היידראבאד (מדינה)

מדינת היידראבאד, או היידראבאד דקאן הייתה ממלכה, מדינה ומדינה נסיכותית ברמת דקאן ובירתה בעיר היידראבאד. כיום היא מחולקת למדינת טלנגאנה, חבל קאליאנה-קרנאטקה של קרנאטקה, וחבל מראתוואדה של מהאראשטרה בהודו של ימינו, שסיפחה אותה ב-1948.

היידראבאד

דגל סמל
היידראבאד (ירוק כהה) ומחוז בראר, לא חלק ממדינת היידראבאד אלא גם דומיניון של הניזאם בין 1853 ל-1903 (ירוק בהיר)
מוטו לאומי	"אל אזמט אללה" "הגדולה שייכת לאללה" "יא אוסמן"
המנון לאומי	המנון של מדינת היידראבאד
ממשל
משטר	מונרכיה אבלסולוטית
ראש המדינה	ניזאם היידראבאד
שפה נפוצה	פרסית (חצר המלכות והכנסות 1724–1886) והינדוסטנית (שושלת) הינדוסטנית (עבור חצר המלכות והכנסות בשנים 1886–1948)
עיר בירה	אוראנגאבאד (1724–1763) היידראבאד (1763–1948)
גאוגרפיה
יבשת	אסיה
היסטוריה
הקמה
תאריך	31 ביולי 1724
פירוק
סיפוח להודו	18 בספטמבר 1948
ישות קודמת	האימפריה המוגולית
ישות יורשת	מדינת היידראבאד (1948–1956)
שליטים בולטים	אוסמאן עלי ח'אן
שטח בעבר	214,187 קמ"ר (נכון ל־1941)
אוכלוסייה בעבר	16,338,534 (נכון ל־1941)
דמוגרפיה
דת	הינדואיזם (81%) אסלאם (13% ודת המדינה) נצרות ואחרים (6%) (התפשטות בקרב אוכלוסיית אנגלו-הודים המתרחבת לסיקינדראבאד והיידראבאד)
כלכלה
מטבע	רופי של היידראבאד

המדינה נשלטה בין השנים 1724 עד 1948 על ידי הניזאם, שהיה בתחילה משנה למלך של האימפריה המוגולית בדקאן. היידראבאד הפכה בהדרגה למדינה הנסיכותית הראשונה שנכנסה תחת סוזרניות בריטית וחתמה על הסכם ברית מדינת בת . במהלך השלטון הבריטי ב-1901, היו למדינה הכנסות של 4,17,00,000 רופי. התושבים הילידים של מדינת היידראבאד, ללא קשר למוצא אתני, נקראים "מולקי" ("בן הארץ"), מונח שמשתמשים בו עד היום.

השושלת הכריזה על עצמה כמונרכיה עצמאית במהלך השנים האחרונות של הראג' הבריטי. לאחר חלוקת הודו, היידראבאד חתמה על הסכם הקפאה עם השלטון החדש של הודו , תוך המשך כל ההסדרים הקודמים למעט הצבת חיילים הודים במדינה. מיקומה של היידראבאד המוקפת מכל צידיה בהודו, כמו גם המורשת התרבותית המגוונת שלה, הובילו לסיפוח המדינה על ידי הודו ב-1948. לאחר מכן, חתם מיר אוסמאן עלי ח'אן, הניזאם השביעי, על מסמך ההצטרפות והצטרף להודו.

היסטוריה

היסטוריה קדומה

ציור של הניזאם הראשון "אל מולק"

מדינת היידראבאד נוסדה על ידי מיר קמאר-אוד-דין ח'אן שהיה מושל דקאן תחת האימפריה המוגולית מ-1713 עד 1721. בשנת 1724 חידש מיר ח'אן את השלטון מבירת המחוז המוגולי אוראנגאבאד, תחת התואר "אסף ג'א" (ניתן לו על ידי הקיסר המוגולי מוחמד שאה). התואר השני שלו, "ניזאם אל-מולק" (מסדר הממלכה), הפך לתואר תפקידו "ניזאם היידראבאד". בסוף שלטונו הפך הניזאם לעצמאי מהמוגולים, והקים את שושלת אסף ג'א . במקביל לשקיעתה של האימפריה המוגולית התגברה ההשפעה של האימפריה המראטהית באזור דקאן. הניזאם עצמו חווה פלישות רבות של המראטהים בשנות ה-20 של המאה ה-17, מה שהביא לכך שהניזאם שילם דרך קבע "צ'אות " (מס) למראטהים. הקרבות העיקריים בין האימפריה המראטהית והניזאם כוללים את קרבות פלקהד (1728), רקשאסבהובן (1763), וקרדה (1795), שבכולם הובסו כוחותיו של הניזאם. לאחר כיבוש הדקאן על ידי באג'י ראו הראשון וכפיית של "צ'אות" על ידו, הניזאם הפך לווסאל של האימפריה המראטהית.

בשנת 1763 הניזאם העביר את עיר הבירה לעיר היידראבאד. משנת 1778 הוצבו במחוזותיו נציב וחיילים בריטים. בשנת 1795 איבד הניזאם חלק מהשטחים שלו לאימפריה המראטהית. הרווחים הטריטוריאליים של הניזאם ממייסור כבעל ברית של הבריטים במלחמות אנגלו-מייסור השלישית (1792) והרביעית (1799) נמסרו לבריטים כדי לעמוד בעלות אחזקת החיילים הבריטים.

סוזרניות בריטית

בשנת 1798 נאלץ ניזאם עלי ח'אן, אסף ג'א השני לחתום על הסכם שהציב את היידראבאד תחת חסות בריטית. הוא היה הנסיך ההודי הראשון לחתום על הסכם כזה. (כתוצאה מכך, שליט היידראבאד כובד במטח הצעדה של 23 תותחים בתקופת הודו הבריטית.) הכתר שמר על הזכות להתערב במקרה של שלטון כושל.

היידראבאד תחת שלטונו של ניזאם עלי ח'אן, אסף ג'א השני הייתה בת ברית של הבריטים במלחמה האנגלו-מראטהית השנייה והשלישית (1803–1805, 1817–1819), ובמלחמות אנגלו-מייסור, והיו נאמנים לבריטים במהלך המרד ההודי הגדול (1857–1858).

בנו, סיקאנדר ג'א, אסף ג'א השלישי , שלט בין השנים 1803 עד 1829. בתקופת שלטונו, נבנה מחנה אימונים בריטי בהיידראבאד והאזור נקרא לכבודו, סיקינדראבאד. גם בית הנציג הדיפלומטי הבריטי בשכונת קוטי של היידראבאד נבנה בתקופת שלטונו על ידי הנציג הבריטי ג'יימס אכילס קירקפטריק .

את סיקנדר ג'ה ירש אסף ג'ה הרביעי , ששלט בין השנים 1829 עד 1857 וירש אותו בנו, אסף ג'ה החמישי .

אסף ג'א החמישי

שלטונו של אסף ג'ה החמישי מ-1857 עד 1869 התאפיין ברפורמות על ידי ראש ממשלתו, סלאר ג'ונג הראשון . לפני תקופה זו לא הייתה צורת ניהול קבועה או שיטתית, והתפקידים היו בידי הדיוואן (ראש הממשלה), וכן השחיתות הייתה לפיכך נפוצה.

בשנת 1867 חולקה המדינה לחמש חטיבות ושבעה-עשר מחוזות, ומונו סובדרים (מושלים) עבור חמש החטיבות וטלוקדרים וטהסילדרים עבור המחוזות. המחלקות המשפטיות, עבודות הציבור, הרפואה, החינוך, העירוניות והמשטרה אורגנו מחדש. בשנת 1868 מונו סאדר-אי-מהראמים (עוזרי שרים) למחלקות המשפט, ההכנסות, המשטרה והשונות.

אסף ג'א השישי

ב-22 בפברואר 1937, כתבת שער במגזין טיים שכינה את אוסמאן עלי ח'אן, אסף ג'א השביעי האיש העשיר בעולם

מיר מחבוב עלי ח'אן, אסף ג'א השישי הפך לניזאם בגיל שלוש שנים. העוצרים שלו היו סלאר ג'ונג הראשון ושאמס-אול-אומרה השלישי ומאוחר יותר אסמאן ג'א וויקאר-אול-אומרה . הוא עלה לשלטון מלא בגיל 17 ושלט עד שמת ב-1911. בתקופת שלטונו ראה עברה השפה הרשמית של מדינת היידראבאד מפרסית לאורדו, שינוי שיושם בשנות ה-80 של המאה ה-19 במהלך כהונתו הקצרה של ראש הממשלה סלאר ג'ונג השני .

מסילת הרכבת הממלכתית בערבון של הניזאם הוקמה במהלך שלטונו כדי לחבר בין מדינת היידראבאד לשאר הודו הבריטית. מרכזה היה בתחנת הרכבת של סיקינדראבאד. מסילת הברזל סימנה את תחילת התעשייה בהיידראבאד, ובעיר היידראבאד נבנו מפעלים.

במהלך שלטונו, פגע מבול המוסי הגדול של 1908 בעיר היידראבאד, והרג כ-50,000 איש. הניזאם פתח את כל ארמונותיו למקלט ציבורי.

הוא גם אסר בפירמאן מלכותי על קיום מנהג הסאטי שבו נשים נהגו לקפוץ אל המדורה הבוערת של גופת בעלן.

אסף ג'א השביעי

הניזאם האחרון של היידראבאד מיר אוסמאן עלי ח'אן שלט במדינה מ-1911 עד 1948. הוא קיבל את התואר "בעל ברית נאמן של האימפריה הבריטית".

הניזאם גם הקים את הבנק הממלכתי של היידראבאד . היידראבאד הייתה המדינה העצמאית היחידה בתת-היבשת ההודית תחת שלטון בריטי שהיה לה המטבע שלה, רופי היידראבאדי . נמל התעופה בגומפט הוקם בשנות ה-30 של המאה ה-20 עם הקמת "מועדון התעופה של היידראבאד" (Hyderabad Aero Club) על ידי הניזאם. בתחילה, הוא שימש כשדה תעופה מקומי ובינלאומי עבור "נתיבי האוויר של הדקאן" (Deccan Airways) של הניזאם, חברת התעופה הראשונה בהודו הבריטית. בניין הטרמינל הוקם בשנת 1937.

כדי למנוע שיטפון גדול נוסף, הקים הניזאם גם שני מאגרים, אוסמאן סגאר והימאייט סאגר . במהלך תקופת שלטונו נבנו גם בית החולים הכללי של אוסמניה, אולם היובל, הספרייה הממלכתית (שנודעה אז בשם אסיפיה קוטובקאנה) והגנים הציבוריים (שנודעו אז בשם באג אי אאם).

לאחר עצמאות הודו (1947–1948)

(משמאל לימין): ראש ממשלת הודו ג'ווהרלל נהרו, הניזאם אוסמאן עלי ח'אן והמושל הצבאי ג'יאנטו נאת צ'ודורי לאחר סיפוחה של היידראבאד להודו

ב-1947 הודו קיבלה עצמאות ונוצרה פקיסטן. הבריטים השאירו לשליטים המקומיים של המדינות הנסיכותיות את הבחירה אם להצטרף לאחת משתיהן או להישאר עצמאיים. ב-11 ביוני 1947 הוציא הניזאם הצהרה לפיה הוא החליט שלא להשתתף באספה המכוננת של פקיסטן או הודו.

עם זאת, הניזאמים היו מוסלמים שלטו על אוכלוסייה הינדואית בעיקרה. הודו התעקשה שהרוב הגדול של התושבים רצו להצטרף להודו.

הניזאם היה בעמדה חלשה שכן צבאו מנה רק 24,000 איש, מתוכם רק כ-6,000 מאומנים ומצוידים במלואם.

ב-21 באוגוסט 1948 ביקש המזכיר הכללי של מחלקת יחסי החוץ של היידראבאד מנשיא מועצת הביטחון של האו"ם, לפי סעיף 35(2) של מגילת האומות המאוחדות, לשקול את "הסכסוך החמור, אשר, אלא אם יוסדרו על ידי חוק בינלאומי וצדק, עלולים לסכן את שמירת השלום והביטחון הבינלאומיים".

ב-4 בספטמבר הודיע ראש ממשלת היידרבאד מיר לאיק עלי בבית המחוקקים של היידרבאד כי משלחת עומדת לצאת ללייק סקסס, בראשות מוין נוואז ג'ונג. הניזאם גם פנה, ללא הצלחה, לממשלת הלייבור ולג'ורג' השישי, מלך הממלכה המאוחדת לסיוע, למלא את התחייבויותיהם והבטחותיהם להיידראבאד על ידי "התערבות מיידית". היידראבאד זכתה לתמיכה רק של וינסטון צ'רצ'יל ושל השמרנים הבריטים.

בשעה 4 לפנות בוקר ב-13 בספטמבר 1948, החלה מערכת היידראבאד של הודו, שזכה לשם הקוד "מבצע פולו " על ידי הצבא ההודי. חיילים הודים פלשו להיידראבאד מכל רוחות שמיים. ב-13 בספטמבר 1948, הודיע המזכיר הכללי של מחלקת יחסי החוץ של היידראבאד במברק למועצת הביטחון של האומות המאוחדות כי מתרחשת פלישה להיידראבאד על ידי כוחות הודיים וכי פרצו פעולות איבה. מועצת הביטחון שמה לב לכך ב-16 בספטמבר בפריז. נציג היידראבאד קרא לפעולה מיידית של מועצת הביטחון במסגרת פרק שבע של מגילת האומות המאוחדות. נציג היידראבאד הגיב לתירוץ של הודו להתערבות בכך שהצביע על כך שהסכם ההקפאה בין שתי המדינות קבע במפורש ששום דבר בו לא ייתן להודו את הזכות לשלוח חיילים כדי לסייע בשמירה על הסדר הפנימי.

בשעה 17:00 ב-17 בספטמבר נכנע צבאו של הניזאם. ממשלת היידראבאד התפטרה, ומושלים צבאיים ושרים ראשיים מונו על ידי הניזאם בהוראת הודו.

עם כניסת חוקת הודו לתוקף ב-26 בינואר 1950 שילבה הודו רשמית את מדינת היידרבאד באיחוד ההודי וסיימה את שלטונם של הניזאמים.

מדינת היידראבאד (1948–1956)

לאחר סיפוחה של מדינת היידראבאד בהודו, מונה מ. ק. ולודי לראש השרים של המדינה ואוסמאן עלי ח'אן הפך לראג'פרמוק ב-26 בינואר 1950. הוא היה עובד מדינה בכיר בממשלת הודו. הוא ניהל את המדינה בעזרת פקידים ממדינת מדראס ומדינת בומביי.

בבחירות לאספה המחוקקת של 1952, נבחר בורגולה רמקרישנה ראו לראש השרים של מדינת היידראבאד. במהלך תקופה זו היו תסיסות אלימות של חלק מהתושבים כנגד הפקידים ממדינת מדראס, ובדרישה ליישם בקפדנות את 'כללי מולקי' (עבודות מקומיות למקומיים בלבד), שהיו חלק מחוקי מדינת היידראבאד מ־1919.

פירוק

בשנת 1956 במהלך הארגון מחדש של המדינות ההודיות המבוסס על קווים לשוניים, חולקה מדינת היידראבאד בין אנדרה פרדש ומדינת בומביי (לימים מהאראשטרה) וקרנאטקה.

ב-2 ביוני 2014, נוצרה מדינת טלנגאנה בפיצול משאר מדינת אנדרה פרדש ויצרה את המדינה ה-29 של הודו, עם היידראבאד כבירתה.

ממשלה ופוליטיקה

ממשלה

מדינת היידראבאד 1901 עם מחוזות

מדינת היידראבאד בשנת 1909 עם חטיבות ומחוזות חדשים

וילפרד קנטוול סמית' קבע כי היידראבאד היה אזור שבו המבנה הפוליטי והחברתי מהשלטון המוסלמי של ימי הביניים נשמר פחות או יותר שלם עד לתקופה המודרנית. הניזאם האחרון, אוסמאן עלי ח'אן, נחשב לאדם העשיר ביותר בעולם. הוא נתמך על ידי אריסטוקרטיה של 1,100 פיאודליים שבבעלותם היו כ-30% מאדמת המדינה, עם כ-4 מיליון חקלאים חוכרים. המדינה גם החזיקה ב-50% או יותר מההון בכל המפעלים הגדולים, מה שאיפשר לנזאם להרוויח רווחים נוספים ולשלוט בענייניהם.

הבאים במבנה החברתי היו המעמדות המנהליים והרשמיים, שכללו כ-1,500 פקידים. כמה מהם גויסו מחוץ למדינה. גם עובדי הממשלה בדרג הנמוך היו ברובם מוסלמים. למעשה, המוסלמים של היידראבאד ייצגו 'קאסטה עליונה' של המבנה החברתי.

כל הכוח היה נתון בידי הניזאם. הוא שלט בעזרת מועצה מבצעת או קבינט, שהוקם ב-1893, שאת חבריה היה חופשי למנות ולפטר. ממשלת הניזאם גייסה רבים מהקאסטה ההינדואית קאיאסתה בצפון הודו לתפקידים מנהליים. הייתה גם אספה מחוקקת, שתפקידה היה בעיקר מייעץ. יותר ממחצית מחבריה מונו על ידי הניזאם והשאר נבחרו מתוך קבוצה מוגבלת בקפידה. באספה היו נציגים של הינדים, פארסים, נוצרים ומעמדות מדוכאים. אולם השפעתם הייתה מוגבלת בשל מספרם הקטן.

בממשלת המדינה היו גם מספר רב של זרים (שנקראו לא-מולקיים) - 46,800 מהם ב-1933, כולל כל חברי המועצה המבצעת של הניזאם. הינדים ומוסלמים התאחדו במחאה נגד הנוהג שגזל מהתושבים המקומיים תעסוקה ממשלתית. התנועה, לעומת זאת, פרשה לאחר שהחברים ההינדים שבה העלו את סוגיית ה'ממשלה האחראית', שלא עניינה את החברים המוסלמים והובילה להתפטרותם.

נכסים שונים ועושר בבעלות הניזאם כחלק ממדינת היידראבאד עברו לצאצאיו, כולל נכדיו, הנסיך מוקראם ג'א, הנסיך מופקאם ג'א והנסיך שחמט ג'א ונינו הימיאט עלי מירזה בין היתר. הימיאט עלי מירזה, נינו של הניזאם, ציין כי אחזקתו באחוזה באנגליה מסתכם ב-36% מהסכום הכולל. על תביעתו שחלקו הכולל הוא בשווי של 35 מיליון ליש"ט, הגיע נינו של ניזאם, הימאיאט עלי מירזה, לבית המשפט הגבוה בלונדון.

תנועות פוליטיות

עד 1920 לא היה ארגון פוליטי כלשהו בהיידראבאד. באותה שנה, בעקבות לחץ בריטי, פרסם הניזאם פירמאן שממנה פקיד מיוחד לחקור רפורמות חוקתיות. פירמאן זה התקבל בהתלהבות על ידי חלק מהאוכלוסייה, שהקים את האגודה לרפורמות במדינת היידראבאד. אולם הניזאם והפקיד המיוחד התעלמו מכל דרישותיהם להתייעצות. בינתיים, הניזאם אסר על פעילות תנועת חליפאט במדינה וכן על כל פגישות פוליטיות וכניסת "זרים פוליטיים". עם זאת, פעילות פוליטית מסוימת אכן התרחשה והייתה עדה לשיתוף פעולה בין הינדים למוסלמים. ביטול הסולטנות בטורקיה והפסקת פעילותה של תנועת אי-שיתוף הפעולה בהודו הבריטית בהוראת מהאטמה גנדי סיימו את תקופת שיתוף פעולה זה.

ארגון בשם אנדרה ג'אנה סאנגם (לימים שונה שמו לאנדרה מהאסבהה) הוקם בנובמבר 1921 והתמקד בחינוך ההמונים בטלנגאנה למודעות פוליטית. עם חברים מובילים כמו מדאפטי האנומנתה, בורגולה רמאקרישנה ראו ומ. נרסינג ראו, פעילותה כללה דרבון של הסוחרים להתנגד להצעת סחורות בחינם לפקידי ממשל ועידוד פועלים להתנגד לשיטת ה"בגאר" (עבודת כפייה ללא תשלום בהוראת המדינה). ניזאם, שנבהל מפעילותו, העביר צו איסור פרסום נרחב בשנת 1929, המחייב את כל הפגישות הציבוריות לקבל אישור מראש. אבל הארגון התמיד בהתגייסות בנושאים חברתיים כמו הגנה על "ריוט", זכויות הנשים, ביטול שיטת הדוואדאסי והפורדה , קידומם של בני מעמד הדלית ועוד. הארגון פנה שוב לפוליטיקה ב-1937, והעביר החלטה הקוראת לממשל אחראי. זמן קצר לאחר מכן, הוא התפצל לאורך הקווים המתונים-קיצוניים. המהלך של האנדרה מהאסבהה לעבר פוליטיקה גם נתן השראה לתנועות דומות במראתוואדה ובקרנאטקה בשנת 1937, והוליד את המהאראשטרה פארישאד וקרנאטקה פארישאד בהתאמה.

צבא

השליט הראשון של היידראבאד, אסף ג'א הראשון (שלט 1724–1748) היה מפקד מוכשר והרכיב צבא רב עוצמה שאפשר להיידראבאד להפוך לאחת המדינות הבולטות בדרום הודו. לאחר מותו, הצבא היה נפגע מאוד ממלחמות הירושה של בניו. הוא שוקם תחת אסף ג'א השני (1762–1803) אשר ביצע מודרניזציה של הצבא. יחידות בולטות בתקופת שלטונו כללו גדודים שעברו הכשרה בריטית, הקורפוס הצרפתי של ריימון (Corps Français de Raymond) שהונהג על ידי מישל ז'ואקים מארי ריימון ונלחם תחת דגל צרפת, ו"הגדוד המנצח", יחידת חי"ר מובחרת שהורכבה כולה מנשים.

תרבות

סמלים

סמל

• 
  שלט האצולה של ניזאם היידראבאד (1869–1911)
• 
  שלט האצולה של ניזאם היידראבאד (1911–1947)
• 
  שלט האצולה של ניזאם היידראבאד (1947–1948)
• 
  סמל המדינה של היידראבאד (1947–1948)

שלט האצולה כולל את התארים המלאים של הניזאם בתחתית השלט ודאסטאר .

דגל

• 
  דגל מדינת בראר
• 
  1900–1947
• 
  1947–1948

בהנהגתו של אסף ג'א החמישי שינתה המדינה את דגל שלט האצולה המסורתי.

דגל אספיה של היידראבאד. תעתיק הכיתוב בחלק העליון הוא "אל אזמטוליאללה" שפירושו "כל הגדולה היא לאלוהים". תעתיק הכיתוב בחלק התחתון הוא "יא אוסמאן". תרגום הכתובת באמצע "ניזאם-אול-מולק אסף ג'א".

בול מדינת היידראבאד משנת 1937 עם בית החולים הכללי של אוסמאניה.

בולים

על הבולים של מדינת היידראבד הוצגו מבצר גולקונדה , מערות אג'אנטה והצ'ארמינר .

המנון

ההמנון הלאומי של דומיניון ניזאם, הידוע יותר בשם "יא אוסמן", היה ההמנון הלאומי של מדינת היידראבאד עד לסיפוחה להודו. הוא הולחן על ידי ג'ון פרדריק בתקופתו של מיר אוסמאן עלי ח'אן, הניזאם השביעי.

שפות במדינת היידראבאד (1941)

  טלוגו (48.2%)

  מראטהית (26.4%)

  קאנדה (12.3%)

  אורדו (10.3%)

  אחרים (2.8%)

דמוגרפיה

מולקי

מולקי הם התושבים הילידים של מדינת היידראבאד לשעבר, ללא קשר להבדלים אתניים. המונח היה בשימוש פופולרי ב-1952, שבה נערכו הפגנות שדרשו הקצאת מקומות עבודה למולקי בלבד, ודרשו מי שאינם בני מולקי לעזוב.

לפי מפקד האוכלוסין של מדינת היידראבאד ב-1941, 2,187,005 אנשים דיברו אורדו, 7,529,229 אנשים דיברו טלוגו, 3,947,089 אנשים דיברו מראטהית, 1,724,180 אנשים דיברו קאנדה כשפות אם. אוכלוסיית המוסלמים בהיידראבאד, כולל שושלת אסף ג'א השלטת מנתה כ-2,097,475 איש, בעוד ההינדים מנו בסביבות 9,171,318 אנשים.

אדריכלות

האדריכלות של מדינת היידראבאד היא מאוד קוסמופוליטית, ומושפעת מאוד מסגנונות אירופאים ואסלאמיים. ארמונות הניזאם וכמה מבני ציבור נבנו בסגנון ייחודי. הבניינים המוקדמים ביותר ששרדו הם אירופאים גרידא, דוגמאות לכך הן "בית הנציג הדיפלומטי הבריטי" הנאו-קלאסי (1798) ו"ארמון פאלקנומה " (1893). בתחילת המאה ה-20, "בית החולים הכללי של אוסמאניה", "סיטי קולג'", "בית המשפט הגבוה" ו"תחנת הרכבת קצ'גודה" תוכננו בסגנון הודו-סרצני על ידי וינסנט אש . גם "שוק מואזם ג'א" נבנה בסגנון דומה.

• 
  ארמון פאלקנומה
• 
  הכניסה לארמון
• 
  חדר הכניסה לארמון
• 
  בית הנציג הדיפלומטי הבריטי

תעשיות

קטר בתחנת סיקינדראבאד (בסביבות 1928)

תעשיות מרכזיות שונות הופיעו בחלקים שונים של מדינת היידראבאד לפני שילובה באיחוד הודו, במיוחד במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים. בעיר היידראבאד הייתה תחנת כוח נפרדת לחשמל. עם זאת, הניזאמים התמקדו בפיתוח תעשייתי באזור סנאתנאגר , ושיכנו שם מספר תעשיות תוך הקמת תשתית לתחבורה, כבישים ורכבות.

תעשיות בהיידראבאד שלפני העצמאות

שם חברה	שנה
רכבת המדינה בערבון של הניזאם	1875
יצרנית התרופות קרקאנה זינדה טיליסמט	1920
מכרות הפחם סינגארני	1920
מפעל הסיגריות היידראבאד דקאן	1930
חברת טבק וזיר סולטן, מפעל סיגריות צ'רמינר	1930
מפעל עזאם ג'אהי וראנגל	1934
מפעל סוכר ניזאם	1937
מפעלי המתכת אולווין	1942
כלים פרגה	1943
נתיבי האוויר של הדקאן בע"מ	1945
אזבסט היידראבאד	1946
משי סיר	1946
מפעלי נייר סירפור	1938

לקריאה נוספת

• Benichou, Lucien D. (2000), From Autocracy to Integration: Political Developments in Hyderabad State, 1938–1948, Orient Blackswan, ISBN 978-81-250-1847-6
• Beverley, Eric Lewis (2015), Hyderabad, British India, and the World, Cambridge University Press, ISBN 978-1-107-09119-1
• Chandra, Bipan; Mukherjee, Aditya; Mukherjee, Mridula (2008) [first published 1999], India Since Independence, Penguin Books India, ISBN 978-0-14-310409-4
• Faruqi, Munis D. (2013), "At Empire's End: The Nizam, Hyderabad and Eighteenth-century India", in Richard M. Eaton; Munis D. Faruqui; David Gilmartin; Sunil Kumar (eds.), Expanding Frontiers in South Asian and World History: Essays in Honour of John F. Richards, Cambridge University Press, pp. 1–38, ISBN 978-1-107-03428-0
• Noorani, A. G. (2014). The Destruction of Hyderabad. Hurst & Co. ISBN 978-1-84904-439-4.
• Guha, Ramachandra (2008), India after Gandhi: The History of the World's Largest Democracy, Pan Macmillan, ISBN 978-0-330-39611-0
• Smith, Wilfred Cantwell (בינואר 1950), "Hyderabad: Muslim Tragedy", Middle East Journal, 4 (1): 27–51, JSTOR 4322137 {{citation}}: (עזרה)
• Ram Narayan Kumar (1 באפריל 1997), The Sikh unrest and the Indian state: politics, personalities, and historical retrospective, University of Michigan, p. 99, ISBN 978-81-202-0453-9 {{citation}}: (עזרה)
• Jayanta Kumar Ray (2007), Aspects of India's International Relations, 1700 to 2000: South Asia and the World, Pearson Education India, p. 206, ISBN 978-81-317-0834-7
• Law, John (1914), Modern Hyderabad (Deccan), Thacker, Spink & Company
• Lynton, Harriet Ronken (1987), Days of the Beloved, Orient Blackswan, ISBN 978-0863112690
• Briggs, Henry George (1861), The Nizam, his history and relations with the British Government
• Dalrymple, William (2003) [1st pub. 2002]. White Mughals: love and betrayal in eighteenth-century India. Flamingo (HarperCollins). ISBN 978-0-14-200412-8.
• Hyderabad State. Imperial Gazetteer of India Provincial Series. New Delhi: Atlantic Publishers. 1989.
• Iyengar, Kesava (2007). Economic Investigations in the Hyderabad State 1939–1930. Vol. 1. Read Books. ISBN 978-1-4067-6435-2.
• Leonard, Karen (1971). "The Hyderabad Political System and its Participants". Journal of Asian Studies. 30 (3): 569–582. doi:10.1017/s0021911800154841. JSTOR 2052461.
• Pernau, Margrit (2000). The Passing of Patrimonialism: Politics and Political Culture in Hyderabad, 1911–1948. Delhi: Manohar. ISBN 978-81-7304-362-8.
• Purushotham, Sunil (2015). "Internal Violence: The "Police Action" in Hyderabad". Comparative Studies in Society and History. 57 (2): 435–466. doi:10.1017/S0010417515000092. S2CID 145147551.
• Sherman, Taylor C. "Migration, citizenship and belonging in Hyderabad (Deccan), 1946–1956." Modern Asian Studies 45#1 (2011): 81–107.
• Sherman, Taylor C. "The integration of the princely state of Hyderabad and the making of the postcolonial state in India, 1948–56." Indian Economic & Social History Review 44#4 (2007): 489–516.
• Various (2007). Hyderabad State List of Leading Officials, Nobles and Personages. Read Books. ISBN 978-1-4067-3137-8.
• Zubrzycki, John (2006). The Last Nizam: An Indian Prince in the Australian Outback. Australia: Pan Macmillan. ISBN 978-0-330-42321-2.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היידראבאד בוויקישיתוף

• היידראבאד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• Haydarabad at worldstatesmen.org
• Hyderabad at roayalark.net

הערות שוליים

ערך זה כולל קטעים מתורגמים מהמהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, הנמצאת כיום בנחלת הכלל