היקש (משפטים)

במשפטים, היקש הוא הסקת מסקנה בנוגע לא' מכוח ב'.

היקש כמקור משפטי בדין הישראלי

לדין הישראלי ארבעה מקורות משפטיים, דהיינו יסודות הכשירים לשמש בסיס לנורמות משפטיות. ארבעה מקורות אלו זכו להכרה בפסיקה, ורוכזו באופן רשמי בחוק יסודות המשפט. חוק זה מתווה את המקומות אליהם על השופט לפנות במענה לשאלה משפטית. מקורות הדין הם החקיקה (ראשית ומשנה), הפסיקה (פסקי בית המשפט העליון כתקדימים מחייבים, הפסקים המחוזיים כמנחים), ההיקש ועקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של המשפט העברי, ומורשת ישראל.

ההיקש כמקור המשפטי השלישי מתיר לשופט לפנות למקרים משפטיים אחרים בעלי דמיון עובדתי או לוגי ולחלץ מהם את המדיניות השיפוטית הראויה. שימוש בהיקש מאוחר לשימוש בתקדים. שימוש בתקדים אפשרי כאשר בפסק דין המהווה תקדים מחייב עולה שאלה משפטית זהה לזו המתעוררת בפסק הדין שבו דנים. בהיקש להבדיל מתעוררת שאלה משפטית שונה, אך קווי הדמיון בין פסק זה לפסק שממנו מקישים, מאפשרים להפיק תשובה משפטית ראויה, המשתלבת במדיניות המשפטית הנוהגת.

הקיאס בשריעה

בדומה למקורות המשפט הישראלי, בשריעה המוסלמית מצוי ההיקש (בערבית: قياس, "קיאס") כמקור לנורמות אסלאם אדוקות לצד הקוראן, אורחות חייו של הנביא מוחמד (הסונה) המתועדות בחדית' והסכמת הכלל (בערבית: إجماع, "אג'מאע").

ראו גם

• אנלוגיה
• משפט עברי
• חוק יסודות המשפט של מדינת ישראל