הוועדה הלאומית של ג'אמו וקשמיר
הוועדה הלאומית של ג'אמו וקשמיר (בקשמירית: جۆم تہٕ کٔشیٖر قومی کانفرٛنٕس) היא מפלגה פוליטית הפעילה בג'אמו וקשמיר. המפלגה הוקמה ב־1932, והייתה בשלטון בחבל במשך פרקי זמן ממושכים.
מדינה | הודו |
---|---|
מנהיגים | פארוק עבדאללה |
תקופת הפעילות | 1939–הווה (כ־85 שנים) |
אפיון | מרכז-שמאל |
אידאולוגיות | קשמיריות, סוציאל-דמוקרטיה, רגיונליזם כלכלי, אסלאם חילוני |
מטה | ג'אמו וקשמיר |
נציגויות בפרלמנטים | |
לוק סבהה |
2 / 543 |
האספה המחוקקת של ג'אמו וקשמיר |
42 / 90 |
www | |
היסטוריה
עריכהבאוקטובר 1932 הוקמה הוועדה המוסלמית של כלל ג'אמו וקשמיר בידי שייח' עבדאללה. המפלגה שינתה את שמה ב־11 ביוני 1939 לוועדה הלאומית של ג'אמו וקשמיר. פלג שפרש מהמפלגה בין 1940–1941 הקים מחדש את הוועדה המוסלמית, שהזדהתה עם הליגה המוסלמית[1] ועתידה לתמוך באיחוד החבל עם פקיסטן ופעילה כמפלגה באזאד קשמיר. הוועדה הלאומית החלה להזדהות עם הקונגרס הלאומי ההודי.
ב־1944 פרסמה המפלגה את מצע קשמיר החדשה, שקרא לארגון מחדש כלכלי ומעמדי בחבל.[2]
ב־1951 הכריז שייח' עבדאללה על קיום בחירות לאספה מחוקקת לחבל, בת 75 מושבים, 45 מקשמיר ולדאק ו־30 מג'אמו. בפועל לא התקיימו בחירות, מאחר ש־43 ממועמדי הוועדה הלאומית בקשמיר הוכרזו כזוכים ללא מתחרים ושני המועמדים העצמאיים הנותרים נכנעו ללחצים ופרשו מהתמודדות. בג'אמו החרימה מפלגת האופוזיציה העיקרית, ג'אמו ג'אנה פרישד (אנ') ההינודואית שחתרה לאחדות מלאה עם הודו, את הבחירות לאחר שמועמדותם של 13 ממועמדיה נפסלה.[3]
באוגוסט 1953, לאחר כמה ממנהיגי המפלגה הביעו התנגדות פומבית לשייח' עבדאללה ולהאשימו אותו בעריצות, פוזרה ממשלתו ובקשי גולהום מוחמד (אנ') מונה לראש ממשלת המדינה בעוד שייח' עבדאללה נעצר[3] ויצא מפעילות פוליטית.
המפלגה התאחדה ביוני 1965 עם הקונגרס הלאומי ההודי, אך פלג פורש התמודד בשמה בבחירות ב־1967.[4]
בנומבר 1974 הגיע שייח' עבדאללה להסכם עם ראש ממשלת הודו ומנהיגת מפלגת הקונגרס אינדירה גנדי, שהביא למינויו בפברואר 1975 לראש השרים של המדינה בתמיכת הקונגרס.[5] שייח' עבדאללה נמנע מלחבור לקונגרס שאיפשר את שובו לשלטון, ותחת זאת הקים מחדש באוקטובר 1975 את הוועדה הלאומית. הוועדה הוקמה למעשה על ידי שינוי שמה של חזית משאל העם של ג'אמו וקשמיר (אנ') שהקים שייח' עבדאללה ב־1955 בתביעה למשאל עם על מעמדו של חבל קשמיר.[6]
בחירות לאספה המחוקקת של ג'אמו וקשמיר ב־1977 זכתה מפלגתו של שייח' עבדאללה לרוב באספה.[6]
לאחר מות שייח' עבדאללה ב־1982, היה בנו פארוק לראש המפלגה ולראש השרים מטעמה בג'אמו וקשמיר. פארוק הוביל את המפלגה לניצחון בבחירות ב־1983, אך ביולי 1984 הודח פארוק מראשות הממשלה בידי מושל המדינה לאחר שהקונגרס הלאומי ההודי וקבוצת פורשים משכו את התמיכה בו.[6] ממשלה חילופית הוקמה בראשות גיסו גולהם מוחמד שאה (אנ'), אך זו פוזרה במרץ 1986. בנובמבר 1986 שבה הוועדה הלאומית בראשות פארוק לשלטון, בקואליציה עם הקונגרס הלאומי ההודי.
בבחירות בחבל במרץ 1987 התמודדה המפלגה קואליציה עם הקונגרס הלאומי ההודי. למרות זאת, כוחה באחוזים ירד משמעותית לטובת החזית האסלאמית המאוחדת (אנ').[5] המפלגה הקימה ממשלה, אך זו פוזרה ב־1990 והוחלפה בשלטון הנשיא עקב מצב הלא יציב בחבל. רק ב־1996 התקיימו בחירות נוספות בחבל, בהן זכתה הוועדה הלאומית ל־57 מתוך 87 מושבים באפסה מחוקקת.
ב־1998 הודיעה המפלגה על תמיכתה מבחוץ בממשלת אטאל ביהארי ואג'פאיי ממפלגת העם ההודית, וב־1999 הצטרפה לברית הדמוקרטית הלאומית, קואליציית המפלגות שבהובלתה. הצעד היה שנוי במחלוקת בתוך המפלגה, ונציג המפלגה בלוק סבהה סאיף א-דין סוז (אנ') הצביע נגד הממשלה בהצעת אי-אמון שהביאה להפלת הממשלה. למרות זאת, לאחר הבחירות ללוק סבהה ב־1999 המשיכה המפלגה לתמוך בברית הדמוקרטית הלאומית, ועומר עבדאללה, בנו של פארוק ונכדו של שייח' עבדאללה, היה לשר בממשלת ואג'פאיי השלישית.[2]
בבחירות לאספה המחוקקת של ג'אמו וקשמיר ב־2002 נחלה המפלגה תבוסה, כאשר קואליצייה של ההפלגה העממית הדמוקרטית והקונגרס זכו ברוב, וזמן מה לאחר מכן פרשה מהברית הדמוקרטית הלאומית. בראש מערכת הבחירות עמד עומר עבדאללה, שמונה גם לנשיא המפלגה במקום אביו.
לאחר הבחירות ב־2008 שבה המפלגה לשלטון בראשות עומר, הפעם בקואליציה עם הקונגרס. במקביל, בבחירות ללוק סבהה ב־2009 נבחר פארוק עבדאללה ללוק סבהה וכיהן כשר בממשלת מאנמוהאן סינג. בבחירות ב־2014 הפסידה המפלגה לקואליציה של המפלגה העממית הדמוקרטית ומפלגת העם ההודית.
ב־2019 אישר הפרלמנט ההודי אישר את חלוקת החבל והפיכת ג'אמו וקשמיר לטריטוריית איחוד, תחת שליטה של ממשלת הודו. האספה המחוקקת של המדינה פוזרה ולא נערכו בחירות עד אוקטובר 2024. בבחירות אלו זכתה המפלגה ב־42 מושבים, והשבה לשלטון בחבל.
תוצאות בחירות
עריכהשנה | מושבים | קולות | אחוז |
---|---|---|---|
1951 | 75 / 75
|
–
| |
1957 | 68 / 75
|
||
1962 | 70 / 75
|
486,060 | 66.96% |
1967 | 8 / 75
|
137,179 | 17.16% |
1972 | (לא התמודדה) | ||
1977 | 47 / 76 |
807,166 | 46.22% |
1983 | 46 / 75 |
1,039,064 | 47.29% |
1987 | 40 / 76 |
857,830 | 32.98% |
1996 | 57 / 87
|
863,612 | 34.78% |
2002 | 28 / 87
|
749,825 | 28.24% |
2008 | 28 / 87
|
||
2014 | 15 / 87
|
10,00,693 | 20.77% |
2024 | 42 / 90
|
1,336,147 | 23.43% |
שנה | מושבים | קולות | אחוז |
---|---|---|---|
1967 | 1 / 523
|
210,020 | 0.14% |
1971 | לא השתתפה | ||
1977 | 2 / 542
|
483,192 | 0.26% |
1980 | 3 / 531
|
493,143 | 0.25% |
1984 | 3 / 516
|
1,010,243 | 0.43% |
1989 | 3 / 531
|
71,194 | 0.02% |
1991 | לא נערכו בג'אמו וקשמיר | ||
1996 | לא השתתפה | ||
1998 | 3 / 543
|
784,669 | 0.21% |
1999 | 4 / 543
|
454,481 | 0.12% |
2004 | 2 / 543
|
493,067 | 0.13% |
2009 | 3 / 543
|
498,374 | 0.12% |
2014 | 0 / 543
|
396,713 | 0.07% |
2019 | 3 / 543
|
280,356 | 0.05% |
2024 | 2 / 543
|
1,139,084 | 0.17% |
קישורים חיצוניים
עריכה- אתר האינטרנט הרשמי של הוועדה הלאומית של ג'אמו וקשמיר
- הוועדה הלאומית של ג'אמו וקשמיר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ Zutshi, Chitralekha (2004), Languages of Belonging: Islam, Regional Identity, and the Making of Kashmir, C. Hurst & Co. Publishers, pp. 264–265, ISBN 978-1-85065-700-2
- ^ 1 2 Chowdhary, Rekha; Nagendra Rao, V. (2004). "National Conference of Jammu and Kashmir: From Hegemonic to Competitive Politics". Economic and Political Weekly. 39 (14/15): 1521–27. JSTOR 4414870.
- ^ 1 2 Korbel, Josef (1954). "The National Conference Administration of Kashmir 1949-1954". Middle East Journal. 8 (3): 283–94. JSTOR 4322613.
- ^ 54. India/Jammu and Kashmir (1947-present), University of Central Arkansas
- ^ 1 2 Verma, P. S. (1987). "Jammu and Kashmir Politics: Religion, Region and Personality Symbiosis". The Indian Journal of Political Science. 48 (4): 561–74. JSTOR 41855339.
- ^ 1 2 3 Mohan, Surinder (2012). "Democracy In Jammu And Kashmir 1947–2008". World Affairs: The Journal of International Issues. 16 (3): 88–117. JSTOR 48504940.