היסטוריה עכשווית של ברזיל
עם סיום תקופת הדיקטטורה הצבאית בברזיל, שתחילתה בשנת 1964 וסופה בשנת 1985, נכנסה ברזיל לתקופת התפתחות שלטונית-כלכלית מתונה ביותר ורצופה טלטלות עזות ושלטון לא יציב; תקופה שנמשכת עד היום. תקופה זו נקראת גם הרפובליקה החדשה או הרפובליקה הברזילאית השישית.
למרות השינויים במבנה הכלכלה והגדלת כוחם של התומכים בדמוקרטיה, ברזיל עדיין הייתה נתונה להשפעתה של אליטה קטנה. המסורת של שליטת בעלי ההון, תשתיות גרועות, התערבות ממשלתית כבדה במסחר ובתעשייה עכבו את הצמיחה הכלכלית של ברזיל. בנוסף לכך, המצב גרם להיווצרות פערים גדולים עד מאוד בין שכבות האוכלוסייה השונות, כך שרוב האוכלוסייה לא נהנתה מבחינה כלכלית מבוא הדמוקרטיה, אלא להפך; העוני והפערים החברתיים גדלו, וכיום הם מהגדולים ביבשת אמריקה.
כלכלתה של ברזיל היא כיום התשיעית בעולם, והגדולה בדרום אמריקה. אוכלוסיית ברזיל היא החמישית בגודלה בעולם. בשנת 1994 פרננדו אנריקה קרדוסו יצא בתוכנית להחלפת המטבע הלאומי. המטבע החדש "ריאל" יחד עם מדיניות ממשלתית נבונה חנקו את האינפלציה אשר השתוללה בברזיל בעשורים האחרונים. המשבר הפיננסי באסיה, שהתרחש גם הוא בשנות ה-90, גרם לפיחות הריאל הברזילאי ולמשבר כלכלי בברזיל. על מנת להיאבק באינפלציה, שאיימה לחזור לשיעוריה הגבוהים כבעבר, יזמה הממשלה מיסוי כבד שהגיע לשיא של 40% מההכנסה מהעבודה.
המשברים החברתיים הביאו לבחירתו של מנהיג ארגון פועלים בשם לואיז אינסיו דה סילבה למשרת הנשיא בשנת 2003. דה סילבה נהנה מהצלחה מוגבלת במדיניות חוץ, אך נכשל במציאת הפתרון לבעיותיה החברתיות של המדינה. המיסוי הכבד, הגירעון, האבטלה ורעות חולות אחרות נשארו כשהיו לפני בחירתו. גם לאחר סיום כהונתו, מפלגת ונשארה מפלגת השלטון בברזיל עד 2019, אז נבחר איש הימין קיצוני ז'איר בולסונארו.
תקופת המעבר בין הדיקטטורה לדמוקרטיה
עריכה
ב-15 בינואר 1985 בחר חבר האלקטורים, המורכב מאנשי הקונגרס הלאומי של ברזיל, וכן שישה נציגים מכל מדינה, בטנקרדו נווס, יליד מדינת מינאס ז'ראיס, מדינאי, איש עסקים ומשפטן, שכיהן בעבר כראש ממשלת ברזיל לצד הנשיא ז'ואו גולאר, ונודע כפוליטיקאי ישר ומתון, למשרת נשיא ברזיל. למרבה ההפתעה, התמוטט נווס בפתאומיות יום לפני השבעתו לתפקיד, וכתוצאה מכך עברה משרת הנשיא לסגנו – ז'וזה סרניי (José Sarney), שתמך במשך זמן רב בדיקטטורה הצבאית, והוא הושבע במקומו לתקופת שלטון זמנית עד שיתארגן הקונגרס הלאומי של ברזיל לבחירת נשיא. נווס נפטר ב-21 באפריל של אותה שנה. התקווה והציפיות, שרווחו בעם באותם הימים, כי נפילת המשטר הדיקטוטרי יביאו במהרה לצמיחה של שלטון דמוקרטי לחלוטין ונקי כפיים ולפתרון הבעיות החברתיות והכלכליות שהיו בברזיל באותה התקופה, היו מוטעות. בדומה לשינויי המשטר שנערכו בברזיל בשנים 1822, 1889, 1930, 1946, התגלה גם שינוי זה כתהליך ארוך, קשה ומלא משברים.
שלטונם של קולור ופרנקו
עריכהברזיל השלימה את המעבר לדמוקרטיה, בשנת 1989, כאשר עלה לשלטון הנשיא הראשון שנבחר בבחירות ישירות, ולא על ידי "חבר אלקטורים" (כפי שנבחר נווס), פרננדו קולור דה מלו, לאחר הבחירות הדמוקרטיות הראשונות שבוצעו בברזיל מאז שנת 1960, בהן ניצח פרננדו קולור דה מלו, שזכה ל-59% מקולות הבוחרים. גם תקופת שלטונו של קולור לא אופיינה בעלייה ברמת החיים בברזיל, והוא התפטר מתפקידו בשנת 1992 בעקבות חשיפת פרשת שחיתות שהובילה להעמדתו לדין. לאחר הפרישה, סגנו של קולור, איתמר פרנקו ירש את הנשיאות ושימש בתפקיד עד ה-3 באוקטובר 1994, אז נבחר פרננדו אנריקה קרדוזו (Fernando Henrique Cardoso), שכיהן בעבר כשר האוצר בממשלתו של פרנקו, לתפקיד הנשיא, עם 54% מקולות הבוחרים.
בשנת 1993 נערך במדינה משאל עם חוקתי אודות צורת המשטר שתנהג בה.
שלטונו של קרדוסו
עריכה
נשיאה השלישי של ברזיל הדמוקרטית, פרננדו אנריקה קרדוזו, התחיל את כהונתו הראשונה כנשיא ב-1 בינואר 1995, ונבחר מחדש לכהונה שנייה בשנת 1998. בתקופת נשיאותו, ניסה קרדוזו לצמצם את הפערים הכלכליים בחברה הברזילאית (פערים המתבטאים, עד היום, בהבדל בין שכונות יוקרה ופאר לבין מגורי עראי כגון הפאבלות), שהיו מן הגדולים ביבשת אמריקה כולה. הוא ניסה לקדם את כלכלת ברזיל, וזאת על ידי סדרת הצעות ויוזמות שהציע לקונגרס בדבר פתיחת כלכלת ברזיל להשקעות זרות ושיפורה כמו גם החלת חוקי רווחה כגון ביטוח לאומי.
אף על פי שבתקופתו של קרדוזו, חוותה ברזיל התפתחות כלכלית גדולה הממשיכה עד היום, לא הגיע השגשוג הכלכלי במידה שווה לכל התושבים. אף על פי שכיום כלכלת ברזיל היא הגדולה ביותר בדרום אמריקה, והתשיעית בגודלה בעולם כולו, העושר אינו מתחלק שווה בשווה בין כולם; בברזיל היו פערים גדולים בין עשירים ועניים, פערים שהתרחבו אף יותר בזמן שלטונו של קרדוזו. פערים כלכלים אלו, שלהם השפעה גדולה על החברה הברזילאית, הביאו לניצחונו בבחירות של מנהיג הפועלים לואיז אינסיו דה סילבה (הידוע בכינויו 'לולה') ב-1 בינואר 2003.
באותה העת, לאחר הצמיחה הכלכלית המסוימת, פעלה ברזיל לקבלת תפקיד רשמי כלשהו, בהיותה אחת המדינות החשובות ורבות העוצמה מבין מדינות מדינות העולם השלישי. החל משנת 2004 החלה ברזיל ללחוץ על ארגון האומות המאוחדות כדי לקבל מעמד של חברה קבועה במועצת הביטחון של האו"ם.
לואיז אינסיו דה סילבה
עריכהלואיז אינסיו דה סילבה, איש מפלגת הפועלים הברזילאית נבחר לנשיאות ברזיל ב-1 בינואר 2003. תקופת שלטונו של לולה מתאפיינת בהצלחה מוגבלת במדיניות החוץ, יחסים טעונים עם הבנקים הזרים, ואי הלאמת קרקעות או חברות פרטיות – מדיניות שהייתה מקובלת בעבר. כיוון שהמיסוי הכבד, הגירעון, האבטלה ורעות חולות אחרות נשארו כשהיו לפני בחירתו, החלו ארגונים סוציאלים וחסרי עבודה רבים למחות, בטענה כי דה סילבה אינו מקיים את ההבטחות שהבטיח ערב בחירתו.
בשל העוני והייאוש הגוברים והולכים, בעיקר בפרברים ושולי הערים, החלו להתקבץ באזורים עניים, בעיקר בפרבריה של ריו דה ז'ניירו, כנופיות שאינן נשמעות לחוקי המדינה ומשליטות את מרותן על אזורים שלמים. 'ממשלות' מקבילות אלו מתארגנות בשולי העיר, מתחמשות ואוספות כלי נשק רבים; רובים, רימונים ואף טילי כתף. מדי פעם, מתעמתים כוחות המשטרה הצבאית של ברזיל עם חמושים אלה בשולי ריו דה ז'ניירו במטרה להרגיע את הרוחות (ראו ערך המשבר הביטחוני בריו דה ז'ניירו (2010)).
למרות התדמית הנקייה משחיתות שלה זוכה מפלגת הפועלים הברזילאית בראשות לולה, פרשת שחיתות שהתגלתה באמצע שנת 2005, לפיה קיבל ונתן שוחד לסנאטורים על מנת לקבל תמיכה בקונגרס איימה על יציבות שלטונו של דה סילבה
דה סילבה הצליח להתנער מפרשיות השחיתות שדבקו במפלגתו, והוא ניצח בבחירות שנערכו ב-2006 את יריבו מן המרכז-ימין, ז'רלדו אלקמין. אמנם לא עלה בידו לגייס את הרוב הנדרש לניצחון בסיבוב אחד, אך בסיבוב השני של הבחירות, ב-28 באוקטובר, זכה דה סילבה ל-61 אחוזים מן הקולות לעומת 39 אחוז של יריבו. במסע הבחירות חזר דה סילבה לרטוריקה הסוציאליסטית שאפיינה אותו לפני היבחרו לנשיא בראשונה.
הכלכלה הברזילאית הכילה תעשייה וחקלאות מתוחכמים יותר, ומגזר שירותים מתרחב. הממשלים האחרונים הרחיבו את כניסתה של המדינה לשוק העולמי, עם זינוקים בהשקעות ובפרודוקטיביות במגזרים מסוימים, כגון טלקומוניקציה ומכוניות, אך עדיין היו חסרים ביעילות של נמלי ים, רכבות, ייצור חשמל, שדות תעופה ושיפורי תשתית אחרים. המדינה החלה לפנות ליצוא בשנת 2004 והפכה ליצואנית גדולה.
דילמה רוסף
עריכהבאוקטובר 2010, בסיבוב השני, ברזיל בחרה לראשונה באישה לראש הרשות המבצעת. דילמה רוסף נכנסה לתפקידה כנשיאה ב-1 בינואר 2011. דילמה המשיכה בתוכניות של לולה.
ביוני 2013, פרצו הפגנות עממיות רבות במדינה, כאשר מיליוני אנשים יצאו לרחובות בכל המדינות כדי להתמודד עם העלאות תעריפי התחבורה הציבורית, האכזריות של המשטרה הצבאית של המדינה, בנוסף לדרישות אחרות. בין האתגרים המרכזיים של המדינה ניתן היה למנות קפיצת מדרגה איכותית בחינוך ובבריאות, צמצום הבירוקרטיה ביזמות ומענה יעיל לבעיות ביטחון הציבור ושכונות העוני של המרכזים העירוניים. ביולי 2013, הפגנות אלו הביאו להשקת תוכנית Mais Médicos, שמטרתה להביא 15,000 אנשי מקצוע בתחום הבריאות לסייע לאזורים מוחלשים בברזיל.
לאחר הבחירות המקוטבות לנשיאות ב-2014, רוסף נבחרה מחדש עם 51.64% מהקולות הכשרים, וניצחה את המועמד איסיו נבס בסיבוב השני. במהלך מסע הבחירות, במרץ 2015 התרחשו הפגנות חדשות במספר מדינות, בעיקר נגד שחיתות, במיוחד על רקע מבצע שטיפת רכב שערכה המשטרה הפדרלית. מבצע שטיפת רכב (בפורטוגזית: Operação Lava Jato) היה חקירה פלילית של המשטרה הפדרלית של ברזיל בקוריטיבה. המשטרה הפדרלית ראתה בה חקירת השחיתות הגדולה ביותר בתולדות המדינה.
כתוצאה מחוסר שביעות הרצון העממית העצומה והגוברת מהממשלה, כוחה הפוליטי של הנשיאה הלך והידרדר עד שקודם תהליך שנועד להביא להדחת דילמה רוסף מנשיאות ברזיל. המעשה גרם למחלוקת גדולה ומחלק את המדינה בין קבוצות אנטי-ממשלתיות (בעיקר ימניות) ופרו-ממשלתיות (בעיקר שמאליות). ב-17 באפריל 2016, אישרה לשכת הצירים את תחילת התהליך, שמכאן ואילך הועבר לסנאט. דילמה רוסף סיימה את כהונתה בעיצומו של משבר כלכלי, הנחשב לאחת החמורים בהיסטוריה של ברזיל, עם אינפלציה ב-2015 שגודלה 10.67%, שיעור האבטלה בספטמבר 2016 שגודלו 11.8%, וירידה בתוצר בשנתיים רצופות: 2015 ירידה של 3.8% ו-2016 ירידה של 3.6%.
מישל טמר
עריכהב-12 במאי 2016, הסנאט הדיח את רוסף לאחר הצבעה: 55 קולות בעד, 22 נגד ו-2 נמנעים. הנשיאה דילמה רוסף הועברה מתפקידה וסגן הנשיא מישל טמר נכנס לתפקידו על בסיס זמני עד למשפט בסנאט בראשות נשיא בית המשפט העליון של ברזיל. ב-31 באוגוסט 2016, הסנאט אישר את הדחתה של דילמה רוסף עם 61 קולות בעד ו-20 נגד. סגן הנשיא מישל טמר הושבע אז לנשיא הרפובליקה עקב התפקיד הפנוי.
טמר הגדיל את ממשלתו כממשלה "רפורמיסטית", השתמש בתמיכה החזקה בו מהקונגרס הלאומי כדי לייצר אג'נדה של רפורמות שנויות במחלוקת, כמו התקרה על ההוצאה הציבורית, החינוך התיכוני, רפורמות בשול העבודה והביטוח הלאומי, שבסופו של דבר הושעו. הצוות הכלכלי של הממשלה, בראשות שר האוצר הנריק מאיירלס, מצליח לשלוט באינפלציה, אך המדינה שמרה על אבטלה גבוהה, שהגיעה ל-13.7% מהאוכלוסייה באפריל 2017.
במאי 2017, לאחר שנה כנשיא, טמר מצא את עצמו מעורב בשערוריות חדשות, במיוחד לאחר שהקליט את השותף של קבוצת J&F, ג'וזלי בטיסטה. טמר ויועצו המיוחד, סגן רודריגו רוצ'ה לורס, ניהלו לכאורה משא ומתן על יתרונות בלתי הוגנים עם הקבוצה, שעבורה רודריגו מצולם ומאוחר יותר נעצר בגין לקיחת שוחד.
ז'איר בולסונארו
עריכהז'איר בולסונארו החל לכהן כנשיא ב-1 בינואר 2019. בולסונארו, מקים מפלגת הברית למען ברזיל, נבחר לנשיא ה-38 של ברזיל ב-28 באוקטובר 2018, עם 55.13% מהקולות הכשרים בסיבוב השני של הבחירות לנשיאות, לאחר ניצחון על מועמד מפלגת הפועלים הברזילאית, פרננדו חדד, שהשיג 44.87% מהקולות הכשרים.
בולסונארו תמך בהתערבות מעמיקה של צבא ברזיל במתרחש במדינה, לצד תמיכתו בממשלת המיליציה הצבאית ששלטה בברזיל בשנים 1964 - 1985.
השנה הראשונה של ממשלת בולסונארו התאפיינה בהעברת רפורמת הפנסיה לקונגרס, עם שינויים ביחס לניסיון הרפורמה של הממשלה הקודמת. הכלכלה, בראשות השר פאולו גודס, החלה להראות סימני התאוששות כאשר שיעור האבטלה ירד ל-11% בסוף 2019 והתמ"ג צמח ב-1.1% בשנה הראשונה לממשלו.
צמיחה כזו לא נמשכה זמן רב. בשנת 2020, המדינה נכנסת למיתון חדש, שנגרם על ידי מגפת הקורונה. בינתיים, הממשלה שולחת לקונגרס את רפורמת המס והרפורמה המנהלית, בנוסף לצעדים למלחמה בנגיף כמו סיוע חירום ותיקונים לסיוע למדינות ולעיריות. כדי לא להעלות את שיעור האבטלה בתקופת המגפה, משיקה הממשלה את תוכנית "פרונמפה" לשימור העבודה. בתחום התשתיות, עם תקציב מוגבל ל-5.3 מיליארד דולר ארצות הברית בשנת 2020, השיקה הממשלה את תוכנית "פרו-אינפרה" במטרה למנף השקעות פרטיות בתשתיות במדינה, תוך זיכיון של נמלים, שדות תעופה, כבישים מהירים. מסילות ברזל וקווי תמסורת. במקביל הפיץ הנשיא מידע כוזב על המגפה ופגע בצעדי המנע שבוצעו לצורך התמודדות עימה. פרצו הפגנות על רקע התנהלות הנשיא.
ראו גם
עריכה