הגייה אשכנזית

ההגייה האשכנזית של העברית (במינוח ארכאי: הברה אשכנזית) היא דרך הגיית השפה העברית בפי יהודי אשכנז בתקופת הביניים של העברית. בהגייה האשכנזית ניכרות השפעות חזקות של השפות שעימן באה יהדות אשכנז במגע, ובעיקר היידיש, הגרמנית ושפות סלאביות שונות. במהלך תחיית הלשון העברית נטשו מחיי השפה את ההגייה האשכנזית וניסו לאמץ את ההגייה הספרדית. אך בפועל נוצר מיזוג בין צורות ההגייה, מיזוג שהוא הבסיס להגיית העברית המודרנית היום. ההגייה האשכנזית משמשת עד היום בקרב יהודים אשכנזים בתפוצות בעיקר לצרכים ליטורגיים (פולחניים), וכן בקרב קהילות חרדיות (ובקצת קהילות חרד"ליות^{[דרוש מקור]}, מכיוון שהרב אברהם יצחק קוק התפלל בהגייה זו) בארץ ישראל.

העברית לא תפקדה כשפת-יומיום בקהילות אשכנז, וההגייה האשכנזית באה לידי ביטוי בשימוש הליטורגי בעברית בבתי הכנסת ובבתי המדרש וכן במילים שאולות מן העברית שנכנסו לתוך היידיש. להגייה האשכנזית קיימות וריאציות שונות: לפי שימוש – בשימוש למדני או ליטורגי (כאשר הרכיב העברי במצב דבוק^{[דרושה הבהרה]}) או בשפת היומיום (שאז הוא מהותך לתוך היידיש); ולפי מקום מוצאן.

מאפייני ההגייה האשכנזית

התעתיק לאנגלית של שם הישיבה מבהיר שזו ישיבה אשכנזית

ישיבת ברכת התורה, בעיר העתיקה בירושלים. השלט באנגלית מבהיר את ההיגוי האשכנזי, האות ת' שאינה דגושה מבוטאת כאות ס'. לעומת זאת, האות ת' במילה תורה היא דגושה, ולכן מבוטאת בהתאם.

המאפיין המובהק ביותר של ההגייה האשכנזית הוא מבנה שבע התנועות שלה, הקרוב יותר למבנה התנועות במסורה הטברנית (חיריק, צירי, סגול, פתח, קמץ, חולם, שורוק). זאת לעומת ההגייה הספרדית, שבה יש חמש תנועות (אין בה הבחנה בין הפתח לקמץ הגדול ובין הצירי לסגול, כמו בניקוד הארץ-ישראלי) ולעומת ההגייה התימנית, שבה יש שש תנועות (הפתח והסגול התמזגו, כמו בניקוד הבבלי). אף על פי שמבנה מערכת התנועות נשמר, הביצוע שלהן השתנה, וחלקן מבוצעות כדו-תנועות (דיפתונגים): הצירי מבוצע כדיפתונג ei, והחולם מבוצע כדיפתונג oi (או au), אך יש מקומות (בפרט במערב אירופה) שבהן נשמרה הגיית החולם כ-o. הקמץ מבוצע כ-o, דבר שנראה כשינוי קטן מן העברית הטברנית. הפתח, הסגול, החיריק והשורוק שמרו את הביצועים a,‏ e,‏ i ו-u בהתאמה (יש מקומות שבהם בוצע השורוק כ-i בהשפעת ניבים של גרמנית ויידיש). השווא הנע כבר אינו מבוצע כתנועה חטופה אלא כאפס תנועה, ולמעשה בטל ההבדל הפונמי בין שווא נח ושווא נע.

בשטח העיצורים אבדה הגייתם של העיצורים הלועיים ח וע; העיצור ח נהגה כמו כ רפה והעיצור ע נהגה כמו העיצור הסדקי א, או שאינו נהגה כלל. בנוסף אבדה הגיית העיצורים הנחציים ט, צ וק: העיצור ט בוצע כמו ת דגושה, ק בוצע כמו כ דגושה, וצ בוצע כמו רצף העיצורים תס. בתחום עיצורי בג"ד כפ"ת נשמרה ההגייה הכפולה של ב, כ, פ ות (שההגייה הרפה שלו בוצעה כס ולא כ-th), ולעומת זאת אבדה ההגייה הכפולה של ג וד שנֶהגו רק בביצוע הסותם שלהם (ישנם אשכנזים שמבחינים בין שתי צורות הגייה של ג). מלבד זאת בטלה לגמרי הגיית הדגש החזק.

בשטח ההטעמה חלו תמורות מפליגות: ההטעמה הדקדוקית המלרעית ברובה שהייתה נהוגה בעברית הקלאסית הפכה להטעמה מלעילית כללית. למעט בקריאה ליטורגית כמו קריאת התורה, רוב המילים בוטאו בהדגשת ההברה שלפני האחרונה. כתוצאה מכך הפכה במקרים רבים התנועה האחרונה במילה לתנועה נייטרלית שאיכותה איננה מוגדרת, שבוצעה בדרך כלל כתנועת ə; למשל, המילה מִנְחָה בוצעה מִנְכֶה [minxə'], והמילה תַּכְלִית בוצעה תַּכְלֶס [taxləs'] (ראו להלן).

השוואה בין הגיות העברית בתקופת הביניים
	הגייה אשכנזית	הגייה ספרדית	הגייה תימנית
תנועות	שבע	חמש	שש
עיצורים לועיים	התקיימו חלקית	התקיימו	התקיימו
עיצורים נחציים	לא התקיימו	התקיימו	התקיימו
ביצוע כפול של בג"ד כפ"ת	בכפ"ת(ג)	בכ"פ(ג)	בג"ד כפ"ת
שווא נע	לא התקיים	תנועת e	משתנה, נקבע על־פי העיצור שאחריו
דגש חזק	לא התקיים	התקיים	התקיים
הטעמה	מלעילית	דקדוקית	דקדוקית

ההגייה היומיומית

למעשה התפתחו בתוך ההגייה האשכנזית שתי דרכי הגייה. הגייה אחת הייתה רשמית יותר, דייקנית יחסית ומוקפדת, שבה לא היה נִטרול של התנועה האחרונה, וההגייה השנייה הייתה עממית, מהירה וחטופה יותר, ששימשה בשפת הדיבור (בעיקר במילים עבריות שחדרו ליידיש). בהגייה העממית היטשטשה התנועה האחרונה, ונהגית כשווא נע או שווא נח, כתלות במוצא של הדובר ובמילה הספציפית. למשל, המילה "גדול" בהגייה מוקפדת ליטאית נהגית godoyl, ובהגייה יומיומית נהגית godel או godl. מסיבה זאת של היטשטשות התנועה האחרונה, לעיתים קרובות התמזגו מילים צמודות למילה אחת. לדוגמה, הצירוף בעל־בית בוצע בהגייה הרשמית בצורה בַּל־בַּיִס [bal-'bayis], ובהגייה העממית בצורה בַּלֶבּוּס [bale'bus]; הצירוף קריאת-שמע בוצע בהגייה הרשמית בצורה קְרִיאַס-שְמַע [krias-ʃ'ma] ובהגייה העממית בצורה קְרִישְׁמֶע [k'riʃmə]. וכן "הקדוש ברוך הוא" בהגייה רשמית ליטאית הוא hakodoysh boruch hu ובהגייה היומיומית הוא נהגה hakodesh borchu. וכן רבי אליעזר בהגייה הרשמית הוא rabi eliezer ובהגייה היומיומית הוא reblezer. וכן רבי אלעזר בהגייה הרשמית הוא rabi el'ozor ובהגייה היומיומית הוא reblozor.

חטף פתח יכול להופיע באותיות א'/ ה'/ ח'/ ע'. חטף פתח בתחילת מילה או אחרי אותיות השימוש נהגה כפתח, חוץ ממקרים נדירים כמו המילה "חלות" (מלשון לחול) שהאות ח' נהגית כמו שווא נח. אחרת, כשהוא באות ח' הוא נהגה כשווא נח. כשהוא באותיות א'/ ה'/ ע' בהברה המוטעמת (הברה אחת לפני האחרונה) האות נהגית כמו י' בשווא נח, ובהברה לא מוטעמת נהגית כרגיל בשווא נח. למשל, המילה "טענה" נהגית tayne, ו"טענותיך" נהגית ta'noysecho, והמילה "מערכה" נהגית ma'rocho. וכן לגבי המילים מעשה, מעשר, מעלה, מעמד, הראב"ד, רעיון, מאמר, טהרה, נערה, שאלה (הדיבור העממי מניח בטעות שכל המילים הללו מאותו משקל והוגה את כולן באותו אופן). וכן במילים ארמיות כגון שמעתתא (נהגה shmaytze בגלל ההתלכדות של הת' הדגושה שאחריה ת' לא דגושה), סלקא דעתך, ועוד. היוצאים מן הכלל הם: אם האות שבחטף פתח מגיעה אחרי אות א'/ ה'/ ע' נוספת אז האות החטופה תהגה בשווא נח כרגיל, למשל במילים אהרון, יעבץ, אהבה. וכן בפעלים נהגית בשווא נח כרגיל, למשל במילים מעביר, תאמין.

בנוסף, במילה יעקב הוגים בהגייה היומיומית כאילו רשום יענקב כלומר הוגים yankev. המילה רבי מקוצרת בהגייה היומיומית ל reb. השם ראובן מקוצר לruven (בלי א). בנוסף, יש כמות גדולה של מילים שההגייה העממית הוגה מתוך טעות בחושבה שהמילה מנוקדת אחרת, למשל חתונה עם ת' בפתח במקום קובוץ, חלות (מלשון לחול) עם ל' בחולם במקום שורוק, עוקצין עם ע' בשורוק במקום קמץ קטן, עדיות (מלשון עדות) עם ד' בחיריק במקום שורוק, מרדכי (בשם הפרשן לתלמוד) עם כ' בחיריק במקום פתח בהגייה הגליציאנית, וכן ערכין (מלשון ערך) עם ע' בסגול במקום חטף פתח, שליח עם ש' בשווא במקום בקמץ ועוד.

וריאציות מקומיות

ההגייה האשכנזית עצמה לא הייתה אחידה בכל הקהילות באירופה, והיו שינויים בהגייה, בעיקר בהגיית התנועות, בקהילות שונות באירופה. ההבדלים האלה היו מקבילים להבדלים בהגיית היידיש והושפעו מן השפה המקומית בכל אזור. כך למשל בליטא ביצעו קמץ בתנועת o ושורוק בתנועת u (ברוך אתה = Boruch Ato [בּוֹרוּךְ אַתּוֹ בהגייה הספרדית]) ואילו בגליציה ביצעו קמץ בהברה פתוחה בתנועת u ושורוק בתנועת i (ברוך אתה = Burich Atu [בּוּרִיךְ אַתּוּ בהגייה הספרדית]) וקמץ בהברה סגורה כמו בהגייה הליטאית (יָדָהּ = Yudoh [יוּדוֹהּ בהגייה הספרדית]). כיום, מרבית החסידים משתמשים בהגייה הגליציאנית לעומת הליטאים והחסידויות שמקורן בליטא, המשתמשים בהגייה הליטאית עם השפעות פולניות.

לתנועת החולם היו ארבע הגיות שונות: בפולין, הונגריה ומקומות נוספים הגו את החולם כדיפתונג oy; בחלק מליטא נהגה חולם הדומה לצירי – דיפתונג ey, יש המאמינים שמקורו במסורת בבל; ובקרב יהודי גרמניה היו שתי הגיות שונות – בצפון גרמניה ובערים הגדולות ביצעו את החולם כדיפתונג au, בהשפעת הגרמנית, ובדרום גרמניה הגו חולם כדיפתונג ou או פשוט כ-o. היום רוב משתמשי ההגייה האשכנזית אימצו את החולם הפולני, אך בקרב יהודי ארצות הברית ומדינות דוברות אנגלית אחרות, נפוץ החולם o בהשפעת האנגלית, ובקרב חסידי חב"ד נפוץ החולם שהתפתח בליטא שנע בין דיפתונג oy לדיפתונג ey.

תנועת הצירה נהגתה לרוב כדיפתונג ey אך במקומות מסוימים נהגתה כדיפתונג ay, הגייה זו נפוצה כיום בקרב החסידויות גור, בעלז, סאטמר ואצל חלק מחסידי ויז'ניץ.

היסטוריה

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר
לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר, אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי, כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי. השיר לא זכיתי באור מן ההפקר של חיים נחמן ביאליק הוא דוגמה לכתיבה בהברה אשכנזית. הטעמת המילים והחריזה נועדו להברה אשכנזית. כל המילים בשיר אמורות להיות עם הטעמה במלעיל ולא במלרע

מחקרים שנעשו הגיעו על פי עדויות שונות למסקנה שההגייה האשכנזית לא הייתה נהוגה באופן זה מאז תחילת התיישבות היהודים במרכז אירופה.

לדעתו של שד"ל בספרו אוהב גר, שורשיה של ההגייה האשכנזית נעוצים עוד בהגייה הארצישראלית בתקופת בית שני.

מסתבר שעד המאה ה-13 הייתה נהוגה באשכנז מערכת הגייה "קדם-אשכנזית", שבה חמש תנועות בלבד, בדומה להגייה הספרדית, ורק במאה ה-13 התפתחה השיטה הנוכחית שבה שבע תנועות. מצב עניינים זה מעלה מיד את השאלה מה גרם לשינוי שבו הפכה מערכת של חמש תנועות למערכת מורכבת יותר של שבע תנועות, בניגוד לנטייה הטבעית של פישוט המערכת הלשונית. בין ההסברים שהוצעו הועלתה האפשרות שבמאה ה-13 התפתחה באשכנז מוּדעות גבוהה לדקדוק העברי ונטייה לחזרה למסורת הטברנית, שהביאה לאימוץ קריאה מדויקת יותר של התנ"ך. ואולם לא נמצאו עדויות חיצוניות לתהליך מעין זה. ב-2003 העלה אשר לאופר את ההשערה שההגייה בת שבע התנועות הייתה ההגייה של חבל הדנובה, וההגייה בעלת חמש התנועות הייתה ההגייה של אזור הריין, בריטניה וצפון צרפת, אבל היהודים באזורים האלה נפגעו קשות מהגירושים והפרעות ועברו ברובם מזרחה, והמעט שנשארו באזור אימצו את ההגייה של אזור הדנובה. את השערתו דחה לחלוטין אילן אלדר.

בעת תחיית העברית הספרותית לקראת סוף המאה ה-19 באירופה, נשמרה ההגייה האשכנזית. השירה שנכתבה על ידי משוררי התקופה, ובראשם חיים נחמן ביאליק, נכתבה בהגייה אשכנזית ובהטעמה מלעילית.

לעומת זאת, כשהחלה החייאת הדיבור העברי בארץ ישראל, בראשית המאה ה-20, הוחלט לאחר דיונים בוועד הלשון לאמץ דווקא את ההגייה הספרדית. מה שאירע למעשה הוא יצירתה של הגייה עברית חדשה המשלבת בין ההגייה האשכנזית להגייה הספרדית: בשטח התנועות – נשתמרה מערכת חמש התנועות של ההגייה הספרדית, אך לא התקיים ביצוע השווא הנע והדגש החזק, שהיו בהגייה הספרדית. בשטח העיצורים – נשתמר אי ביצועם של העיצורים הנחציים, כפי שהיה נהוג בהגייה האשכנזית ואצל מרבית דוברי ההגייה הספרדית. את העיצורים הלועיים (ח וע, ובמידה פחותה יותר ר) יש שהוגים (חלק מהמזרחים) ויש שאינם (אשכנזים וחלק מהמזרחים). בניגוד להגייה הספרדית, ובהתאם לזו האשכנזית, הגיית דגש חזק לא נשמרה. בניגוד להגייה האשכנזית, ובהתאם לזו הספרדית, לא השתמר ההבדל בין ת רפה לת דגושה. בשטח ההטעמה – נשתמרה ההטעמה הספרדית, הדקדוקית.

שינוי ההגייה גרר דיון הלכתי בשאלה האם מותר לשנות את ההגייה האשכנזית המקובלת בתפילה. בציונות הדתית מקובלת כיום ההגייה הישראלית כמעט לגמרי בנוסח התפילה וקריאת התורה, אך בעבר היו שהקפידו על הגייה אשכנזית בתפילה (מלאה או רק בעת אמירת שם ה'), או אף בדיבור. בציבור החרדי-אשכנזי (וחלק מקהילות החרד"לים) מקובלת ההגייה האשכנזית בתפילה (המשתנה מעט לפי מקומות מוצא של קהילות שונות), אך בדיבור עברי רגיל נעשה שימוש בעיקר בהגייה הישראלית.

הספרות והשירה העברית המשיכו להתקיים בהגייה אשכנזית עד שנות השלושים, ואז החלה להיכתב שירה עברית בהגייה הישראלית החדשה (שירים מסוימים מושרים עד היום בהטעמה מלעילית, לרבות ההמנון הלאומי של מדינת ישראל).

לקריאה נוספת

• שמעון שרביט, מבטאיה של העברית לאור הספרות הרבנית לדורותיה, בתוך: ספר שבטיאל: מחקרים בלשון העברית ובמסורות העדות, רמת גן, תשנ"ב. עמ' 316–337

קישורים חיצוניים

• אשר לאופר, "הרהורים על ההגייה הקדם-אשכנזית", בתוך: קול ליעקב, אסופת מאמרים לכבוד פרופ' יעקב בן טולילה, באר שבע 2003 (עותק סרוק באתרו)
  • ישי נוימן, מוצאה של הדו-תנועה - ֵי בעברית בת-זמננו והגורמים המתנים את תפוצתה. העברית שפה חיה ו, 2012