היפר-ריאליזם
"היפר-ריאליזם" הוא כינויו של זרם אמנות שהתפתח בעיקר בארצות הברית ואירופה בשנות ה-70 של המאה ה-20. הסגנון, הבא לביטוי בציור ובפיסול פיגורטיבי, מאופיין בניסיון להשגת מראה מציאותי.
היסטוריה
עריכהסוחר האמנות הבלגי, איסי ברכאו (Isy Brachot) טבע בשנת 1973 את המונח Hyperréalisme כשם תערוכה שהתקיימה בגלריה בעיר בריסל. התערוכה הציגה ציירים כראלף גוינג (אנ'), צ'אק קלוז (אנ'), דון אדי (אנ'), רוברט בצ'טל (אנ') וריצ'רד מק'לין (אנ'). כמו כן, היו גם אמנים משפיעים חשובים מאירופה כגון Gnoli, Richter, Klapheck, Delcol. מאז, אמנים מאירופה אימצו לעצמם את הזרם ההיפר-ריאליסטי המושפע מהפוטו-ריאליזם.
המניע להתפתחות סגנון זה היה כפול. מצד אחד ביקשו האמנים לחזור אל תיאור החיים הממשיים, על רקע הדומיננטיות של ז'אנר האמנות המופשטת עד לשנות ה-60 של המאה ה-20 ופריחתו של ה"פופ ארט" בשנות ה-60 של המאה ה-20. מצד שני ביקשו האמנים להגיב אל הפופולריות ההולכת וגוברת של מדיום הצילום, שהפך למדיום אמנותי מרכזי החל משנות ה-70.[דרוש מקור]
פעמים רבות התבססו האמנים, כקלוז או גרהרד ריכטר, על הצילום כבסיס לציור, כשהם מחקים את הקומפוזיציה או אפקטים אופטיים הנובעים מן השימוש בו. אחרים התבססו על ציור מתוך הסתכלות, שאימץ מאפיינים דומים.
זרם זה נפוץ גם בקרב מאיירים, וניתן לראות ציורים רבים מסוג זה באיורי טבע, אמנות פלאונטולוגית והיסטוריה צבאית. ההיפר-ריאליזם נפוץ במיוחד באמנות פלאונטולוגית בה יש דגש על ריאליזם ודיוק מדעי שכן אי-אפשר לצלם יצורים פרה-היסטוריים שנכחדו (כגון דינוזאורים) ולכן ציור או פיסול ריאליסטיים או היפר-ריאליסטיים הם הדרך היחידה לשחזר כיצד נראו כשהיו בחיים. דוגמה לאמנים פלאונטולוגיים היפר-ריאליסטיים: ג'וליוס צ'וטוני וראול מרטין.
