המלחמה העות'מאנית-רוסית (1735–1739)

מלחמה זו, בין האימפריה הרוסית והאימפריה העות'מאנית, שהתנהלה בין השנים 1735–1739, פרצה עקב חילוקי דעות לגבי תוצאות מלחמת רוסיה–פולין של 1733–1735 ופשיטות הולכות ונשנות של הטטרים מקרים. כמו כן, המלחמה סימלה את המאמץ הרוסי ההולך וגובר להשגת גישה לים השחור. זו הייתה המלחמה החמישית בהיסטוריה של מלחמות רוסיה-טורקיה.

המלחמה העות'מאנית-רוסית 1735-1739

סוג העימות	מלחמה
תאריכים	31 במאי 1735 – 3 באוקטובר 1739 (4 שנים)
מלחמה לפני	המלחמה העות'מאנית-רוסית (1710–1711)
מלחמה אחרי	המלחמה העות'מאנית-רוסית (1768–1774)
מקום	הבלקן, מזרח אירופה
תוצאה	הסכם ניש והסכם בלגרד
שינויים בטריטוריות	סרביה, צפון בוסניה ודרום הבאנאט חזרו לידי העות'מאנים
הצדדים הלוחמים קוזאקי הטמאנוט נסיכות ולאכיה נסיכות מולדובה חאנות קרים

הדיפלומטיה הרוסית טרם המלחמה

עם פרוץ המלחמה, רוסיה השיגה מצב בינלאומי מבטיח כאשר כרתה מספר בריתות עם האימפריה הספאווית (אשר הייתה בעיצומה של מלחמה מול העות'מאנים) במהלך 1735–1792 ותמכה בהמלכתו של אוגוסט השלישי לכס המלכות הפולני ב-1735 במקומו של העוצר הצרפתי סטניסלאב לשצ'ינסקי, שהוצע לתפקיד על ידי צרפת הפרו-טורקית.

מהלך המלחמה

העילה למלחמה הייתה הפשיטות הטטריות באוקראינה בסוף 1735 והמערכה הצבאית של החאן הקרימני באזור הקווקז. ב-1736 המפקדים הרוסים כבר חזו את תפיסתם של העיר אזוב וחצי האי קרים.

ב-20 במאי 1736, צבא דנייפר (שעמד על 62,000 איש) תחת פיקודו של פילדמרשל כריסטופור מיניך כבש בסערה את הביצורים העות'מאנים בפרקופ, וב-17 ביוני את העיירה בחצ'יסאראי. למרות זאת, המחסור באספקה, בנוסף להתפרצותה של מגפה, אילצו את מיניך לסגת לאוקראינה. ב-19 ביוני צבא דון (שעמד על 28,000 איש וגם היה צבא רוסי), תחת פיקודו של הגנרל פטר לאסי, ובעזרתו של צי דון שהיה תחת פיקודו של סגן האדמירל פטר ברדאל, כבש את מצודת אזוב.

ביולי 1737, צבאו של לאסי (שכלל כבר 40,000 חיילים) צעד לחצי האי קרים, כאשר הוא גורם למספר תבוסות בצבאו של החאן מקרים. אך למרות ההצלחה, לאסי וצבאו נאלצו לשוב על עקבותיהם, עקב מחסור נוסף באספקה.

אוסטריה, שהייתה בעלת ברית של רוסיה עוד מ-1726, נכנסה למלחמה נגד האימפריה העות'מאנית ביולי 1737, אך הובסה בעצמה מספר פעמים. בחודש אוגוסט רוסיה, אוסטריה והטורקים החלו במשא ומתן בעיר נמירוב, שעתיד היה להיות עקר וחסר תועלת. ב-1738 לא היו מבצעים צבאיים משמעותיים, ויתר על כן, רוסיה נאלצה לסגת מערים שהיא החזיקה בהן בעקבות מגפות קשות.

שלב המלחמה האחרון

ב-1739 צבאו של מיניך חצה את נהר הדנייפר, הביס את הטורקים בסטבוצ'ני וכבש את מבצר חוטין (ב-19 באוגוסט) ואת העיר יאשי. אוסטריה, לעומת זאת, הובסה בשנית על ידי הטורקים ונאלצה לחתום עם האימפריה העות'מאנית על הסכם בלגרד ב-18 בספטמבר 1739. הסכם זה, בנוסף לאיום הממשמש ובא מפלישה שוודית, אילץ את רוסיה לחתום על הסכם ניש עם האימפריה העות'מאנית ב-3 באוקטובר 1739. לפי הסכם זה, רוסיה קיבלה את אזוב, אבל נשללה ממנה הזכות להשאיר את הצי הרוסי הקיסרי בים אזוב או לבנות שם ביצורים.

בסופו של דבר המטרות העיקריות של הרוסים לא הושגו; תוצאות המלחמה, שעלתה בחייהם של כ-100,000 חיילים רוסים, היו חסרות חשיבות. רוסיה הצליחה לשפר רק במעט את מצבה לאחר הסכם פרוט ב-1711. שיתוף הפעולה הצבאי בין האימפריה העות'מאנית לשוודיה, שהתהדק ב-1739 בעזרת דיפלומטיה צרפתית, יצר רקע עוין למדיניות החוץ הרוסית העתידה לבוא.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המלחמה העות'מאנית-רוסית בוויקישיתוף