ויקיפדיה

הגליאניזם

(הופנה מהדף הגליאני)

הגליאניזם (בגרמנית: Hegelianismus) הוא כינוי כולל לתנועות פילוסופיות שהושפעו מהגותו של גאורג וילהלם פרידריך הגל (1770–1831). הגליאניזם היא תופעה מורכבת המאופיינת במגוון רחב של עמדות פילוסופיות ופוליטיות שונות ומנוגדות. הגליאנים אחדים ראו את עצמם נאמנים להיבטים האורתודוקסיים בהגותו, בעוד אחרים ביקשו לערוך רפורמות ולתקן את השיטה, או להתאים היבטים בודדים ולבטל אחרים, או להציע במודע קריאה מחודשת של עבודתו. היבט זה מקשה מאוד על זיהוי גוף דוקטרינה משותפת לבני המסורת ההגליאנית, אך ניתן בכל זאת לאפיין מגוון רחב של דעות וגישות פילוסופיות של הגליאניים.[1]

פרוטומה של הגל בכיכר הגל בברלין מאת גוסטב בלוזר (אנ').

הגותו הבוגרת של הגל נוסחה לראשונה בספרו 'הפנומנולוגיה של הרוח' (1807) והשיטה המשיכה להיבנות ב'מדע הלוגיקה' (שהציג את השליש הראשון) ו'האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים' (שהציג את קווי המתאר של השיטה כולה). הגל צבר פופולריות והרצאותיו משכו קהל הולך וגדל בתקופה בה לימד באוניברסיטת ברלין (1818–1831) עד למותו. השפעתו של הגל התפשטה בתחילה בגרמניה עם הוגים "פוסט-הגליאנים", רובם היו תלמידיו או תלמידיהם. ההגליאניזם התפשט מחוץ לגרמניה כבר בשנות ה-20 של המאה ה-19, תחילה בצרפת, סקנדינביה, איטליה, רוסיה, ארצות הברית ומאוחר יותר גם בממלכה המאוחדת. בכל אחת מהמדינות הופיעו אסכולות הגליאניות בעלות מאפיינים ייחודים.[1] אך השפעת ההגליאניזם נחלשה בגרמניה בשנות ה-60 של המאה ה-18, למול תנועות מנגודת, בהן השיבה לקאנט אצל הנאו-קנטיאניזם ו"מחלוקת הפסימיזם" שהתעוררה סביב ארתור שופנהאואר.[2]

בתחילת המאה ה-20 החלה התעניינות מחודשת בהגל בקרב הוגים "נאו-הגליאנים" ברחבי העולם שקראו לשוב להגל. עלייתו של הנאו-הגליאניזם הושפעה מכך שתנועות רבות שצמחו במאה ה-20 החלו בהגדרת עצמית כנגד הגל (נאו-קנטיאניזם, מרקסיזם, פילוסופיית החיים, אקזיסטנציאליזם, פרגמטיזם, פוסט-סטרוקטורליזם ואף הפילוסופיה האנליטית) אך לעיתים גילו בסיס משותף, שנתן תנופה ועומק חדשים להגליאניזם, כשהחל להיטמע בתוך הגישות המגוונות הללו ולהשפיע עליהן.[1]

פוסט-הגליאניזם

עריכה

תלמידיו של הגל

עריכה
 
אדוארד גנז
 
היינריך היינה

תלמידו הקרוב עוד מימיו באוניברסיטת היידלברג, אדוארד גנז (1798–1839), ערך עוד בחייו את ספרו 'קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט' (1821) והוסיף הערות לסעיפים. הגל אף סייע לגנז היהודי להתקבל לאוניברסיטת ברלין, בניגוד לאנטישמיות המקובלת, אף שלבסוף נאלץ להתנצר כדי להתמנות למשרה אקדמית. יצירתו הגדולה של גנז Erbrecht in weltgeschichtlicher Entwicklung ("משפט הירושה בהתפתחותו בדברי ימי העולם") שנעשתה אחת מיסודות תורת המשפט המשווה, המשיכה בתוקף את הביקורת של הגל על הגישה השמרנית של "האסכולה ההיסטורית הגרמנית במשפטים" (אנ') וביטאה נקודת מבט הגליאנית ליברלית-פרוגרסיבית. ייתכן שלפרשנותו של גנז הייתה השפעה על תלמידו קרל מרקס הצעיר, ששמע את הרצאותיו בברלין לאחר מותו של הגל.[1]

תלמיד קרוב נוסף מתקופת הוראתו בהיידלברג היה פרידריך וילהלם קרובה (אנ') (1789–1852), מנהיג הבורשנשפט (אנ'), שהגל ניסה ללא הצלחה למנותו כאסיסטנט שלו בברלין.

בתקופתו הוראתו של הגל בברלין החלה לצמוח סביב הגל קבוצה מגובשת של תלמידים קרובים, שהשפיעו תחילה בעיקר בתחום התאולוגיה, בהם קארל דאוב (אנ') (1765–1836), פיליפ מריינקה (אנ') (1780–1846). בין תלמדיו של הגל בברלין נמנה גם הפילוסוף, הסופר והמשורר היהודי היינריך היינה (שהקים יחד עם גנז את האגודה לתרבות ולמדע של היהודים). בשנת 1827 החל להתפרסם כתב העת "הרשומות לביקורת מדעית" (Jahrbücher für wissenschaftliche Kritik) שנערך על ידי הגל ותלמידיו הבולטים, בהם גנז וורנהגן פון אנזה (אנ') (1785–1858), בעלה של רחל ורנהגן פון אנזה.

לאחר מותו של הגל, הקימו תלמידיו את "אגודת הידידים להנצחה" (Verein von Freunden des Verewigten), והיא כללה את גנז, מריינקה, יוהנס שולצה (אנ') (1786–1869), לאופולד פון הנינג (אנ') (1791–1866), היינריך גוסטב הוטו (אנ') (1802–1873), קארל לודוויג מישלה (אנ') (1801–1893), פרידריך כריסטוף פורסטר (אנ') (1791–1868).

האגודה ראתה את תפקידה העיקרי בהוצאת מהדורה של יצירותיו של הגל. מהדורת "אגודת הידידים" הכילה גם סיכומי הרצאות שעובדו לספרים" 'הרצאות על האסתטיקה', 'הרצאות על הפילוסופיה של הדת', 'הרצאות על תולדות הפילוסופיה', ו'הרצאות על הפילוסופיה של ההיסטוריה העולמית', ובכך יצרה את התנאים לעיסוק בפילוסופיה של הגל בקרב ציבור רחב יותר.

פוסט-הגליאניזם משמאל ומימין

עריכה
  ערכים מורחבים – הגליאנים שמאליים, הגליאנים ימניים
 
דוד שטראוס
 
ארנולד רוגה

בשנות ה-30 הופיעו מחלוקות בין ההוגים הפוסט-הגליאנים, תחילה בתאולוגיה ובפילוסופיה של הדת. ממשיכי דרכו של הגל ניסו להבהיר את ההשלכות של ניכוסה הפילוסופי של הנצרות כדת ה"שלמה" התואמת את נקודת המבט ה"מוחלטת" של המערכת הספקולטיבית ובאיזו מידה מדובר בפילוסופיה מחולנת.

המחלוקת העיקרית התעוררה חיבורו השנוי במחלוקת של דוד שטראוס (1808–1874) 'חיי ישו' (Das Leben Jesu) מ-1835. שטראוס הציג ביצירה גישה פנתאיסטית, שאותה ייחס גם להגל. הגל עצמו דיבר על השפה הדתית במונחים של ייצוג ציורי, סמליות ולעיתים מיתוס, אבל שטראוס הגדיל לעשות והכפיף את תיאורי הבשורה שהתקבלו לטכניקת של 'דה-מיתולוגיזציה', בעזרתה ניסה לחשוף את האמיתות האתיות והרוחניות החבויות. שטראוס הביע ספקות לגבי האמינות ההיסטורית של סיפורי הברית החדשה ודחה את האלמנטים העל-טבעיים ואת מעמדו האלוהי הייחודי של ישו, ובעיקר פירש מחדש את רעיון ההתגלות במונחים היסטוריים-אנושיים. כך העלה שטראוס את המתחים הסמויים במורשתו של הגל לרחבה וחידדה במידה ניכרת את הדיון שהתנהל בעקבותיו.[1]

ב-1837 שטראוס פרסם אפולוגטיקה על עמדתו בחוברת Streitschriften שם חילק את ההגליאנים לצד ימין-שמרני, לצד שמאל-מהפכני, ולהגליאניים אמצעים, על פי תגובתם ל"חיי ישו" שלו. החלוקה להגליאנים ימניים, הגליאנים שמאליים הפכה מאוחר יותר לביטוי נפוץ לחלוקתה של אסכולת הגל לאגף השמרני ולאגף המהפכני-ליברלי.

שטראוס זכה לתמיכה מהתאולוג יוהאן קרל וילהלם ווטקה (אנ') (1806–1882), ומאוחר יותר גם מברונו באואר (1809–1882) ולודוויג פוירבך (1804–1872) שנטו לפרשנות ההומניסטית של שטראוס.

הגליאנים שמרנים כמו מריינקה, קרל פרידריך גושל (גר') (1781–1861) וגאורג אנדראס גאבלר (גר') (1786–1853) חלקו על עמדותיו, החזיקו בעמדות מסורת האורתודוקסית בדגש על האלוהות הפרסונלית ותורת האלמוות הדתית.

אחרים כמו קארל רוזנקרנץ (1805–1879) ניסו למצוא עמדת ביניים שלא נופלת לאף אחת מהקצוות, בדומה למתודות ההגליאניות.

ב-1837 ברונו באואר ייסד את אגודת האינטלקטואלים "החופשיים" (Die Freien), שקיבצה סביבה הגלאיניים שמאליים בהם ארנולד רוגה, לודוויג בוהל (גר'), קארל נאוורק (אנ'), אוטו ויגנד (גר'), אדגר באואר (אנ'), מקס שטירנר (1806–1856), אדוארד מיין (גר'), פרידריך קופן (אנ'), משה הס (1812–1875), קרל מרקס (1818–1883) ופרידריך אנגלס (1820–1895). גרעין נוסף היה כתב העת Hallische Jahrbücher (השנתונים הַאלֶתִיים) ‏בעריכתו של רוגה, שפורסם בין השנים 1838–1841 ושלימים נקרא Deutsche Jahrbücher (השנתונים הגרמניים) בין השנים 1841–1843.

הגותו של הגל היוותה מקור השראה עבור הוגים סוציאליסטים נוספים, בהם פרדיננד לסל (1825–1864), מראשוני מנהיגיה של תנועת הפועלים הגרמנית, ואבי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (SPD).

ב-1848, לאחר פרוץ אביב העמים בגרמניה הפוסט-הגליאניזם הגרמני פינה את מקומו לזרמים פילוסופיים אחרים, בהם הנאו-קנטיאניזם והפסימיזם הגרמני בהשפעת ארתור שופנהאואר (ראו "מחלוקת הפסימיזם").

מרקס ואנגלס

עריכה
 
קרל מרקס ופרידריך אנגלס

קרל מרקס ופרידריך אנגלס השתייכו בתחילת דרכם לחוגי ההגליאנים השמאליים, אולם עם גיבוש המרקסיזם והמטריאליזם ההיסטורי הם הלכו והתרחקו מהם. מרקס החל לבקר את הגל וההגליאנים השמאליים בחיבורו המוקדם 'לביקורת פילוסופיית המשפט של הגל' (1843).

עם זאת, מרקס המשיך לאמץ שוב ושוב מינוחים הגליאניים, החל בעבודת הדוקטורט שלו ואף בחיבורים מאוחרים כמו 'הקפיטל'. כמו בניתוחיו של מושג הערך (des Wertbegriffs),[3] ה"ניכור" (Veräußerung) של "זמן קונקרטי" (konkreten Zeit),[4] המעבר מכמות לאיכות (des Übergangs von Quantität in Qualität),[5] והסתירה (des Widerspruchs).[6] בהקדמה ל'קפיטל' מרקס מזכיר שהוא נשאר חסידו של הפילוסוף הגדול הגל.[7]

גם אנגלס המשיך להיעזר בפילוסופיה של הגל, בעיקר ביסודותיה הדיאלקטיים, בין היתר בחיבורו 'אנטי-דירינג', ובגרסתו המקוצרת, 'התפתחות הסוציאליזם מאוטופיה למדע'.

פוסט-הגליאניזם מחוץ לגרמניה

עריכה
 
ויקטור קוזן
 
יוהאן וילהלם סנלמן (אנ')
 
פרנצ'סקו דה סנקטיס
 
אוגוסט צ'ישקובסקי (אנ')
 
מרייטה קיז (אנ')
 
פרנסיס הרברט ברדלי

בצרפת ויקטור קוזן (1792–1867), שהתיידד עם הגל באופן אישי בהיידלברג ב-1817, הפך לחסיד של הגל ושל האידיאליזם הגרמני והציג את ההגליאניזם בהרצאותיו בשנים 1828–1829 באקול נורמל בפריז.[1] אולם בעבודתו המאוחרת גילה נטיות שמרניות יותר, באופן חלקי בשל תמיכתו הגוברת בפילוסופיה של שלינג. באמצעות קוזין רבים בצרפת התוודעו לראשונה ליצירתו של הגל, בהם האנרכיסט פייר-ז'וזף פרודון (1809–1865). בעת גלותו בפריז, היינריך היינה, הציג לקהל הצרפתי את הפילוסופיה של הגל בסדרת מאמרים שקובצה בספרו 'לתולדות הדת והפילוסופיה באשכנז' (1833–18834). בשנות ה-50 החלה התעניינות גוברת בגישה מנוגדת לאידיאליזם של הגל, הפוזיטיביזם אוגוסט קונט. נעשו ניסיונות למצוא סינתזה פורה של שתי העמדות, במיוחד על ידי ארנסט רנן (1823–1892) שביקש לפתח פוזיטיביזם פחות חילוני, תוך שימוש בתפיסת הקידמה של הגל כמביאה לקיומה של תודעה אלוהית באמצעות מימוש התבונה. איפוליט טן (1828–1893) נמשך לתפיסתו הגל בדבר התפתחות זמנית של התבונה, וניסה להשתמש בו כדי לתת מימד היסטורי למטאפיזיקה הסטטית של שפינוזה, והכרה פוזיטיביסטית של ידע אמפירי וקונטינגנטי לכאורה.[1] ניטשה התייחס לטן כבן דמותו של הגל בצרפת וכ"ראש וראשון של ההיסטוריונים החיים".[8]

בהולנד חסידו המוקדם ביותר של הגל היה פיטר גבריאל ואן גרט (1782–1852) שהיה תלמידו הישיר בינה ולימים הפך לחברו.[1]

בדנמרק ההגליאניזם החל להתפשט בעיקר בזכות עבודתו של המשורר ומבקר הספרות יוהאן לודוויג הייברג (אנ') (1791–1860). הייברג פגש את הגל בברלין ב-1824, ובאותה שנה הוציא את חיבורו Om den menneskelige Frihed (על חופש האדם), שבו הוא מזכיר את הגל ומשתמש בטרמינולוגיה הגליאנית וברעיונותיו. בהמשך הפיק הייברג יצירות אחרות שביססו את מעמדו כנציג ההגליאניזם, וביוני 1837 החל לפרסם את כתב העת "Perseus, Journal for den speculative Idee" (פרסאוס, כתב עת לאידאה ספקולטיבית). במקביל, רעיונותיו של הגל נדונו באופן ביקורתי גם על ידי פול מרטין מולר (אנ') (1794–1838) ופרדריק כריסטיאן סיברן (דנ') (1785–1872). מולר עזב את דנמרק כדי ללמד באוניברסיטת אוסלו בשנים 1826–1831, והחדיר את חקר הגל לנורווגיה.[1] בקרב הדור הצעיר יותר, רעיונות הגליאניים התקבלו בהתלהבות על ידי הנס מרטנסן (אנ') (1808–1884) ורסמוס נילסן (אנ') (1809–1884). מרטנסן ראה את הגל באותה צורה שבה הציג את עצמו, כמי שמנסה להביא את הפילוסופיה המודרנית לדרגה הגבוהה ביותר שלה על ידי התגברות על כל הגישות החד-צדדיות שקודמות לה, ולפיכך מהווה את נקודת השיא של ההתפתחות הפילוסופית. מרטנסן גם טען שלאורתודוקסיה הנוצרית אין מה לחשוש מהגל, שעקבו אחריו בניסיון ליישב בין פילוסופיה ותאולוגיה על ידי הפיכתם לספקולטיביים, ועל ידי יישום שיטות הפילוסופיה כלפי הדוגמות של הכנסייה. נילסן הרצה וכתב רבות על הגל. יצירתו העיקרית Grundidéernes Logik (הלוגיקה של רעיונות בסיסיים) העניקה דין וחשבון מלא על השקפותיו ההגליות בתחום זה. עם זאת, הוא גם הושפע מביקרתו של סרן קירקגור (1813–1855) על יחסו של הגל לדת, ועל כן ביקר את עמדתו של מרטנסן כשאננה מדי בהקשר זה. קירקגור נחשב למבקר החריף ביותר של הגל בדנמרק, והגותו האקזיסטנציאליסטית התבססה במידה רבה כתגובת נגד להל, והעמידה את הנצרות כנגד התפיסה ההגליאנית של הפילוסופיה והתבונה הפילוסופית.[1]

השפעתו של הגל הייתה מתמשכת ביותר בפינלנד ובנורווגיה. בשתי המדינות היא הפכה לפילוסופיה הדומיננטית באקדמיה במשך יותר מחצי מאה וגם הייתה לה השפעה פוליטית. הפוליטקאי והפילוסוף ההגליאני יוהאן וילהלם סנלמן (אנ') (1806–1881) הפך לסנאטור פיני לענייני כלכלה. סנלמן תפס את מסורת הריאליזם המדיני ביחסיה של פינלנד עם רוסיה כתואמת לחברה אזרחית ופרלמנטרית חדשה ורצה שעתידה החברתי של פינלנד יתבסס על התפתחותה של חברה אזרחית חזקה, בין היתר מתוך השפעה בהגותו של הגל. סנלמן גם כתב חיבורים פילוסופים בהשפעת הגל בהם Försök till en framsttllning af Logiken (ניסיון למבוא ללוגיקה) אשר נשען על מושגיו של 'מדע הלוגיקה' להגל.[9] בנורווגיה, ההגליאניזם היה נפוץ במיוחד באוניברסיטת אוסלו, ונציגו העיקרי היה מרקוס יעקב מונראד (אנ') (1816–1897), שעסק בעיקר באסתטיקה של הגל.

באיטליה צמח מרכז ההגליאני בנאפולי בשנות ה-1840. הוא שירת בעיקר את המאבקים למען איחוד איטליה. בשנת 1848 פורסמה פילוסופיית המשפט בנאפולי, ומשנת 1863 יצירות חשובות אחרות של הגל. נציגים חשובים של ההגליאניזם האיטלקי היו פרנצ'סקו דה סנקטיס (1817–1883) שגם תרגם את "מדע ההלוגיקה" לאיטלקית, אוגוסטו ורה (אנ') (1813–1885) וברטרנדו ספבנטה (אנ') (1817–1883). השניים האחרונים ייסדו את Studi sull’etica hegeliana (מחקרים על אתיקה הגליאנית), אסכולה הגליאנית רבת השפעה בנאפולי שהציגה את מחשבתו החברתית והפוליטית של הגל. חיבורו רב ההשפעה של דה סנקטיס La storia della letteraria italiana (היסטוריה של ספרות איטלקית) מושפע מאוד מהאסתטיקה של הגל. אחד מתלמידיו של ספאונטה היה אנטוניו לבריולה (1843–1904), שלימים נחשב לאבי המרקסיזם האיטלקי. לבריולה העריך את חשיבותו של הגל להתפתחות המטריאליזם ההיסטורי. הוא נמנע מהפרשנות הפוזיטיביסטית הרדוקטיבית של המרקסיזם. לבריולה, בדומה למוריו ההגליאנים האיטלקיים, החשיב את מורשתו החיה של הגל טמונה בתפיסה ההיסטורית שלו של החיים החברתיים והפוליטיים, ולא בשאיפותיו המטפיזיות. הוא התייחס להגל בראש ובראשונה כפילוסוף גדול של התרבות ובקח הטרים את קבלתו של הגל בידי מרקסיסטים ולא-מרקסיסטים מאוחרים. הפרשנות הלא פוזיטיביסטית המפורשת של לבריולה למרקסיזם כ"פילוסופיה של הפרקסיס" במהותה ולא כהשקפת עולם מדעית ומקיפה הייתה בשרה את הגישה ההגליאנית-מרקסיסטית שהופיעה בגרמניה בשנות ה-20.

במזרח אירופה הייתה להגליאניזם השפעה רבה, בייחוד בתקופה אותה כינה פאבל אנקוב (אנ') (1813–1887) "העשור המדהים", בשנים שבין 1838–1848.[10] ברוסיה הוא יוצג באקדמיה על ידי תלמידו לשעבר של הגל מתקופתו בברלין, פטרו רדקין (רו') (1808–1891) על ידי וטימופיי גרנובסקי (אנ') (1813–1855).[11] להגליאניזם הייתה השפעה רבה על החוגים הספרותיים והפילוסופיים ברוסיה, ובין ההוגים הבולטים שהושפעו מהגל נמנו ויסאריון בלינסקי (1811–1848),[12] אלכסנדר הרצן (1812–1870),[11] ניקולאי סטנקביץ' (אנ') (1813–1840),[13] מיכאיל באקונין (1814–1876),[13] בוריס צ'יצ'רין (אנ') (1828–1904),[11] וניקולאי צ'רנישבסקי (1828–1889).

הנציג הבולט של ההגליאניזם בפולין היה אוגוסט צ'ישקובסקי (אנ') (1814–1894), שהיה מקורב גם להגליאנים הצעירים, למשה הס ולקרל מרקס. הוגה הדעות היהודי נחמן קרוכמל (1785–1840), יליד גליציה, חיבר את ספרו 'מורה נבוכי הזמן' (פורסם לאחר מותו ב-1851) כפולמוס יהודי עם ההיסטוריוציזם של הגל (באנלוגיה ל'מורה הנבוכים' מאת רמב"ם לנוכח הפילוסופיה האריסטוטלית).

בארצות הברית, במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, רעיונותיו של הגל החלו למלא תפקיד חשוב בחיי האינטלקטואלים אמריקאיים, והחלו להתפתח שני מרכזי מחשבה הגליאנית. רעיונות הגליאניים הופצו תחילה על ידי גרמנים שהיגרו לגרמניה, בהם ג'ון סטאלו (אנ') (1823–1900), פיטר קאופמן (אנ') (1800–1869), מונקור קונווי (אנ') (1832–1907) והסוציאליסט אוגוסט וויליך (אנ') (1810–1878). אלו היו חברים בתנועה שהתגבשה בעיר סינסינטי שבאוהיו ונקראה לימים "ההגליאנים של אוהיו" (The Ohio Hegelians).[14] קבוצה זו הציגה פרשנות הגליאנית-שמאלית, והדגישו, כפי שניסח זאת קונווי, תפיסה של קוסמוס "מלא חיים ותבונה" שבו מתאפשרת התפתחות מדעית וחברתית, סדר פוליטי ודתי ליברלי ורציונלי.[1] שנות ה-60 של המאה ה-20, לאחר מלחמת העצמאות, התגבשה תנועה נוספת בשם "הגליאניזם של סנט לואיס" (St. Louis Hegelians) בהובלתם של הנרי קליי ברוקמאייר (אנ') (1826–1906) וויליאם טורי האריס (אנ') (1835–1909).[15] בתנועה פעלו גם ג'ורג' הולמס הוויסון (אנ') (1834–1916) שלימים ייסד את המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי; אדולף ארנסט קרוגר (אנ') (1837–1882); תומאס דוידסון (אנ') (1840–1900); וגם מרייטה קיז (אנ') (1853–1899), האישה השנייה שהשלימה דוקטורט בפילוסופיה באמריקה.[16] פלטפורמת הדיון העיקרת של התנועה הייתה "כתב העת לפילוסופיה ספקולטיבית" (אנ') שיצא לאור בין השנים 1867–1893 בעריכת האריס. לכתב העת הייתה השפעה ניכרת בהפיכת רעיונותיו של הגל לחלק מהשיח הפילוסופי באמריקה, בעוד שהתפוקה הגדולה של האריס עצמו תרמה תרומה גדולה לחקר יצירותיו של הגל. לרבים מהגליאניים של סנט לואיס היו גם תפקידים מוסדיים, שבהם ניסו ליישם את רעיונותיו בתחומי הממשל והחינוך. האריס פיתוח השקפה פילוסופית כללית הגליאנית באופייה, וטען שבשלב הגבוה ביותר של הידע הוא חושף עצמאות ויחס עצמי העומדים בבסיס כל תלות ויחסיות. הוא השתמש במבנה הזה, כפי שעשה הגל, כדי לפתח תפיסה דיאלקטית של 'זהות-בשונה' (identity-in-difference), שסיפקה את הבסיס לתיאור היקום, יחסו של אלוהים לעולם ומקומו של הפרט בחברה.[1] בשנות ה-80 ההגליאניזם האמריקאי אותגר למול הפרגמטיזם העולה. ויליאם ג'יימס למשל העדיף את האידיאליזם של קאנט, שופנהאואר והרמן לוצה (אנ') על פני מה שכינה ה"אינטלקטואליזם המרושע" (vicious intellectualism) של הגל. ג'יימס טען שלעולם החוויה הקונקרטי יש מבנה שונה מעולם המחשבה, ושלעולם לא ניתן להמשיג בצורה מספקת את הפרטיקולריות של הדברים כפי ששואפים ההגליאנים. עם זאת, מבין הפרגמטיסים היו ששאבו מהגל מקור השראה לסוגיות מסוימות, בהם צ'ארלס פרס וג'ון דיואי.[15] ובמיוחד ג'וסיה רויס (אנ') שערך סינתזה מפורשת בין הפרגמטיזם והאידיאליזם של הגל ושל ברדלי, וכינה זאת "פרגמטיזם מוחלט" (absolute pragmatism).[17]

ההגליאניזם הגיע בשלב מאוחר יחסית לאנגליה. לאחר התעסקות ראשונית בתרגומים ופירושים לטקסטים של הגל, התפתחה תנועת ה"אידיאליזם הבריטי" שנציגיה הבולטים ביותר היו אדוארד קרד (1835–1908), תומאס היל גרין (1836–1882), פרנסיס הרברט ברדלי (1846–1924) ואנדרו סת' (אנ') (1856–1931). ניתן למשל לאתר את השפעתו של הגל על ברדלי, האידיאליסט הבריטי המשפיע בדורו, בביקורתו על האתיקה הקאנטיאנית, בעוינותו לתפיסה האמפריציסטית הקלאסית שחווית המציאות שלנו מתחלקת לאלמנטים פשוטים ובדידים, ובאמונתו שמנקודת המבט של ה"מוחלט" נתגבר על אפורי. אף על פי כן, בראדלי היה ביקורתי כלפי היבטים מרכזיים בשיטתו של הגל, ודחה המטאפיזיקה הפאנלוגיסטית ואת 'מדע הלוגיקה' כ"בלט מוזר של קטגוריות חיוורות".[1]

נאו-הגליאניזם

עריכה
 
וילהלם דילתיי
 
בנדטו קרוצ'ה
 
ז'אן ואהל
 
ג'ון מקטאגרט

בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 התרחש "רנסאנס הגל" בגרמניה, הולנד ואיטליה, ובמידה פחותה גם בצרפת ובאנגליה. ניסיונות אלו לחידוש או קבלה ראשונית של הגל, שהחלו בערך בו-זמנית ובאופן בלתי תלוי זה בזה, ומכונים ביחד נאו-הגליאניזם. הנאו-הגליאניזם בגרמניה הושפע במיוחד מהניאו נאו-קאנטיאניזם ומפילוסופיית החיים. לאחר לאחר שסוף המאה ה-19 אופיינה בחזרה לביקורת של קאנט, עלה "רעב להשקפת עולם" (Hunger nach Weltanschauung) – כפי שניסח זאת וילהלם וינדלבאנד (אנ') (1848–1915) – הוביל להתעוררות מחודשת בהגל. נקודת המוצא של התנועה הייתה גילוי "הגל הצעיר" בספרו של וילהלם דילתיי (1833–1911) Die Jugendgeschichte Hegels ("היסטוריית השחרות של הגל") מ-1905. בספר זה דילתיי תיאר את הגל כנציג של ה"אנטי-נאורות", כתמוך בפנתאיזם-מיסטי, וטען שלחשיבה שלו יש חשיבות עליונה להופעתה של "התודעה ההיסטורית". מחברים משפיעים נוספים שתרמו לנאו-הגליאניזם בגרמניה היו וילהלם וינדלבאנד (אנ') (1848–1915) בספרו Die Erneuerung des Hegelianismus ("התחדשות ההגליאניזם") משנת 1910 וריכרד קרונר (1884–1974) בספרו Von Kant bis Hegel ("מקאנט להגל") מ-1921–1924. ביצירות אלו הדגישו המחברים את הצורך הפנימי של ההתפתחות מקאנט להגל ומנאו-קנטיאניזם לנאו-הגליאניזם. קו שונה בחר הרמן גלוקנר (גר') (1896–1979) שהתכתב עם פילוסופיית החיים של המאה ה-19 ובשל כך העניק יותר חשיבות לרגעים הלא-רציונליים שניתן למצוא אצל הגל הצעיר. החיבור בין קריאה אנטי-רציונלית לבין הגל הוליד גם פרשנויות ריאקציונריות לפילוסופיה של המשפט של הגל, ובהתאם לכך, הנאו-הגליאניזם הגרמני הגיע אצל חלק מההוגים לקרבה ברורה עם הנאציזם, למשל אצל יוליוס בינדר (אנ') (1870-1939), גרהרד דולקייט (גר') (1904-1954) וקארל לרנץ (אנ') (1903–1993).

בהולנד הנאו-הגליאניזם נוסד על ידי ג'רארד בולנד (אנ') (1854–1922). בולנד ערך רבות מיצירותיו של הגל עם הערות, וביצירתו הראשית Zuivere rede en hare realheid (תבונה טהורה וממשותה), הקים שיטה נאו-הגליאנית במטרה לחדש את כל השיטה של הגל. תלמידיו הרבים של בולנד התכנסו ב-1923 כדי להקים את אגודת בולנד למען התבונה הטהורה (Bolland-Gesellschaft für reine Vernunft) וב-1 בינואר 1930 ערכו קונגרס בנלאומי לכבוד הגל. השפעתו של בולנד חדרה לכל חלקי החיים האינטלקטואליים של הולנד. עם זאת, אסכולה זו איבדה את השפעתה לאחר מלחמת העולם השנייה, בשל השקפותיו האנטישמיות של בולנד עצמו, וההשתייכות של רבים מתלמידיו לימין הקיצוני.[1]

הדמויות המכוננות של הנאו-הגליאניזם באיטליה היו בנדטו קרוצ'ה (1866–1952) וג'ובאני ג'נטילה (1875–1944). קרוצ'ה נודע הרבה מעבר לאיטליה באמצעות ספרו Ciò che è vivo e ciò che è morto nella filosofia di Hegel ("מה חי ומה מת בפילוסופיה של הגל"), שבו הוא חייב את "פילוסופיית הרוח האובייקטיבית" (הפילוסופיה של המשפט) ומנגד דחה את "פילוסופיית הטבע" (נטורפילוסופיה) של הגל. ב-1903 ייסד יחד עם ג'נטילה את כתב העת La Critica (הביקורת), שתרם משמעותית ליישום הנאו-הגליאניזם באיטליה. בתחילה ג'נטילה ניסה לשלב את הפילוסופיה של הגל עם הפילוסופיה של פיכטה. מבחינה פוליטית, הוא הפך לתומך במדינה החזקה (כגילום המוחלט) ולחסידיו של מוסוליני,[18] מה שהביא לניתוק היחסים בינו לבין קרוצ'ה הליברל. ג'נטילה חיבר את "מניפסט האינטלקטואלים הפשיסטים" ובתגובה קרוצ'ה חיבר את "מניפסט האינטלקטואלים האנטי-פשיסטים". בדור שלאחר מכן, ההוגה המרקסיסט אנטוניו גראמשי (1891–1937) שילב בהגותו אלמנטים הגליאניים, כמו מושג ה"אימננטיות" וניתוח הקטגוריה שלה "חברה אזרחית", בהשפע פילוסופיית המשפט של הגל.[19] בעוד שגראמשי דחה את התיאוריה האידיאליסטית של הגל בדבר הזהות העצמית כביטוי ל"תודעה כוזבת", הוא הכיר בחשיבותן של זהות ועצמיות כמוצר של "אידאולוגיה" וגורמים כלכליים.[20]

הנאו-הגליאניזם הצרפתי אימץ דגמי חשיבה הגליאניים מסוימים, במיוחד את צורת המחשבה הדיאלקטית. הפנומנולוגיה של הרוח הייתה אטרקטיבית במיוחד בצרפת. ליצירותיהם של ז'אן ואהל (1888–1974), אלכסנדר קוז'ב (1902–1968), אריק וייל (אנ') (1904–1977), וז'אן איפוליט (1907–1968) הייתה השפעה משמעותית. ואהל הציג פרשנות של "התודעה האומללה" כליבה של 'הפנומנולוגיה של הרוח', בספרו Le malheur de la conscience dans la philosophie de Hegel מ-1929.ההרצאות שנשא קוז'ב על 'הפנומנולוגיה של הרוח' ב"אקול דה אטודים" בפריז בין השנים 1933–1939 סימנו את פריצת הדרך של החשיבה הדיאלקטית ההגליאנית בצרפת.[21] קוז'ב עמד על זיקות בין הגל להוסרל, ולהיידגר ובעיקר למרקס. איפוליט היה הראשון שתרגם 'הפנומנולוגיה של הרוח' כולה לצרפתית ופרסם אותה עם ביאורים בין השנים 1939 ל-1941. ב-1947 הופיעה פרשנותו הנרחבת בספרו Genèse et structure de la Phénoménologie de l'Esprit de Hegel.

באנגליה ימי הזוהר של הנאו-הגליאניזם היו שנות ה-90 ועד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. הדמויות הבולטות בתקופה זו היו ג'ון מקטאגרט (1866–1925), ברנרד בוסאנקט (אנ') (1848–1923), ודייוויד ג'ורג' ריצ'י (אנ') (1853–1903) תלמידיהם של דור הפוסט-הגליאניזם הבריטי.[22] ריצ'י טען שהגל לא חייב להיקרא באופן מטפיזי קוסמולוגי-ספקולטיבי. במאמרו "Darwin and Hegel" ("דרווין והגל") הראה שהלוגיקה וכל הפילוסופיה של הגל מורכבים מ"ביקורת קטגוריות" מתמדת, כלומר מניתוח המונחים והמושגים שבהם משתמשים החשיבה היומיומית והמדעים השונים מבלי שהם בודקים את ערכם האמיתי.[23] בהשמך לגישה זו, מקטאגרט טען שמטרת הדיאלקטיקה של הגל הייתה להראות כיצד הקטגוריות של המחשבה הרגילה מספקות רק תפיסות חלקיות או לא שלמה של האמת, והמצביעות על צורת מחשבה עליונה, האידיאה המוחלטת, שבה מתגברים לבסוף על חוסר השלמות. המקום שבו מקטאגרט ביקר את הגל היה על כך שהוא ממעיט בערכו של הקושי שיש לנו, כיצורים סופיים, לתפוס את העולם במונחינו המוגבלים, כך שלמרות שקיבל את הטענה ההגליאנית שחייבת להיות פתרון לכל אפוריה, הוא שאל האם השקפה כזו של המציאות בת השגה אנושית. גישה זו לקריאת הגל הובילה את מקטאגרט להדגיש את הסתירות הרבות לכאורה באופן שבו הדברים נראים לנו ולטעון שלפיכך הופעות אלו חייבות להיות לא אמיתיות - לרבות טענתו בדבר אי־ממשותו של הזמן.[1]

לאחר מלחמת העולם הראשונה, שני הדורות של ההגליאניזם הבריטי זכו לביקורת חריפה מצד ג. א. מור וברטראנד ראסל, שדחו את האידיאליזם ופיתחו את הפילוסופיה האנליטית. בין מלחמות העולם נותר ר"ג קולינגווד אחד האוהדים הבודדים של הגל בבריטניה. בדומה לנאו-הגליאנים האיטלקים, קולינגווד האמין שה"אפלטוניזם" של הגל עצר ממנו להתגבר כראוי על הניגודים אמנות ולוגיקה, הרגשה ומחשבה. בשיטת השאלות והתשובה שלו הוא ביקש להציג את הדיאלקטיקה של הגל במונחים פחות פנלוגיסטיים ויותר היסטוריסטיים.[1]

נאו-מרקסיזם

עריכה
 
ג'רג' לוקאץ'
 
הרברט מרקוזה

במרקסיזם התעורר עניין חדש בהגותו של הגל. ג'רג' לוקאץ' (1885–1971), מייסד אסכולת המרקסיזם המערבי ואסכולת בודפשט, חיבר את Geschichte und Klassenbewußtsein (היסטוריה ותודעה מעמדית) מ-1923 ו-Der junge Hegel (הגל הצעיר) מ-1948, שכללו בחינה מחדש של מסורת החשיבה ההגליאנית, ועמד על הזיקות הרבות בין הגל ומרקס. בעבודתו הוא השתמש במושגים הגליאניים מרכזיים כמו ניכור ורפיקציה. עבודתו של לוקאץ' השפיעה על הוגי אסכולת פרנקפורט לעסוק בפילוסופיה ההגליאנית. זה שימש לה ביקורת על המחשבה הבורגנית. עקרון הדיאלקטיקה פותח ל"תיאוריה ביקורתית של התבונה, היסטוריה וחברה".[24]

הרברט מרקוזה (1898–1979) הושפע בתקופתו המוקדמת מפילוסופיית החיים של דילתיי, מהפנומנולוגיה של הוסרל והאקזיסטנציאליזם של היידגר, ומהגילוי מחדש של כתבי השחרות של הגל. עבודת הפוסט-דוקטורט שלו Hegels Ontologie und die Theorie der Geschichtlichkeit (האונטולוגיה של הגל ותורת ההיסטוריות) מ-1932 נעשתה בהדרכת היידגר (ממנו הסתייג בהמשך). לאחר מכן מרקוזה פנה לעסוק במרקס, שאת מחשבתו פירש בצורה הומניסטית לאור כתבי היד ההגליאניים המוקדמים, והדגיש כמו לוקאץ' את מושג המפתח של ניכור ואת המומנט הבלתי ניתן לביטול של סובייקטיביות חברתית. כנגד פרשנויות מכניסטיות סטנדרטיות יותר. מרקוזה גם הגן על המסורת ההגליאנית מול האשמה בטוטליטריות וביטא את ההמשכיות העמוקה בין הגותו של הגל ומרקס ב-Reason and Revolution ("תבונה ומהפכה"; תורגם: "שיטת הגל") מ-1941. בעבודתו המאוחרת מרקוזה התמקד בשאלת הממד האסתטי והפוטנציאל האמנציפטורי שלו כעיצוב מקדים של יחס לא-דכאני, תוך ניסיון לתווך את מורשת הפילוסופיה הגרמנית הקלאסית עם אלמנטים של מחשבה פרוידיאנית.

תאודור אדורנו (1903–1969) עסק באופן אינטנסיבי ביותר ביצירתו של הגל ביצירתו הראשית, Negative Dialektik (דיאלקטיקה שלילית) משנת 1966, הוא שואב השראה ממושג הדיאלקטיקה של הגל אך דוחה את הדומיננטיות של החשיבה המושגית השיטתית. הדיאלקטיקה של אדורנו דחתה את היסוד החיובי הזה שבו התוצאה הייתה משהו גדול יותר מסך החלקים שקדמו, לטובת דיאלקטיקה שייצרה משהו שלילי במהותו. שותפו מקס הורקהיימר (1895–1973) התייחס בעיקר לפילוסופיית ההיסטוריה של הגל.[דרוש מקור] תלמידם יורגן הברמאס (1929) הפך את ההתייחסות להגל למרכיב חשוב בביקורתו החברתית.[25] בין היתר הוא מנסה לבטא את הדרך שבה הגל העביר סינתזה בין תאוריה לפרקסיס בתיאורו את התפתחות ההיסטורית של הסובייקטיביות האנושית (הרוח) למול האופן שבו מרקס דן בכך.[26]

הגליאניזם עכשווי

עריכה
 
רוברט ברנדום
 
סלבוי ז'יז'ק
 
ג'ודית באטלר
 
ראהל ייגי

הפילוסוף ולטר קאופמן (1921–1980) הוביל קריאה אפולוגטית בהגל, שיצאה נגד ההשמצות של הפילוסופים האנליטים ושל קרל פופר בספרו "החברה הפתוחה ואויביה", החל במאמרו "The Hegel Myth and Its Method" מ-1951.[27] קריאה ליברלית חדשה בהגל הובלה בידי מדען המדינה הישראלי שלמה אבינרי (1933) בחיבורו "תורת־המדינה של הגל" (Hegel's Theory of the Modern State) שפורסם לראשונה באנגלית ב-1972 בקיימבריג', והקהילתן הקנדי צ'ארלס טיילור (1931) בספריו Hegel משנת 1975 ו-Hegel and Modern Society משנת 1979 בהוצאת קיימבריג'. אבינרי משלב ביקורת על הדימוי השלילי המוטעה של הגל ומעיין בחלופה הליברלית הייחודית שהוא מציג ב'פילוסופיה של המשפט'. טיילר מציע לחזור להגל בעיקר כדי לדון בבעיות עכשוויות ודילמות מודרניות.[28]

בארצות הברית מאז אמצע שנות ה-70, עלה עניין מוגבר בפילוסופיה ההגליאנית, גם בקרב הוגים המשוייכים לזרם הפילוסופיה האנליטית. נציג בולט של שילוב הגל בפילוסופיה האנליטית האמריקאית הוא ריצ'רד ג' ברנשטיין (1932–2022) שעמד על החשיבות ההיסטורית של ההגליאניזם לפיתוח הפילוסופיה האמריקאית והפרגמטיזם.[29] הגליאנים אמריקאיים משפיעים כוללים את טרי פינקרד (1947) ורוברט פיפין (1948). עבודתם של חברי אסכולת פיטסבורג, ג'ון מקדואל (אנ') (1942) ורוברט ברנדום (1950) נחשבת לנאו-הגליאנית ולעיתים מכונה האליאניזם-אנליטי. בעבודתם נכללת: ביקורת על התפיסה הדואליסטית של מושג ואובייקט ושל צורה ותוכן; פרגמטיזם-אתי והדגש על חשיבות הפרקסיס החברתי; התפיסה החברתית של תודעה עצמית, הרואה בה כמות אינטר-סובייקטיבית המועברת באמצעות התנסות חברתית; אנטי-מדענות, לפיה הידע והפעולות שלנו מבוססות על מרכיב נורמטיבי במהותו ואשר דוחה את המושג של "התבוננות בתבונה" בלבד כבסיס האוניברסלי להיווצרות תיאוריה פילוסופית.[1]

בגרמניה הוקמה ב-1962 אגודת הגל הבינלאומית, נשיאה הראשון היה הנס גאורג גדמר שהיה מעורב בהיווסדותה.[30] לזכותה ניתן לזקוף ההתעוררות עכשווית בהגל עם כנסים שהתקיימו מאז 1975 בהנהגתו של דיטר הנריך (1927–2022). בכנסים אלו השתתפו נציגים חשובים של הפילוסופיה האנליטית כמו דונלד דוידסון (1917–2003), מייקל דאמט (1925–2011), והילרי פטנאם (1926–2016), ווילארד ואן אורמן קווין (1908–2000). נשיאה הנוכחי של אגודת הגל הבינלואמית הוא אקסל הונת (1949). הונת ניכס מחדש ופיתח את תפיסת ההכרה ההדדית של הגל, תוך שימת דגש על תפקידה המרכזי בתיאוריה החברתית. התיאוריה של הונת, מתמקדת בבסיס הנורמטיבי לביקורת של קונפליקט חברתי ובמאבק ליחסי הכרה מקיפים יותר, במסגרת החיים האתיים.[31] עבודתה של ראהל ייגי (1966), תלמידתו של הונת, קשורה בהדיקות לפילוסופיה ההגליאנית. היא מתייחסת שוב ושוב להשקפותיו של הגל על הבעיות המוסריות והתפקודיות שהעוני והאבטלה מציבים לחברה האזרחית כדוגמה למשברים ולסתירות, במסדרת מה שהיא מכנה בעקבות הגל ביקורת של "צורות חיים".[32] עבודתה החדשנית מנכסת מחדש מושגי מפתח של הפילוסופיה החברתית הגליאנית-מרקסיסטית, קוראת אותם מבעד לעדשה של הוגים כמו אדורנו, היידגר וג'ון דיואי, ומשלבת אותם בדיאלוג עם הפילוסופיה האנליטית העכשווית. בנוסף, ספרה Alienation (ניכור) מסתמך על המסורת הפילוסופית ההגליאנית לתפיסת ניכור כהיעדר מערכת יחסים משמעותית לעצמי ולאחרים, המתבטאת בתחושות של חוסר אונים. למרות שלא תמיד הזכיר את הגל בשמו, המשאבים הפילוסופיים שיאגי מביא לבעיית הניכור הם הגליאניים לחלוטין בהשראה

בבריטניה הוקמה אגודת הגל של בריטניה הגדולה ב-1979. נשיאה הנוכחי הוא חוקר הגל סטיבן הולגייט (1954), ובמעוצה חבר בין היתר רוברט סטרן (1962). גם הפילוסופיה החברתית והתאוריה הביקורתית של הפילוסופית הבריטית ג'יליאן רוז (1947–1995) משויכת להגליאניזם העכשווי. בחיבורה המרכז, Hegel Contra Sociology (הגל נגד סוציולוגיה), רוז מנסחת קו הגנה על המחשבה הספקולטיבית ההגליאנית תוך שהיא מבקרת את אבות הסוציולוגיה. היא מדגימה כיצד בביקורותיו של הגל על קאנט ופיכטה מספקות בסיס לביקורות אודות מקס ובר, אמיל דורקהיים וכל המסורות הסוציולוגיות הנובעות מהגותם הנאו-קנטיאנית. רוז טוענת שכל ניסיון לחדש את הסוציולוגיה זקוקה להשלמה של השיח הספקולטיבי של הגל. היא מנתחת את חיבוריו הבוגרים של הגל לאור כתביו הרדיקליים המוקדמים, ומציגה אפשרות משמשעותית לחזרה להגל.[33]

חברי אסכולת לובליאנה (אנ'), שמרכזה בסלובניה, יצרו הגות עכשווית בעלת אלמנטים הגליאנים מובהקים. נציגה הבולט הוא הפילוסוף והפסיכואנלטיקאי סלבוי ז'יז'ק (1949) שתואר בתור "ההגליאני המוביל של זמננו".[34] הוא תרם תרומה ייחודית לפרשנות מודרנית ולמימוש מחדש של המורשת ההגליאנית, החל מספרו הראשון "האובייקט הנשגב של אידאולוגיה" (1989). ז'יז'ק עורך סינתזה בין הגותו של הגל, התיאוריה הפסיכואנליטית של לאקאן, הביקורת של מרקס על הכלכלה הפוליטית, ומאפיינים של המסורת היהודית-נוצרית, בפירוש מחדש מנקודת מבט מטריאליסטית. לגישתו של ז'יז'ק להגל יש זיקה להגליאניזם הצרפתי של קוז'ב ואילך בכך שהוא דוחה כל רדוקציוניזם נטורליסטי, ובעקבות לאקאן, מדגיש את האופי הרעוע, והמורכב מבחינה לשונית של הסובייקטיביות האנושית כ"חוסר" מובהק של ההוויה. ז'יז'ק מתעקש על ה'שליליות' המובנית של התודעה העצמית, האופי המשוער בעצמו אך מוצג באופן אובייקטיבי של העולם החברתי-תרבותי, והפוטנציאל לשנות את הפרמטרים המבוססים של אותו עולם. הגל של ז'יז'ק מאפשר לפרש את החוויה כשיטה שלמה אך שסועה מבפנים, שלא ככסינתזה הרמונית המזמינה יחס פסיבי, מהורהר או רק רטרוספקטיבי לעולם. מבחינה זו ניתן לראות בז'יז'ק כממשיך את המסורת המרקסיסטית של התייחסות ל"שיטת" החשיבה הדיאלקטית כהיבט הרדיקלי והרלוונטי ביותר במורשתו של הגל.[1]

הגותו של הגל מהווה בסיס גם לדיונים עכשוויים בפילוסופיה פמיניסטית. למשל, הגותה של ג'ודית באטלר הושפעה רבות מהגל, אף שהיא גם מבקרת רבות מדעותיו. ספרה הראשון, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה, נקרא Subjects of Desire: Hegelian Reflections in Twentieth-Century France (סובייקטים של תשוקה: הרהורים הגליאניים בצרפת של המאה העשרים). בספר זה היא בוחנת את השפעתו של הגל על הפילוסופיה הצרפתית של המאה ה-20, בעיקר זו של קוז'ב, בראייה מגדרית. ניתן לראות את מושג הפרפורמטיביות המגדרית של באטלר, כפיתוח של דיאלקטית האדון והעבד של הגל.[35] באטלר משתמשת בביקורת של הגל על "ודאות-חושית" בפנומנולוגיה, כדי לשאול האם הסובייקט באמת יכול להיות מודע למיניות המגדרית שלו. זהות מינית נוצרת לפיכך בלא מודע. יצירת ה"אני" של הזהות המינית היא גם הסתרה רדיקלית.[36] בספרה "טענת אנטיגונה" מ-2001 היא סוקרת בין היתר את פרשנותו המפורסמת של הגל לאנטיגונה.

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 רוברט סטרן, "הגליאניזם", באתר האנציקלופדיה לפילוסופיה של ראוטלדג' (באנגלית)
  2. ^ Beiser, Frederick C. (2016). "The Pessimism Controversy". After Hegel: German Philosophy, 1840–1900 (באנגלית). Princeton, New Jersey: Princeton University Press. doi:10.23943/princeton/9780691163093.001.0001. ISBN 9780691173719.
  3. ^ Marx: ‘‘Das Kapital’’, MEW 23, 59; 106
  4. ^ Marx: ‘‘Das Kapital’’, MEW 23, 182, Fn. 40
  5. ^ Marx: ‘‘Das Kapital’’, MEW 23, 327
  6. ^ Marx: ‘‘Das Kapital’’, MEW 23, 623
  7. ^ Das Kapital, MEW 23, 27
  8. ^ ניטשה, 254, מעבר לטוב ולרוע, עמ' 176
  9. ^ Snellman, Johan Vilhelm, kansallisbiografia.fi
  10. ^ Hegelianism, Russian - Routledge Encyclopedia of Philosophy, www.rep.routledge.com (באנגלית)
  11. ^ 1 2 3 Robert Harris, Granovsky, Herzen and Chicherin: Hegel and the Battle for Russia’s Soul, London: Palgrave Macmillan UK, 2013, עמ' 35–48, ISBN 978-1-137-30922-8. (באנגלית)
  12. ^ John L. Scherer, Belinskij and the Hegelian Dialectic, The Slavic and East European Journal 21, 1977, עמ' 30–45 doi: 10.2307/306732
  13. ^ 1 2 Victoria Frede, Stankevič and Hegel's arrival in Russia, Studies in East European Thought 65, 2013, עמ' 159–174
  14. ^ Denys P. (Denys Philip) Leighton, The Ohio Hegelians (review), Transactions of the Charles S. Peirce Society: A Quarterly Journal in American Philosophy 42, 2006, עמ' 445–450
  15. ^ 1 2 St. Louis Hegelians, האנציקלופדיה האינטרנטית לפילוסופיה (באנגלית)
  16. ^ Dorothy G. Rogers, America's First Women Philosophers: Transplanting Hegel, 1860-1925, A&C Black, 2005-02-16, ISBN 978-1-84714-300-6. (באנגלית)
  17. ^ Kelly A. Parker, Scott Pratt, Josiah Royce, Spring 2022, Metaphysics Research Lab, Stanford University, 2022
  18. ^ In Mussolinis erstem Kabinett wurde er Bildungsminister (1922–1924).
  19. ^ Marcello Musté, DIALECTIC AND CIVIL SOCIETY. Gramsci as «reader» of Hegel, Pólemos. Materiali di filosofia e critica sociale, 2018, עמ' 30–46
  20. ^ Mark Dooley, Antonio Gramsci’s Long Struggle, Public Discourse, ‏2022-06-01 (באנגלית אמריקאית)
  21. ^ Alexandre Kojève: Introduction à la lecture de Hegel. Paris (Gallimard) 1947 (dt.: Hegel, eine Vergegenwärtigung seines Denkens. Herausgegeben von Iring Fetscher. Frankfurt am Main (Suhrkamp) 1975)
  22. ^ Bernard Bosanquet: Knowledge and Reality, A Criticism of Mr. F. H. Bradley’s ‘Principles of Logic’. Kegan Paul, Trench, London 1885.; The Philosophical Theory of the State, London, 1899; 4th ed., 1923.
  23. ^ David George Ritchie, Darwin and Hegel, with other philosophical studies, London, S. Sonnenschein & Co.; New York, Macmillan & Co., 1893, עמ' 38–76
  24. ^ Friedrich W. Schmidt: Hegel in der Kritischen Theorie der „Frankfurter Schule“. In: Oskar Negt (Hrsg.): Aktualität und Folgen der Philosophie Hegels. Frankfurt am Main 1970, S. 17.
  25. ^ Robert Boyce Brandom, Towards Reconciling Two Heroes: Habermas and Hegel, Argumenta 1, 2015, עמ' 29–42
  26. ^ Habermas, Jürgen | Internet Encyclopedia of Philosophy (באנגלית אמריקאית)
  27. ^ Walter Kaufmann, "The Hegel Myth and Its Method", Philosophical Review v.60, No. 4 (October 1951), pp. 459–486.
  28. ^ פיני איפרגן, מבוא ל"פילוסופיה של המשפט", באתר הוצאת שלם.
  29. ^ Richard J. Bernstein, Why Hegel Now?, The Review of Metaphysics 31, 1977-02-01, עמ' 29–60
  30. ^ Hegelianism in Germany, hegel.net (באנגלית)
  31. ^ Axel Honneth, The I in We: Studies in the Theory of Recognition, philarchive.org, ‏2012 (באנגלית)
  32. ^ Todd Hedrick, Review of Critique of Forms of Life, 2019-08-26
  33. ^ Hegel Contra Sociology, Verso (באנגלית)
  34. ^ Slavoj Žižek: The Hegelian of Our Time, web.archive.org, ‏2022-09-07
  35. ^ Kathy E. Ferguson, The Man Question: Visions of Subjectivity in Feminist Theory, University of California Press, 2023-04-28, ISBN 978-0-520-91302-8. (באנגלית)
  36. ^ Patricia Jagentowicz Mills, Feminist Interpretations of G.W.F. Hegel, Penn State Press, 1996, ISBN 978-0-271-01491-3. (באנגלית)
אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=הגליאניזם&oldid=39218066"