ברכת המוציא לחם מן הארץ

בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ היא אחת מברכות הנהנין החשובות והידועות אותה מברכים על הלחם. ברכת המוציא פוטרת ברכות אחרות (כאשר אוכלים מאכלים אחרים באמצע הסעודה שעליה ברכו ברכת המוציא), אך לא ניתן להיפטר מחיובה על ידי ברכה אחרת. הברכה אחרונה שיש לברך לאחר אכילת לחם היא ברכת המזון.

ברכת המוציא
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ

על הלחם אומר המוציא לחם מן הארץ.

הלחם כעיקר מאכלו של האדם

הלחם עשוי מחמשת מיני דגן, ולכן לכאורה היה צריך לברך עליו "בורא פרי האדמה", כדרך שמברכים על כל המינים שצומחים מהאדמה. אלא שחכמים תיקנו לו ברכה מיוחדת, מפני חשיבותו המרובה, שהוא עיקר מאכלו של אדם, כמו שנאמר: ”ולחם לבב אנוש יסעד”.

חשיבות זו מתבטאת גם במצוות רבות אחרות שניתנו לגבי הלחם, בין אם זו מצוות הפרשת חלה, או ברכת המזון שלפי חלק מהדעות היא הברכה היחידה שחיובה מהתורה.

נוסח הברכה

במשנה נאמר:

כֵּיצַד מְבָרְכִין עַל הַפֵּרוֹת? ... עַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ - אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. חוּץ מִן הַפַּת, שֶׁעַל הַפַּת אוֹמֵר - הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ

— משנה, מסכת ברכות, פרק ו', משנה א'

עם זאת, הגמרא ביארה שקיימת מחלוקת תנאים אודות נוסח הברכה: הדעה המצוטטת במשנה היא שיטת חכמים, ואילו לפי רבי נחמיה יש לומר דווקא "מוציא לחם מן הארץ" ללא ה"א, בדומה לפסוק ”אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ” לעומת זאת לפי שיטתו, הפסוק האחר, ”הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ” אינו בלשון הווה, אלא בלשון עבר, כלומר: כאשר אוציא אתכם ממצרים, אז תדעו שאני הוא שהוצאתי אתכם לפני כן ממצרים, וכאמור בפסוק: ”וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם”.

נוסח ברכת המוציא מבוססת על הפסוק: ”מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ.” (ספר תהלים, פרק ק"ד, פסוק י"ד)

דיני הברכה

יש להעדיף ולברך על הלחם השלם.

ברכה זו מברכים על כל לחם, גם על פירורי לחם שאין בה כזית או כאלו שבושלו או טוגנו, ובלבד שיהיה עליהם "תוריתא דנהמא" - תואר לחם.

לעומת זאת, על מיני מזונות שנאפו באופן שנראה כי עשויים לשם אכילת עראי ולא לשם אכילת לחם - סעודת קבע, מברכים בורא מיני מזונות. אם כי, אדם הקובע עליהם סעודה חייב לברך עליהם ברכת המוציא.

מחמת מצוות 'וקדשתו' יש להקדים כהן לברך ברכת המוציא במקרה שמסובים כמה אנשים יחד.

מיד לאחר הברכה יאכל מן הלחם. ואם עבר ודיבר, אפילו מילה אחת, לפני שהתחיל לאכול, כיוון שהפסיק בדיבור – הפסיד את הברכה, וצריך לחזור ולברך שנית כדי לאכול. ואם עבר ודיבר לאחר שהתחיל ללעוס את המאכל ולפני שבלע ממנו, לא יחזור לברך 'המוציא'.

ואם דיבר בנושא הקשור לאוכל, כגון שבירך על הלחם וביקש שיביאו לו מלח או סכין, או ביקש שיביאו לאורח לחם – אף על פי שעשה שלא כדין, שאין לדבר כלל בין הברכה לאכילה, מכל מקום כיוון שדיבורו היה בנושא הקשור לאכילה, אין דיבור זה נחשב הפסק בין הברכה לאכילה, ואינו צריך לחזור ולברך שנית.

וטוב שיאכל מיד אחר הברכה כשיעור 'זית' בלא להפסיק, כדי לתת כבוד לברכת 'המוציא'. אמנם כשיש צורך, רשאי לדבר מיד לאחר שיבלע מעט מהלחם.

מנהגים

• החזקת הלחם בשעת הברכה ביד ימין.
• בעת שמתכוונים לאכול כמה סוגי לחם, נהגו לברך על הלחם המשובח יותר.
• עדיפות לברכה על לחם פחות משובח ושלם מלחם משובח וחתוך.
• בציעת הלחם במקום שנאפה יותר טוב (כיום, שכל הלחם נאפה יחד, מנהג זה פחות רלוונטי).
• במקרה ששניים או יותר אוכלים יחד, נהגו שאחד מברך "המוציא" לכולם.
• לפני אכילת הלחם נהגו להוסיף לו מעט מלח. מאידך, כיום הלחם שלנו אפוי עם מלח ותבלינים, נמצא שהלחם שלנו נחשב משובח, ומצד הדין אפשר לברך עליו כפי שהוא בלא להטעימו במעט מלח או סלט. אך רבים נוהגים להדר לטבול את הפת במלח או סלט, כדי שהאכילה שאחר הברכה תהיה באופן המשובח ביותר.

מתי נחשב סיום הסעודה

ברכת 'המוציא' על הלחם פוטרת את כל המאכלים והמשקים שרגילים לאכול בסעודה. וגם אם הסעודה תימשך שעות רבות, ברכת 'המוציא' שבירכו בתחילה פוטרת את כל המאכלים שאוכלים בסעודה.

מי שהחליט באופן סופי לסיים את סעודתו, וחזר בו ורצה לאכול עוד, נחלקו הפוסקים אם עליו לברך לפני שימשיך לאכול. וכדי לצאת מהספק, נכון שיימנע מלהמשיך לאכול. ואם לאחר ברכת המזון ירצה לאכול ולשתות, יברך לפניהם ואחריהם.

אורח שחשב שנסתיימה הסעודה, וכבר הסכים בדעתו שלא לאכול עוד, והביאו לו אחר כך עוד מאכלים, כיוון שהוא סומך על דעתו של בעל הבית, לכל הדעות יכול להמשיך לאכול בלא לברך. וכן דין איש שסומך בענייני האוכל על אשתו, וכן דינם של האוכלים בחדר אוכל שסומכים על מנהלי המטבח. אבל אם האורח הסכים בדעתו, שאפילו אם יביאו לו עוד מאכלים, לא יאכל מהם יותר, ואחר כך חזר בו ורצה לאכול עוד, נכון שיימנע מלאכול ולשתות, אלא יברך ברכת המזון.

מי שהפסיק באמצע סעודתו להתפלל, כשחוזר לאכול אינו צריך לברך שוב, מפני שלא הסיח את דעתו מלהמשיך לאכול. ומי שהתנמנם בסעודתו, אפילו למשך שעה, אין זה נחשב להפסק, וכשימשיך לאכול לא יברך שוב. אבל אם הלך לישון שינת קבע על מיטתו, הרי זה כמי שהסיח דעתו מהאכילה, וכשיחזור לאכול יצטרך ליטול את ידיו בברכה ולברך לפני אכילתו.

מי שנטל את ידיו למים אחרונים, הרי הוא נחשב כמי שהתחיל בברכת המזון, וגם אם יימלך בדעתו וירצה להוסיף לאכול, יברך תחילה ברכת המזון, ואם ירצה אחר כך לאכול ולשתות, יברך לפניהם ואחריהם.

ומי שהתכוון בתחילה לאכול מהמאכלים שיש לו בבית, ולאחר שסיים את מה שהיה לו בבית נמלך וביקש שיביאו לו מאכלים נוספים מהחנות או משכנים, צריך לברך על אותם מאכלים, מפני שעליהם בוודאי לא התכוון כשבירך 'המוציא'.

ראו גם

• ברכת המזון
• ברכת הסופגנין

קישורים חיצוניים

• ברכת המוציא - אתר פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד.
• מידע על המוציא לחם בקטלוג הספרייה הלאומית