הוועדה לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים
הוועדה לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים היא ועדה ציבורית שהוקמה בהחלטת ממשלה, בראשות השופטת דליה דורנר במטרה לבחון את דרכי הטיפול בעבריינים וענישתם מתוך ראייה כוללת במטרה להביא לניצול מיטבי של ההוצאה הציבורית לצורך מניעת עבריינות.[1] הוועדה הוקמה בשנת 2011 והגישה את הדוח באוקטובר 2015. המלצותיה התמקדו בהתוויית עקרונות ביחס לעמדה ממשלתית בדבר חקיקה של עבירות ועונשים; במחקר, מעקב ושקיפות של הענישה המוטלת בפועל; בתרומתם האפשרית של בתי משפט קהילתיים; בשחרור מוקדם ממאסר; באפשרות ריצוי מאסר בבתי מעבר; ובשימוש בעונש עבודות השירות כחלופה למאסרים קצרים.
הקמת הוועדה, חבריה ופעולתה
עריכההוועדה הוקמה בהחלטת של הממשלה ה-32, ביוזמת השר, זאב בנימין בגין, ועל פי הצעה של השרים למשפטים ולביטחון פנים.[2] בראשות הוועדה עמדה השופטת דליה דורנר, ובהמשך מונה פרופ' אורן גזל אייל[3] כחבר ומרכז הוועדה. בין חברי הוועדה נמנו גם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה רז נזרי, ראש האגף לשיקום האסיר בשב"ס גונדר עפרה קלינגר (אשר מונתה לנציבת שירות בתי הסוהר עם סיום עבודת הוועדה), ראש המועצה הכלכלית במשרד ראש הממשלה, פרופ' יוג'ין קנדל, פרופ' מרדכי קרמניצר, המשנה לסניגור הציבורי הארצי, ד"ר חגית לרנאו, קרימינולוגים, ונציגים של משרדי האוצר, הרווחה, משטרת ישראל, ופרקליטות המדינה. הוועדה הגישה את המלצותיה באוקטובר 2015.
עמדת הוועדה בדבר השימוש בכליאה ומדיניות הענישה
עריכההוועדה הקדישה חלק ניכר מהדוח לבחינת ההשפעות של עונש המאסר על רמת הפשיעה. בהסתמך על המחקרים בתחום קבעה הוועדה שכליאה היא ענישה פרמיטיבית, יקרה ובלתי יעילה בעליל, וכי אין טעם בניסיון לקדם את ההרתעה באמצעות הרחבת השימוש במאסרים או באמצעות שימוש במאסרים ממושכים יותר. כמו כן, הוועדה קבעה כי יש לתת עדיפות לשיקום עבריינים מחוץ לבתי הכלא שכן שיקום בקהילה באמצעות ענישה שנעה בין עבודות שירות לצווי מבחן ושירות למען הציבור צפוי להפיק תוצאות טובות יותר מאשר שימוש נרחב יותר במאסרים. מנגד, מאסר יכול להיות יעיל למניעת עבריינות כאשר מדובר בכליאת עבריינים מסוכנים, כאמצעי להרחקתם מהציבור. אולם שימוש יעיל במאסר ככלי למניעת עבירות חייב להבחין בין עבריינים שצפויים לחזור ולבצע עבירות לבין אלו שלא. המאסר עלול גם לעודד עבריינות בשל האפקט הקרימינוגני המתלווה אליו - המאסר מעודד נטייה לעבריינות בקרב מבצעי עבירות. הוועדה קבעה בהקשר זה כי הסיכוי של אסיר לשעבר לחזור ולבצע עבירות גדול יותר מהסיכוי של עבריין שנידון לעונש מחוץ לכותלי הכלא. בשל העלויות הגבוהות של עונש המאסר (כאשר העלות הישירה של חודש מאסר עמדה אז על 10,000 ש"ח לחודש, והעלות הכוללת המוערכת נכון לשנת 2020 עמדה על כ-18,855 ש"ח לחודש[4]) והשפעתו הנמוכה ואף השלילית על העבריינות, הוועדה המליצה לפעול לצמצום השימוש במאסרים במקרים בהם המאסר אינו הכרחי להגבלת יכולת של עבריינים שהמסוכנות שלהם לחברה גבוהה, והרחבת השימוש בעונשים זולים יותר ויעילים יותר העומדים בעקרון ההלימה, ובכך להביא להקצאה יעילה ונכונה יותר של המשאבים המופנים לטובת הנושא.
המלצות הוועדה
עריכההוועדה המליצה לממשלה להימנע מהחמרת הענישה בחקיקה כאשר מטרת ההחמרה היא השגת הרתעה או שיקום, וככלל להימנע מקביעת עונשים מזעריים (עונשי מינימום) לעבירות. עוד המליצה הוועדה על הקמת יחידה למחקר ומידע במשרד המשפטים אשר תעסוק בנושא אכיפת החוק, בדגש על מדיניות הענישה, השיקום וגזירת הדין.[5] הדוח כלל גם המלצות בדבר הרחבת השימוש בבתי משפט קהילתיים וייעול עבודת וועדות השחרורים והרשות לשיקום האסיר. שתי המלצות נוספות בדוח התקבלו ברוב דעות של חברי הוועדה (כאשר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ונציגי הפרקליטות, המשטרה ושב"ס התנגדו להן בדעת מיעוט). האחת: לאפשר לוועדות השחרורים להעביר אסירים שנה לפני שהם זכאים לשחרור מוקדם, לבתי מעבר שיפעלו כמעין הוסטלים שיקומיים מחוץ לבתי הסוהר, ויהוו מרכזים של שיקום ושילוב בחברה. השנייה, לאפשר לבתי משפט לגזור על נידונים עונש של עבודות שירות לתקופה של תשעה חודשים (במקום שישה חודשים לכל היותר כיום) ולהסמיך את נציב בתי הסוהר לקצר עונש זה בשליש, כפי שנהוג לגבי מאסרים אחרים. דעת המיעוט סברה שיש להאריך את תקופת עבודות השירות לתשעה חודשים אולם לא לאפשר את קיצור התקופה.
קבלת המלצות הדוח
עריכהבהובלת אגף התקציבים באוצר, החליטה הממשלה לאמץ את עיקרי המסקנות של דוח הוועדה.[6] עם קבלת החלטת הממשלה החל תהליך של הקמת בתי משפט קהילתיים בכל מחוזות השיפוט בישראל. בנוסף, במשרד המשפטים הוקם צוות לבחינת חלופות לענישה. בית המשפט העליון, בהחלטתו בעתירה כנגד הצפיפות בבתי הסוהר, קבע כי ניתן לצמצם את הצפיפות גם תוך יישום המסקנות של דו"ח הוועדה, בקובעו כי "ניתן להפחית את שיעור הכליאה יחד עם הפחתת שיעור הפשיעה, בין היתר כיוון שהפחתת שיעור הכליאה מפחיתה את שיעור העבריינות החוזרת (רצידיביזם)". בית המשפט קבע "מסקנתה העיקרית של ועדה זו (ועדת דורנר) הייתה כי 'יש לפעול לצמצום השימוש במאסרים במקרים בהם המאסר אינו הכרחי להגבלת יכולת של עבריינים שהמסוכנות שלהם לחברה גבוהה, והרחבת השימוש בעונשים זולים יותר ויעילים יותר העומדים בעקרון ההלימה, ובכך להביא להקצאה יעילה ונכונה יותר של המשאבים המופנים לטובת הנושא' (שם, בעמ' ד'), ואין לי אלא להצטרף לאמור, גם בצו השכל הישר".[7]
ראו גם
עריכה |
לערכים, תחומים ומושגים נוספים ראו פורטל חוק ומשפט. |
קישורים חיצוניים
עריכה- שרון פולבר, ועדת דורנר ממליצה: הקלה בענישה, שיקום בקהילה והפחתת תקופות מאסר, באתר הארץ, 2 בנובמבר 2015
- הוועדה לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים - דין וחשבון (עמ' 68), אוקטובר 2015
הערות שוליים
עריכה- ^ מזכירות הממשלה, הקמת ועדה ציבורית לבחינה של מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים, 23 אוקטובר 2011
- ^ מזכירות הממשלה, הקמת ועדה ציבורית לבחינה של מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים (עמ' 3), 23 באוקטובר 2011
- ^ מזכירות הממשלה, הוספת חבר לוועדה הציבורית לבחינה של מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים, 18 דצמבר 2011
- ^ ניצן שפיר, דוח של הכנסת: שיקום אסירים בהוסטלים יחסוך למדינה מיליונים, באתר גלובס, 7 באוקטובר 2020
- ^
עידו באום, פרשנות: ההמלצות להקלה בענישה: אמירה אמיצה ואנטי-פופוליסטית, דווקא עכשיו, באתר הארץ, 2 בנובמבר 2015
- ^ חן מענית, הממשלה תנסה לצמצם את מספר האסירים הכלואים בישראל, באתר גלובס, 12 באוגוסט 2016
- ^ בג"ץ 1892/14 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' השר לביטחון פנים (13.6.2017)
