הממשלה הזמנית ביהודה

הממשלה הזמנית ביהודה הוא כינוי לישות מדינית, ששלטה במשך תקופה קצרה (66–68 לספירה) ביהודה, בזמן המרד הגדול של היהודים בשלטון הרומאי. היא הוקמה בשנת 66 על ידי כוחות המורדים של יהודה ממפלגות הפרושים והצדוקים, ושמה לה למטרה לשלוט במדינת יהודה. הממשלה פעלה עד למצור על בית המקדש השני בידי הקנאים בשנת 68, אז נטבחו רוב מנהיגיה במאבק בין המורדים, באירועים שקדמו למצור על ירושלים. יוסף בן גוריון היה מראשיה.

שם

השם "הממשלה זמנית ביהודה" הוא כינוי בלבד לישות זו ואין שם אחיד. כך למשל בחר יעקב נפתלי שמחוני, בתרגומו ל"מלחמת היהודים", לכנות את הישות הזאת "ממשלת החירות בירושלים", כמו גם "ממשלת־העם בירושלים" או "הממשלה הלאומית בירושלים".

באנציקלופדיה "ההיסטוריה של ארץ ישראל", למשל, מופיע הכינוי "הממשלה הזמנית" וגם "ממשלת המתונים".

היסטוריה

התהוות

מפת השטח המשתנה שבידי הכוחות היהודיים במהלך המרד

בעקבות תבוסת גאלוס בבית חורון בשנת 66 לספירה, אספת העם התכנסה בהדרכתו הרוחנית של שמעון בן גמליאל ובכך הוקמה ממשלת זמנית יהודית בירושלים. חנן בן חנן, הכהן הגדול, מונה לאחד מראשי הממשלה החדשה והחל בתגבור העיר, כאשר גם יהושע בן גמלא לוקח תפקיד מוביל. יוסף בן מתתיהו מונה למפקד בגליל ובגולן ואילו יוסף בן שמעון מונה למפקד יריחו. יוחנן האיסי מונה למפקד יפו, לוד וכל אזור טמנה.^{[דרושה הבהרה]} אלעזר בן חנניה מונה למפקד המשותף באדום יחד עם יהושע בן צפיא.

שיטת מטבע

מטבע שהונפק על ידי המורדים בשנת 68, ועליו כיתוב בכתב העברי הקדום. פנים המטבע מצהיר "שקל, ישראל. שנת 3." בצדו ההפוך נכתב: "ירושלים הקדושה".

לדברי ההיסטוריון הבריטי ססיל רוט, הממשלה החדשה החלה כמעט באופן מיידי להטביע מטבעות כסף שאף על פי שהם "לא היו מובחנים לא בתכנון ולא בביצוע", הייתה להם חשיבות סמלית במאבק לעצמאות, משום שהם היו נטולי שם, שנה וללא תמונת הקיסר הרומי, ומכיוון שהיו עשויים מכסף. מטבעות כסף היו פריבילגיה של מטבעות קיסריות; מטבעות הברונזה שהמחוזות הורשו לטבוע היו סמל לכניעת הפרובינציות לרומא. ישנה הסכמה מדעית רחבה לפיה מטבעות שהונפקו על ידי ממשלת יהודה במהלך המרד משתמשים בכתב עברי עתיק ובסמלים יהודיים הכוללים ניצני רימונים, לולבים, אתרוגים וביטויים הכוללים "שקל ישראל" ו"חרות ציון", כהצהרות פוליטיות שנועדו לגייס תמיכה בעצמאות.

פירוק

ערך מורחב – חורבן בית המקדש השני

הממשלה הזמנית החלה לאבד מכוחה בשנת 68, כאשר סכסוכים בין המורדים הובילו להרג של מרבית חבריה. על פי יוסף בן מתתיהו, חנן בן חנן הסית את העם להתקומם נגד הקנאים ששלטו במקדש. כוחותיו של חנן צרו על הקנאים שהחזיקו בבית המקדש. כאשר יוחנן מגוש חלב הוביל את הקנאים להאמין שחנן יצר קשר עם המצביא הרומאי אספסיאנוס בבקשה לקבלת עזרה בהשתלטות מחדש על כל ירושלים, הקנאים המיואשים, ביקשו מהאדומים לסייע במניעת מסירת העיר לידי הרומאים. כשהגיעו האדומים, הקנאים פתחו בפניהם את שערי ירושלים והאדומים שחטו את כוחותיו של בן חנן והרגוהו.

לאחר ששחררו את הקנאים מבית המקדש, טבחו האדומים והקנאים בפשוטי העם. שרידי ממשלת המורדים זימנו את סיעת האיכרים בראשות שמעון בר גיורא לירושלים במטרה לעמוד בפני הקנאים המשתוללים. בעוד שבר גיורא הכריזמטי השתלט על חלק ניכר מהעיר, הוא לא ניסה להחזיר את השלטון, אלא שלט בעצמו. הלחימה המרה בין פלגי הקנאים לבר גיורא נמשכה עד למצור הרומי בשנת 70.

הכרה

ממשלת יהודה כלל לא הוכרה על ידי האימפריה הרומית ולמעשה נהנתה מהכרה מוגבלת בקרב פלגי המורדים. לממשלת המורדים בירושלים הייתה סמכות מועטה בגליל, שם התושבים המקומיים לא היו מרוצים מהעובדה שמי שאינו מקומי, יוסף בן מתתיהו, מונה למפקד אזורי, בצעד שלא זכה לתמיכת יוחנן מגוש חלב ויוסטוס מטבריה, שדחו את סמכותו. יתר על כן, הקנאים, האיכרים והפלגים הרבים מעולם לא היו בשליטת הממשלה הישירה. ממלכת חדייב אכן סיפקה לה תמיכה ישירה, והעבירה אספקה משמעותית וכ-500 גברים חמושים כתמיכה, אך לא מעבר לכך.

אחרי פירוקה

ירושלים נותרה בעיקר בשליטת הקנאים עד שנת 70, אז סולקה בידי הכוחות הרומיים.^{[דרושה הבהרה]}