היסטוריה של החינוך המערבי

היסטוריה של החינוך היא חקר ההיסטוריה של ההוראה והלמידה בחברה האנושית. ערך זה כולל גם מושגים בפילוסופיה של החינוך.

האסכולה הפריפתטית

חינוך התחיל בחיק המשפחה. ילדים היו לומדים באורח לא פורמלי בשתי צורות עיקריות – לקיחת חלק בפעילויות המבוגרים ומשחקי חיקוי של פעולות אלו. המשחק היה דרכם של הילדים להתאמן ולהכשיר עצמם לפעילות כבוגרים.

העת העתיקה

כבר בתקופה ההלניסטית, לפני כ-2500 שנה, הייתה התייחסות לנושא החינוך. גישות חינוכיות מהתקופה ההלניסטית מיוצגות על ידי שני אחים מיתולוגיים: פרומתאוס (ביוונית משמעו "חשיבה מראש"), ואפימתאוס (ביוונית משמעו "לחשוב כמקודם"). הגישה הפרומתאית מאמינה באדם, וכן שניתן לחנך אנשים רבים. לעומתה, הגישה האפימתאית מייצגת את המסורת השמרנית האריסטוקרטית.

הגישה האפימתאית

אפלטון, האריסטוקרט ונציגה של הגישה האפימתאית, אמר באחד מכתביו: ”מידות טובות לא ניתן ללמד.” בכך הוא התכוון שילד צריך להיוולד למשפחה אריסטוקרטית על מנת שתהיינה בו תכונות טבעיות שאותן ניתן לטפח. המסורת השמרנית, המתחילה מאפלטון, ייעדה את החינוך לאלו אשר אמורים להנהיג את החברה. הם לא ראו בחינוך ככלי לימוד תחומים יומיומיים, אלא בעיקר נושאים כגון היסטוריה וספרות שעל פיהם יפתחו המנהיגים לעתיד מודלים להתנהגות. מאז זמנו של אפלטון חשבו השמרנים כי חברה תהיה יציבה ומאורגנת אם היא תהיה מנוהלת על ידי אריסטוקרטים, ורצוי אריסטוקרטים אינטלקטואלים.

אריסטו, כמורהו - אפלטון, היה שמרן והחזיק בדעה שחברה צריכה להיות בעלת מבנה הירארכי. בספרו "אתיקה" הוא אומר שיש אנשים שנולדו להיות עבדים ואחרים גורלם הוא לשלוט. עבור אריסטו, הנשים היו שייכות לחלוטין לגברים. למשפחה אין כל אמירה בנושא כיוון החינוך. אריסטו אחז בגישה הספרטנית של החינוך; בידיה של המדינה לשלוט בנושא זה, מאחר שהיא צריכה ליצור גברים, כפי שהמדינה הייתה רוצה שיהיו. בספרו "ההיסטוריה החברתית של החינוך" כותב ההיסטוריון רוברט בק "היטלר, סטלין וכל שאר הרודנים המודרניים היו בוודאי מרוצים מהגישה החינוכית של אריסטו".

אפלטון ואריסטו נשענו על המודל החינוכי של המשורר הומרוס. הפואמות האפיות שלו איליאדה ואודיסאה תיארו את הציוויליזציה המיקנית של המאה ה-12 לפנה"ס. החשיבות של הומרוס לחינוך נעוצה בכך שהשירה האפית שלו שהיללה את השלמות של התרבות הקדומה הוכרו כמטרת החינוך היווני^{[דרוש מקור]}. הפילוסופיה ההומרית לא הוחלפה עד המאה הרביעית לפני הספירה, אלא התווספו לה לימודי המתמטיקה (בהמלצת אפלטון), דקדוק ורטוריקה. החינוך של צעירים בגילאים שבין שבע וארבע עשרה כלל את האידיאל ההומרי (גוף, הגיון ואופי), משחקי אתלטיקה, שירה של פואמות אפיות בליווי נבל. כך שבתקופה ההלנית ציפו מהילדים ללמוד את שלושת ה"R". קריאה, כתיבה ואריתמטיקה. האריסטוקרטיה האירופית מצאה מאות שנה מאוחר יותר את האידיאל ההומרי כרעיון אטרקטיבי מאוד. מודל זה כלל הנחות בסיס כגון שלא ניתן לחנך את רוב האנשים.

ספרטה מול אתונה

בתחילת המאה ה-5 לפנה"ס החל סולון, מאבות אבותיו של אפלטון, ברפורמה חברתית שהביאה להתפתחותה של הגישה הדמוקרטית, שלוותה בהערכה גוברת למסחר, עסקים ומלאכת יד. בשיא תקופה זו, היוו ספרטה ואתונה שני קצוות של תפיסה חברתית. הספרטנים שימרו את הגישה השמרנית המסורתית של שלטון האריסטוקרטיה והאתונאים את הגישה הליברלית דמוקרטית.

התפשטות זו של הדמוקרטיה סללה את הדרך למורים לאמנות הנאום וחכמת הדיבור - הסופיסטים. מורים אלו הציעו להכין נערים צעירים לקראת הזדמנויות חדשות שהציגה להם אתונה. השמרנים סלדו מהמחשבה ללמד נערים להיות בעלי השפעה ועשירים במקום לפתח תכונות קיימות בתחום הגוף, החשיבה והאופי. נוצרה כאן דיכוטומיה ברורה בין הגישה השמרנית-אריסטוקרטית והגישה הסופיסטית שעסקה בלימוד עולם הטבע והאדם בתקווה שהתלמיד יכול לנהל את שניהם – עולם הטבע והאדם. הסופיסטים (הידועים שבהם הם איזוקרטס היווני וקיקרו הרומי) לא עסקו רק בהקניית כלים להיות עשיר ובעל השפעה, אלא מטרתם הייתה לעזור לתלמיד להתפתח בתחכום ויעילות כאזרחים הנוטים לשפר את גורל האדם.

היו שתי קבוצות של סופיסטים ובהתאם שתי תוכניות לימוד. האחד היה מבוסס על מדעי הטבע והשני על הנפוץ יותר, על רטוריקה ומדע המדינה. ההשפעה העיקרית של הסופיסטים הייתה על החינוך הגבוה שלתוכו הם הכניסו את הרטוריקה והדקדוק. גם הסופיסטים לימדו רק את המעמד העליון והעשיר מאוד מאחר שהם גבו תשלום גבוה מאוד עבור הוראתם.

הרומאים

הרומאים אימצו את החינוך ההלניסטי, אך בית הספר עבר מספר שינויים. מהלך הלמידה התחלק לשני שלבים, שיצרו ביחד את שבעת התחומים של מדעי הרוח, אשר יהוו את ליבה של תוכנית הלימודים האירופאית:

• שלב הלימוד הבסיסי, שכונה טריוויום, מאחר שכלל שלושה תחומי לימוד: דקדוק, רטוריקה, לוגיקה.
• השלב המתקדם, שכונה קוואדריום, מאחר שכלל ארבעה תחומי לימוד: אריתמטיקה, גאומטריה, אסטרונומיה, מוזיקה.

הרטוריקה והדקדוק הם תרומתם של הסופיסטים והלוגיקה שלימדו הייתה הלוגיקה של אריסטו. חינוך גופני לא הוזכר בשמו אך נלמד כמשהו מובן מאליו.

ההבדל בין שתי תרבויות אלו הוא בהבחנה שבין לימוד תאורטי לחשיבה פילוסופית, המיועד להכשיר מנהיגים, לבין לימוד יישומי המיועד להכשיר אזרחים. הפרוגרסיביים שמים את הדגש על לימוד ריאליסטי יותר, כגון מדעים וטכנולוגיה, בעוד שהשמרנים מבליטים יותר את הלימודים ההומניסטיים, כגון ספרות, היסטוריה, פילוסופיה.

תחילת העת החדשה

לאורך ההיסטוריה של החינוך מופיעים שמותיהם של שני בני פלוגתא רומיים, קווינטיליאן ופלוטארך, מהם קיבלו ההומניסטיקנים את הגישה ההלניסטית האומרת שצריך להציב בפני נערים מודלים לאופי וביטוי נכון. שניהם ראו בזיכרון ערך עליון בתהליך למידה. התפיסה הייתה שאם ילד יזכור דוגמאות של התנהגות והתבטאות נכונים הוא גם ישתמש בזה. "זיכרון טוב", כתב קווינטיליאן, "הוא הסימן הראשון לתבונה טבעית". פלוטראך כתב "שמעל לכל דבר אחר, חשוב לאמן ולתרגל את זיכרון הנוער, מאחר שזהו המחסן של החינוך".

במאות ה-15, ה-16 ו-ה-17 נתפסה באירופה הנצרות כאמצעי העיקרי לחיים טובים ומשמעותיים. בתקופה זו חלה פריחה מחודשת של שפות קלאסיות עתיקות ובהן עברית, יוונית ולטינית, מאחר שהן אפשרו לקרוא את כתבי הקודש בשפת המקור ובכך היוו מפתח לעולם האלוהי. במאות אלו, להבדיל מהמאות המאוחרות יותר, הייתה ההומניסטיקה רק בהקשר לדת ולכנסייה.

ההומניסטיקנים הידועים של תקופה זו היו ארסמוס, ג'ון לוק ורבלייס. ארסמוס היה הומניסט נוצרי, לעומת רבלייס שהיה הומניסט פרומתאי שראה בלימוד השפות כלי להתפתחות האנושות, אך לא היו הבדלים מהותיים ביניהם בתפיסתם את תוכנית הלימודים המומלצת. ההומניסטים היו קוסמופוליטניים. הרצון שלהם ללמד לטינית נבע מהאפשרות ליצור תקשורת ולגשר על מחסומים. הם היו אנשי העולם גם בהיבט של הכשרתם את תלמידיהם לחיים בהם הם אמורים להנהיג. ההומניסטים לא ראו עצמם כשייכים לאומה אלא לאנושות. ארסמוס ביקש מתלמידיו לשאול "לא היכן אני חי, אלא באיזו מדת אצילות אני חי. זה טוב לאהוב את מולדתך, אבל חשוב לראות גם את המולדת של כולם". בחינוך ההומניסטי לא היה מקום להתמחות.

ג'ון מילטון נחשב לאחד מהוגי הדעות החשובים של המאה ה-17. לדעתו מטרת החינוך ההומניסטית לספק לבוגר בחברה חינוך שלם ונדיב, אשר יאפשר לו לתפקד באופן נכון, במיומנות ואצילות בכל סוגי המשרות בשרות הציבורי ובשוק הפרטי בעת שלום ובעת מלחמה. מילטון נאבק בדורו ברדוקציוניסטים כפי שארסמוס נאבק לפניו. אלו לא ראו בבית הספר ככלי לסיפוק כלים בכל התחומים, אלא במיצוי הכישרון הספציפי של כל תלמיד. לימוד הספרות הקלאסית ככלי ולא כמטרה בפני עצמה. ג'ון מילטון היה אחד המתנגדים הבולטים לדגש שניתן ללטינית, וכמו רוסו, בן פרנקלין ואנשי חינוך נוספים במאות ה-18, 19 הוא הטיף לכך שנושאי הלימוד יבחרו על פי מידת ההתאמה שלהם לעולמם של התלמידים. לדוגמה, הוא לימד את תלמידיו לטינית דרך טקסטים שעסקו בחקלאות.

הרחבת מעגל החינוך

במאה ה-17 עד המאה ה-19 התנהל במערב מאבק להקמת מערכת חינוך מקיפה ואחידה, המכוונת לצמצום פערים חברתיים. במקביל התנהל מאבק במטרה להשוות בין הלימודים ההומניסטיים, המדעיים והמקצועיים. שינויים אלו בחינוך נוסחו על ידי רפורמטורים אשר האמינו בערך החופש הדמוקרטי ושאפו למשטר שבו כל אזרח אחראי עבור פעילות אזרחית נבונה. הם הבינו שמשטר דמוקרטי תלוי בהשכלתם של האזרחים. בארצות הברית, הוכרע המאבק כבר במאה ה-19. באירופה, נמשך המאבק 40 שנה והוא הוכרע בעקבות שביתת הנשק של 1918.

רקע היסטורי

הגורמים שהשפיעו על שינוי זה:

• קבוצות דת: פעולתן של קבוצות דתיות (קתולים, פרוטסטנטים ויהודים) להתפתחות בתי הספר הפרטיים והציבוריים. המחויבות של קבוצות אלו נבעה מהחשש שללא חינוך תיעלם האמונה וכן שהחינוך חשוב לפתוח האישיות. כי ללא השכלה קשה לפתח אופי/אישיות.
• כלכלה יצרנית: אלמנטים של הכלכלה הבורגנית במאות 18-20. קפיטליזם, שנתמך בארצות הברית ומדינות צפון אירופה על ידי ה"אתיקה הפרוטסטנטית", הטיף ליצרנות וביחד עם המהפכה התעשייתית קרא להרחבת ההשכלה, ותמך בכך הן באמצעות הספקת הסיבה הפרקטית והן אספקת הון דרוש.
• כוח פוליטי: ההכרה של שליטים בכוח הטמון בחינוך אחיד וצנטרליסטי. הרודנות הנאורה שהתקיימה במחצית המאה ה-18 במרבית אומות אירופה הביאה שליטים שהייתה להם שליטה ריכוזית ויכלו לצוות על הקמת מערכת ציבורית אחידה לחינוך יסודי חובה. הבירוקרטיה שהוקמה לאכוף תקנה זו ולהוציאה לפועל הייתה פועל יוצא של הוראת השליט.
• עוני כבד: כתוצר לוואי של המהפכה התעשייתית, היו חייהן של השכבות הנמוכות כה אומללים עד שמשכו את תשומת לבם של רבים ולאו דווקא של אנשי חינוך. היה לחץ רב על ממשלות לחוקק חוקים שהורו לקהילות מקומיות לדאוג למזון, לבוש ומחסה וכן ללמד אותם משלח יד. ההולנדים חוקקו חוק זה ב-1581 ובאנגליה הוא עבר ב-1601.

בתי הספר שהוקמו בעקבות חוק זה נקראו "בתי ספר של צדקה". בתי ספר אלו יצרו סטיגמה של בתי הספר היסודי במאה ה-19 כחינוך של צדקה המיועד לילדי עניים. עברו שנים ארוכות עד אשר השתחררו בתי הספר בארצות הברית ואירופה מסטיגמה זו. הגישה ההומניטרית התמקדה בחינוך מקצועי לא כאמצעי לפילנתרופיה או טיפול העבריינות או יתמות, אלא כהכשרה ראויה לגברים ונשים צעירים אשר יצטרכו ללכת לעבוד לאחר סיום בית הספר היסודי ובוודאי לאחר סיום התיכון.

מהגישה ההומניטארית לריאליזם חינוכי

אוגוסט הרמן פרנקה (August Hermann Francke היה פיאטיסטי. כאוונגליסטי פרוטסטנטי אדוק הוא האמין שעזרה לילדי העניים היא הדרך הנוצרית לעבוד את האלוהים. הוא אסף תרומות שאפשרו לו להקים בית ספר בו לימד את הילדים לקרוא ולשיר ובכך להפוך אותם לפעילים בטקס הכנסייתי. הילדים העניים אשר הגיעו לפרנקה למדו בנוסף לקריאה, שירה וכתבי הקודש גם אריגה וסריגה אבל לא ברמת מיומנות שתאפשר להם להפוך לבעלי מקצוע. הילדים היו לבושים בגדים קרועים וטלואים. והם למדו את מה שהיה דרוש על מנת שיוכלו לדאוג ללבושם, אך לא מעבר לכך. במקביל, ניהל פרנקה בית ספר "פדגוגיום" עבור ילדי האריסטוקרטיה. בית ספר כלל תוכנית הומניסטית קלאסית שכללה שפות עתיקות (כולל עברית) יחד עם מקצועות מודרניים כגון גרמנית, צרפתית, מתמטיקה, פיזיקה, מינרלוגיה, אסטרונומיה, בוטניקה, אנטומיה, גאוגרפיה, היסטוריה, ציור ומוזיקה. אף על פי שחלק מתחומים אלו נלמד באופן שטחי למדי, זכה בית הספר של פרנקה לתשומת לב רחבה מאוד באירופה. הפדגוגיום של פרנקה היה אב טיפוס לחינוך העל יסודי באירופה. מאתיים שנה לאחר מותו נוצרו ממנו שלושה כיווני לימוד שונים באירופה האחד התמקד ביוונית, לטינית ושפות זרות מודרניות, השני התמחה בשפות זרות מודרניות, אבל מצא מקום גם ללטינית ומעט היסטוריה ומדע והשלישי התמקד במדעים כגרעין אבל לא התעלם גם משפות זרות.

יואהן יוליוס הקר (Johann Julius Hecker) היה תלמידו של פרנקה. 20 שנה לאחר מותו של פרנקה הקים תלמידו הקר את ה"ריאלשולה" (ökonomisch-mathematische Realschule). זה היה בית ספר למסחר שזכה להתעניינות רבה ותמיכה מצד מלך פרוסיה, מאחר שהוא ראה בו כלי מבטיח ליצור אזרחים פרודוקטיביים. הקר צעד לקראת חינוך מקצועי והכניס מקצועות לימוד כגון ניפוח זכוכית, חקלאות, ניהול חשבונות וכרייה כחלק מרכזי של תוכנית הלימודים. היסודות של פיזיקה, כימיה, גאומטריה, מכניקה, ארכיטקטורה, שרטוט, בוטניקה ומינרלוגיה נכללו בתוכנית הלימודים, אולם הקר ראה בבית הספר הריאלי כבית ספר מקצועי. הגישה של הקר הייתה פרקטית מאוד הוא התמקד בהענקת כלים לבוגריו כבעלי מקצוע, אשר יוכלו להתפרנס בכבוד ממשלח ידם. המלך כל כך התרשם מהגישה החינוכית הפרקטית של הקר ומינה אותו ב-1763 לנסח את חוק בית הספר הפרוסי, אשר הפך את החינוך היסודי לחובה.

הפילוסופיה החינוכית של רוסו

הפילוסוף-מחנך השווייצרי ז'אן ז'ק רוסו (1712-1778) היה בן תקופתו של הקר ותקופת חייו חפפה גם לתקופתו של פרנקה. הפילוסופיה החינוכית שלו שואבת משניהם. רוסו הביא לתוכנית הלימודים את אומנות עבודת היד, אך מבלי להפוך את החינוך למקצועי כפי שעשה הקר. הוא נזהר מאוד מיצירת חינוך הומניסטי לבני האריסטוקרטיה ונמנע במקביל מהפיכת החינוך לכלי להכשרת ילדי עניים. החזון החינוכי של רוסו היה חינוך לכל. רוסו ביסס את גישתו זו על האמונה שאדם יכול לרכוש מידע אמין רק מתוך התנסות ותצפית מדוקדקת. הוא רכש עמדה זו מתוך התנסותו בנעוריו כשוליית נגרים ובעלי מלאכה נוספים. עבור רוסו אומנויות החקלאות והמכניקה היו עדיפות על שפה וספרות מבחינת "אימון החשיבה". בהיסטוריה של החשיבה, קיבלה גישתו זו של רוסו את המונח אמפריסיזם.

יוהאן היינריך פסטלוצי היה קורא נלהב של רוסו ומשוכנע כמוהו שכל נער יכול ללמוד מיומנויות אקדמיות בסיסיות בעת שהוא לומד אומנויות מוחשיות כגון עבודה בחווה חקלאית. החזון שלו היה להראות שילדי עניים מסוגלים לפתח את יכולתם האינטלקטואלית ואופים המוסרי, באמצעות פעילות לימודית שמטרתה להרוויח כסף למזון וביגוד. בדומה לרוסו, לא ראה פסטולוצי כל סתירה בין עבודת כפיים ורכישת ידע. מעל הכל העמיד פסטולוצי עקרון אחד והוא שבאמצעות חינוך יכול כל יצור אנוש לרכוש רמה גבוהה ביותר של הערכה עצמית וכוח. פסטולוצי השקיע את כל תשומת לבו בפרט (אינדיבידואל). למידת בית הספר צריכה להתקדם באמצעות גידול של רגישות להבנה כיצד הילד מתפתח וגדל. פסטולוצי האמין שבאמצעות ניסוי מתמיד המתבסס על ההבנה כיצד ילד גדל ומתפתח, בית הספר יצליח ללעזור לילד ולמתבגר לעזור לעצמם. בכל אחד מבתי הספר שלו, (לפעמים היו שם יותר ממאתיים תלמידים), האווירה הייתה לא של בית ספר, ולא של בית. התלמידים חיו באווירה מעודדת וזכו לתמיכה פסיכולוגית. היה להם מקום במשפחה והם למדו אודות עצמם ובנוסף גם קריאה, כתיבה, חשבון ונושאים נוספים. פסטולוצי כמו פילוסופים נוספים במאה ה-18 אחז בדעה, כי כל הדברים מצייתים לחוקי הטבע של התפתחות קבועה. פסטולוצי הביא לביתו שבכפר נואוף שבחבל ארגאו שבשווייץ 20 חסרי בית אשר עבדו ולמדו, אבל למרות כל מאמציהם הם לא הצליחו לייצר מספיק על מנת להחזיק את החווה, אשר פשטה את הרגל בטרם היה אפשר להעריך את התוצר החינוכי של גישתו של פסטלוצי. פסטולוצי קיים את בית ספרו כ-25 שנה עד 1825, שנתיים לפני מותו. שמו של פסטולוצי זכה לבסוף להכרה כלל עולמית על ידי אנשים בעלי כוח ואמצעים. הצאר של רוסיה העניק לו תואר אבירות; צרפת העניקה לו את תואר "אזרח הרפובליקה". אנגליה וצרפת שלחו סטודנטים לחינוך לצפות בעבודתו. אולם, התקופה היחידה בה זכו רעיונותיו של פסטולוצי לפריחה הייתה בין 1805-1810.

המאה העשרים

אנגליה הובילה את השינוי בחינוך האירופאי בעקבות מלחמת העולם השנייה. ב-1944 הם הוציאו תקנה שעיקרה קריאה לחינוך לכל, על פי יכולתם הלימודית ועניינם ולא על פי יכולתם הכספית. בסוף בית הספר היסודי הם ערכו מבחני מעבר ומי שנכשל נשלח לבתי ספר שכונו "בתי ספר מודרניים". ב-1950 היו השוודים הראשונים לבטל את ההפרדה הבית ספרית על פי מעמדות, ואחריהם הלכו כל מדינות סקנדינביה. על פי שיטתם למדו כל התלמידים באותם בתי הספר עד גיל 16.

בעולם המערבי התבסס במאה זו זרם מרכזי של שיטת חינוך, אולם לאורך המאה אותגר הזרם המרכזי על ידי זרמי חינוך פרוגרסיביים השואפים להיות אלטרנטיבה, ואלו באו לידי ביטוי בעיקר בשלושה גלים מרכזיים, שבאופן כללי התמקדו במתן חופש למידה אינדבודאלי לתלמידים, מתוך נקודת מוצא לפיה מערכת החינוך של הזרם המרכזי מדכאת אותם. הגל הראשון היה בשיאו בשנות ה-20 וה-30 של המאה, ובו הזרם האלטרנטיבי המרכזי כונה "החינוך החדש" או "החינוך הפרוגרסיבי" ; את הגל השני הוביל בשנות ה-70 זרם שכונה "החינוך הפתוח" או "החינוך החופשי" ; הגל השלישי החל בשני העשורים האחרונים של המאה והזרם המרכזי בו כונה "החינוך הדמוקרטי".

ראו גם

• פילוסופיה של החינוך
• פדגוגיה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של החינוך המערבי בוויקישיתוף

• סיני גז‏, מהי כיתת הלימוד הגדולה והפרועה ביותר בעולם? - וואלה חדשות, באתר וואלה, 26 באוגוסט 2013