כבודן של ראשונים", מובא במאמרו של שלמה טל בירחון סיני.
- ^ שו"ת מהר"י וייל, סימן נב.
- ^ אור הישר סימנים י' וכ"ד.
- ^ אור הישר, סימן כט.
- ^ ראו למשל במאמרו של הרב משה מרדכי פרבשטיין, "משפטי הדעת".
- ^ אור הישר סימן כ"ז עמ' ל, אור ישראל. במאמרו של שלמה טל בירחון סיני מביא כי בנימוקים דומים ממש השתמשו הנודע ביהודה ורבי יוסף שטינהרט מפירט.
- ^ הרב ישראל ליפשיץ, אור ישראל עמ' י"ב.
- ^ אור הישר סימן כ"ט, אור ישראל עמ' י"ד בנימוקים אלו השתמשו רבים מהרבנים המתירים, ביניהם גם הנודע ביהודה שציטט את הרא"ש בשו"ת הרא"ש סימן מ"ו ושאר הרבנים, ראו במאמרו של שלמה טל בירחון סיני.
- ^ דרושי הצל"ח, דרוש כח.
- ^ הרב צבי יחזקאל מיכלסון באתר היברו בוקס. וראו בעלי תמר לתלמוד ירושלמי, מסכת קידושין, פרק ג', הלכה י"ב שכתב: "ולפעמים לא יוצא לפועל פסק הלכה של אדם גדול בהשגחה פרטית מן השמים כדי להושיבו על כיסא ההוראה המגיע לו, וכידוע המעשה מהגאון הקדוש בעל ההפלאה זצ"ל, שלאחר שהיה ער כל הלילה בתשובתו בנדון הגט מקליווא שהצטרף להגאונים המתירים הגט, וקרוב לאור הבוקר נשפך הדיו על התשובה ולא שלחה. וזו הייתה הסיבה העיקרית שנבחר לרב אב"ד בפרנקפורט, שהוא היה יחיד בין גאוני הדור שלא חיוה דעתו נגד הבי"ד, ובראשם הגאון הקדוש ר"א זצ"ל".
- ^ ראו למשל: הרב אברהם צבי גאופטמן, האם הסובל מסכיזופרניה כשר לעדות קידושין?, בתוך : תחומין ל"ג (תשע"ג), עמ' 125-135.
