המסך הלבן
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: ניסוחים לא אנציקלופדים. | |
המסך הלבן היא להקת פאנק ישראלית, המונה את המוזיקאים גיל (גילברט) ברויד, גבריאל ברויד (יליד 1990), וסתיו בן שחר. הלהקה הוציאה את אלבומה הראשון, הנושא את שמה, ב-2016.[1][2][3]
 | |
| המסך הלבן, 2017 | |
| מוקד פעילות | תל אביב, ישראל |
|---|---|
| תקופת הפעילות | מ-2016 |
| סוגה | רוק |
| thewhitescreen.bandcamp.com | |
| חברים | |
|
גיל (גילברט) ברויד גבריאל ברויד נועה איילי נמרוד גולדפרב עירא רביב דני עבר-הדני | |
| חברים לשעבר | |
|
סתיו בן שחר אודי נאור עדן ליברמן | |
רקע ביוגרפי ומוזיקלי
עריכהגיל (גילברט) ברויד וגבריאל ברויד הם בני דודים, שהדקו את הקשר ביניהם בגיל ההתבגרות. גיל גדל ביישוב בן שמן שבהרי ירושלים, ואילו גבריאל, יליד 1990, חי כילד בארצות הברית ובבלגיה. הוא עלה עם משפחתו לישראל בגיל עשר. בעבר, גילברט וגבריאל ברויד היו חברים בלהקת הפאנק "שעלת נפוצה", עמה אף הוציאו אלבום. סתיו בן שחר, הצלע השלישית בלהקה, היה חבר בלהקת "חיה מילר" והופיע עם שלום גד ועם יהוא ירון וזאב טנא.[4]
ההרכב מרבה לעבוד עם המוזיקאים רייסקינדר, רם אוריון, ורד אקסס, האמונים על ההפקה והעיבודים של חלק ניכר מיצירתם. כמו כן, הלהקה מרבה להשתתף בשיתופי פעולה רבים עם מוזיקאיות ומוזיקאים שונים.
מילים
עריכההליריקה של המסך הלבן מעבירה ביקורת חברתית על ישראל של העשור השני של המאה ה-21, ומאירה את הצדדים החשוכים בה. כך בשירם "פנאטים", מרפררים חברי הלהקה אל סימנים שונים של פנאטיות ופאשיזם הפושים בחברה הישראלית, הן בשלטונה והן באזרחיה, ושוזרים רמיזות אלו בהתייחסויות המצטטות אמירות גזעניות ואנטישמיות שהושמעו בעבר כלפי אפריקאים-אמריקאים וכלפי יהודים [הם יפתו נשותיכם] ורומזות כלפי הגבלת חופש הדיבור הנובע מצעדים של השלטון להצרת חופש הדיבור בישראל, כחקיקתם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרת המשפטים איילת שקד, וכקמפיין השתולים נגד ארגוני זכויות האדם והאזרח בישראל. כך גם בשיר "יהודונאצים"; השיר כולו הוא שיר נאיבי לכאורה, הכתוב כמעין חמשיר ("על החלון ישבתי / ועל מי חשבתי?"), ובסופו שורת המחץ "אני אוהב אותך לנצח / ושהיהודונאצים ימצצו". ההלחם יהודונאצים הוא הלחם של ישעיהו ליבוביץ.[5][1]
גם בשיר "ילד טוב" מתייחסים חברי הלהקה בצורה ישירה לסכסוך, במשפט "גם אם לא הרגתי ערבי / את לא תגידי 'אני ילד רע' / כי אני ילד טוב". משפט זה יוצר היפוך מוסרי, בו הדבר להתגאות בו, והדבר שמגדיר את הילד כילד טוב ומעורר גאווה, הוא זה ש"הרג ערבי". מסר שהדהד בחברה הישראלית לאורך פרשת אלאור אזריה.[2]
ללהקה יש גם שיר אנטי מלחמתי בשם "אני לא מוכן למות במלחמה", בו הם שרים "אני לא מוכן למלחמה / לא לא / אני לא מוכן למות במלחמה / אני לא מוכן / הגעתי להחלטה / אני לא מוכן למות במלחמה", שחותר נגד המיליטריסטיות של החברה הישראלית והאצטלה המוסרית שהיא מעניקה לשירות צבאי.
בשיר "אינדיאנים", ניתן לראות רמיזה ליחסים בין מתנחלים, פלשתינאים, ושלטון החוק הרעוע והארעי מחוץ לגבולות הקו הירוק, בו נראה כי המתנחלים הם הריבון המרכזי ולא מדינת ישראל. על הליריקה של הלהקה אמר המתופף סתיו בן שחר ""אנחנו חיים באינתיפאדת הסתה מתמדת, פוליטיקאים גורמים לנו לחשוב על הדברים הלא נכונים. במקום לחשוב על אוכל, אהבה וקורת גג, אנחנו עסוקים בלרדוף אחרי אויבים דמיוניים".
לצד ההתייחסות הרחבה לביקורת חברתית, אתית, ופוליטית, ללהקה גם שירים חומדי לצון ואניגמטיים על סקס, כמו "פין ופות", בו מיילל גבריאל ברויד "כשאת אומרת כן, למה את מתכוונת?" אמירה שיכולה להתפרש כשאלתו של פרויד "מה רוצה האישה?" וביתר חידוד, מה נשים רוצות בסקס? אמירה זו גם יכולה להתפרש כחידוד על הסכמה, שאולי הסכמה היא לא מספיקה. בשיר "המם אותי", מתייחסים חברי הלהקה אל חרטה מכרסמת, שנוגסת בפרטנרים לאקט המיני בשעה שהם דנים בסקס ביניהם. גם במילים לשיריהם, וגם בפרפורמנס שלהם, "המסך הלבן" הביאו את הסקס לקדמת הבמה, שלא כמו אמנים והרכבים ישראליים רבים לפניהם. ללהקה גם מילים דאדאיסטיות באופיין, כגון "שחורה היא הציפור הלבנה". ככלל, רוח הדאדא שורה על הלהקה.[5][3]
פרפורמנס
עריכה
חברי הלהקה נוהגים להופיע כשהם מאופרים באיפור מאיים המרפרר אל דמות הג'וקר, כשציפורניהם משוחות בלק, ובביגוד לבן שהוא לעיתים ביגוד ייעודי כמו בגדי טניס, בגדי סיף, חלוקי רחצה, וביגוד בעל מראה פטישיסטי. הופעתם יוצרת נזילות בין נראות "גברית" ובין נראות "נשית" מקובלת. נוסף על איפור, חברי הלהקה גם מתהדרים בשיער חזה שופע (גילברט ברויד) ובתספורת גבולית בין פשיסטית לפנקיסטית (גבריאל ברויד) והרושם הכולל של הופעתם הוא מאיים ומגרה כאחד. הפרפורמנס של גילברט ברויד שאוב מדוד פסטר מ"משפחת אדמס", מן הג'וקר, מהסרט "התפוז המכני", ובה בעת הוא גם מיני במפורש. הפרפורמנס של גבריאל ברויד יותר נזיל מגדרית, מרפרר לפיירו, לג'וקר, ולדייוויד בואי.
חברי הלהקה, והמוזיקאים שמצטרפים אליהם, כגון הצ'לנית נועה איילי, הזמרות יולי שפרירי, XEN, ליאת רז ועוד מוזיקאיות ומוזיקאים, נוהגים להופיע לבושי לבן.
על הפרפורמנס המוקיוני והחושני כאחד של חברי הלהקה, ועל הנזילות שבין הגבריות המוחצנת בתלתלי השיער על החזה, ובלבוש הצמוד, לבין המיניות החייזרית והנוזלית, העירה מבקרת המוזיקה שרון קנטור: "זו סקסיות שרואה בכל פרט את הזכר ואת הנקבה המשולבים כאחד, כשהם מחפצנים הם מחפצנים את הסביבה שמולם וגם את עצמם בחן".
השפעות מוזיקליות
עריכההלהקה מושפעת מלהקת "הקליק" שפעלה בישראל בשנות השמונים, רמי פורטיס בתקופת הפאנק שלו, "נושאי המגבעת", ומושפעים בצורה ניכרת מלהקת הבילויים, שגם היא ביטאה ביקורת עמוקה ונוקבת על החברה הישראלית, בצורה חומדת לצון, שלא פעם מסמסה פרות קדושות בחברה הישראלית, כמו השואה. עיתון "הארץ" תיאר את "המסך הלבן" כ"הבילויים עם ליבידו". חברי הלהקה עצמם מונים בין מקורות ההשראה שלהם וההשפעות עליהם את ההרכבים DEVO, The Velvet Underground, the Make Up, Singapore Sling.[1][4]
דיסקוגרפיה
עריכהאלבומי אולפן
עריכה- המסך הלבן (2016)
- סקס, סמים ופלסטין (2019)
מיני אלבומים
עריכה- מוות לטכנו (2018)
קישורים חיצוניים
עריכה
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3
בר פלג, "המסך הלבן", הלהקה המסקרנת בישראל, לא חוששת לשיר על פוליטיקה ויודונאצים, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2016
- ^ 1 2 גל אוחובסקי, האם המסך הלבן הם להקת הרוק הטובה ביותר בישראל?, באתר מאקו, 5 בפברואר 2017
- ^ 1 2 הייטרז גונה הייט: המסך הלבן הוציאו אלבום מצוין, שי סגל, Time Out Tel Aviv, 30 במאי 2018
- ^ 1 2 רז גרוס, "יחי המסך הלבן": ההרכב שהתל אביבים עפים עליו ואתם לא מכירים, באתר ynet, 24 באוקטובר 2019
- ^ 1 2 נדב מנוחין, קשוב מאוד 159: המסך הלבן - הלהקה הכי שאפתנית במוזיקה הישראלית, באתר וואלה, 3 בינואר 2017
