המערכה באוקיינוס האטלנטי (1939–1945) - מרכיבי הקרב

המערכה באוקיינוס האטלנטי במלחמת העולם השנייה הייתה למעשה סדרה של קרבות שבהם נטלו חלק אוניות שטח, צוללות, שיירות, אוניות ליווי, וכן שלל אמצעים נגד אוניות ונגד צוללות, ואמצעי מודיעין שונים.

שיירות

שיירה באוקיינוס האטלנטי, 1942

שיטת השיירות ננקטה על ידי האדמירליות הבריטית החל מתחילת המלחמה, כלקח ממלחמת העולם הראשונה (למעשה, שיטת השיירות הייתה נהוגה עוד בימי הקיסרות הרומית, וגם בריטניה השתמשה בה שנים רבות, בזמן המלחמות הנפוליוניות ועוד לפני כן).

מבקרי השיטה טענו ששיירה היא מטרה גדולה ונוחה בהרבה עבור הצוללות מאשר אוניות בודדות, ולפיכך עדיפה הפלגה של אוניות בודדות, שאותן קשה יהיה יותר לצוללות למצוא. ואולם, טענה זו לוקה במעין טעות אופטית, שכן היא מתעלמת מגודלו העצום של האוקיינוס, מחד, ומהרגלי השיט של האוניות ושיטות המארב של הצוללות. אל מול גודלו של הים, אין משמעות להבדל בין אונייה אחת לבין שיירה. אוניות מפליגות בנתיבים קבועים, בדרכן אל ומהנמלים. הצוללות היו אורבות בנתיבים אלה; כאשר אוניות הפליגו כבודדות, היו לצוללות מטרות רבות, וגם אם החמיצו אונייה אחת, היו יכולים להמתין לבאות. לעומת זאת, כאשר התארגנו האוניות בשיירה התרוקן הים למעשה. הצוללות היו צריכות להמתין זמן רב, שלא תמיד עמד לרשותן, עד להופעת השיירה. מעבר לכך, לא ניתן היה להגן על כל אונייה, אך על השיירות קל היה בהרבה להגן. עובדתית, האבדות שנגרמו לאוניות בודדות היו גבוהות בהרבה מאלה שנגרמו לאוניות שהפליגו בשיירות, בערך ביחס של 20:80‏.

הבעיה העיקרית ביישום השיטה הייתה פסיכולוגית: הפעלת השיירות הייתה מנוגדת לגמרי למסורת ההתקפית של הצי, שגרסה שיש ליטול את היוזמה, לחפש את האויב ולתקוף אותו. הפלגה בשיירות הותירה את היוזמה בידי האויב, לכאורה, והייתה לכאורה הגנתית בעיקרה; עבר זמן רב עד שבעלות הברית הבינו, שהשיירה מונעת מהצוללות לתקוף בכל מקום שבו ירצו, ומכריחה אותן להתמודד עם אוניות הליווי - פרדוקסלית, דווקא זו הייתה השיטה ההתקפית ביותר.

בכל שיירה היו כמה עשרות אוניות סוחר, שסודרו בשמונה עד שנים עשר טורים, כ-900 מטרים בין טור לטור ובין 500 ל-600 מטרים בין אונייה לאונייה. בדרך זו, שיירה בת תשעה טורים התפרסה על חזית של יותר משמונה קילומטרים, ובאורך של יותר משני קילומטרים. האדמירליות העדיפה שיירות רחבות וקצרות מאשר שיירות ארוכות, שכן בטורים ארוכים אבד לעיתים קרובות הקשר עם האוניות האחוריות. שיירות שהובילו גייסות נעו במהירות 12 עד 15 קשר, ואילו אוניות סוחר נעו במהירות איטית יותר, בין 7 ל-9 קשר.

על אוניות הסוחר פיקד קומודור, בדרך כלל קצין צי שפרש לגמלאות; אוניית הדגל שלו הייתה בדרך כלל אחת מאוניות הסוחר המהירות יותר. לשיירות צורפו גם גוררת ואוניית חילוץ, שנועדו לסייע לאוניות פגועות.

מפציץ צלילה מדגם SB2U וינדיקייטור מלווה שיירה בדרכה לקייפטאון. המטוס המריא מסיפונה של נושאת המטוסים "ריינג'ר" המלווה את השיירה. 1941

שיירות הפליגו בכל הנתיבים באוקיינוס האטלנטי: מצפון אמריקה לבריטניה, מבריטניה לגיברלטר, מגיברלטר לסיירה לאון ומשם לדרום אפריקה; כך גם לרוחב דרום האוקיינוס האטלנטי, ברזיל, ולאורך חופי דרום אמריקה וצפון אמריקה. אחד מנתיבי השיירות המסוכנים ביותר היה מבריטניה לברית המועצות, למורמנסק - נתיב מסוכן הן מבחינת מזג האוויר הקשה (השיירות חצו בדרכן את חוג הקוטב, מצפון לקו הרוחב 60°) והן מבחינת קרבתן לנמלי גרמניה. גם בים התיכון הפליגו שיירות, למלטה ולמצרים.

השיירות סומנו על ידי האדמירליות בקודים שונים, החל מתחילת המלחמה:

• PQ ו-QP - שיירות למורמנסק וחזרה, בהתאמה;
• HG - מבריטניה לגיברלטר;
• MG - ממלטה לגיברלטר;
• ON - מבריטניה להליפקס בנובה סקוטיה, ו-HX - בדרך חזרה;
• אותן שיירות, כאשר הורכבו מאוניות איטיות יותר, נקראו ONS ו-SC, בהתאמה.

השיירות הפליגו בנתיבים מתוכננים מראש, אך כל שיירה קיבלה הנחיות לאורך הדרך ממרכז השליטה של הצי הבריטי, ומאוחר יותר גם ממרכז שליטה של צי ארצות הברית.

ככל שהתקדמה המערכה, הופיעו אוניות סוחר גדולות, מהירות וזריזות יותר; האוניות הקטנות והאיטיות היו הקרבנות הראשונים במערכה. הקפטיינים והצוותים של אוניות הסוחר למדו לשמור טוב יותר על מבנה בשיירה. החל מ-1943 תפסו אוניות מדגם ליברטי - אוניות סוחר שיוצרו בארצות הברית בשיטה מתועשת ומהירה (לפי מקורות שונים, תוך ארבעה ימים יוצרה אונייה) - נתח גדל והולך מבין אוניות הסוחר שהפליגו בשיירות, ובדרך זו השלימה את האבדות הכבדות שספגו השיירות.

צוללות

הצוללת הגרמנית U-570, צוללת מדגם VIIC

גרמניה השיקה במהלך המלחמה 1155 צוללות, חלקן נסיוניות, מ-26 דגמים ותתי דגמים שונים. רובן הגדול של הצוללות לא היו צוללות במובן המודרני של המילה, כלי שיט המסוגלים לשהות זמן ממושך מתחת לפני הים. הצוללות הגרמניות היו למעשה כלי שיט בעלי יכולת צלילה. הן הפליגו על פני הים, וצללו רק כדי להתחמק מגילוי וכדי להתקרב לתקיפה. הדגם העיקרי של הצוללות הגרמניות, VIIC, שממנו יוצרו 568 צוללות (כמעט מחצית), יכול היה להגיע למהירות של 17.7 קשר על פני המים, בעזרת מנוע דיזל ורק 7.6 קשר בצלילה, בעזרת מנוע חשמלי המונע בעזרת סוללות. הצוללת לא הייתה יכולה לשהות מתחת למים יותר מ-12 שעות; זה היה הזמן שלו הספיק מלאי האוויר. רק לקראת סוף המלחמה החלו להופיע דגמי צוללות שצוידו בשנורקל, שאיפשר להן לחדש את מלאי האוויר מבלי לעלות אל פני המים.

יתרונה הגדול של הצוללת היה הטווח הגדול שלה: בשיוט במהירות של 10 קשר, היה הטווח 13,500 ק"מ, גדול בהרבה מזה של משחתת. הצוללות היו יכולות לרדת לעומק של כ-180 מטר אם כי רבות מהן עברו כנראה את העומק הזה בעת התחמקות מפצצות עומק. רק בסוף המלחמה הופיעו דגמים חדשים בעלי יכולת צלילה אמיתית, אך הן הופיעו מאוחר מכדי לשנות את גורל המערכה.

חימושה העיקרי של הצוללת היה הטורפדו; בדגם VIIC היו 14 טורפדות, שנורו דרך ארבעה צינורות טורפדו בחרטום ואחד בירכתיים. דגם IX, הדגם המוצלח ביותר, נשא 19 טורפדות. בצוללת שירתו 50 אנשי צוות, בצפיפות רבה. ככלל, הצוללות גילו עמידות וחוסן גדולים בהרבה מהערכות בעלות הברית, וצוללות רבות שרדו מתקפות ממושכות, אם כי כאשר נאלצו לצלול איבדו בדרך כלל את המגע עם השיירות.

הצוללות היו מפליגות בציפה, ונותרות במצב זה רוב הזמן. במלחמת העולם הראשונה נהגו הגרמנים לשלוח צוללות כציידים יחידים (כך נהגו גם ציים אחרים במלחמת העולם השנייה); ואולם, מפקד הצוללות הגרמניות במלחמת העולם השנייה, קרל דניץ, יצר טקטיקה שונה: הצוללות פעלו כצוותים, שנקראו "להקות הזאבים" (wolf pack; בגרמנית נקראה השיטה Rudeltaktik). הן היו מתפרסות בקו לרוחב נתיב ההתקדמות המשוער של השיירה. כאשר אחת מן הצוללות הייתה מבחינה בשיירה, היה נשלח שדר למפקדה בברלין; מפקדת הצי הייתה מכוונת את הצוללות של אותה קבוצה אל השיירה, וההתקפה הייתה נערכת על ידי מספר רב של צוללות באותה עת. לקראת תחילת ההתקפה היו הצוללות יורדות אל מתחת למים. בתחילה היו יורות טורפדו מרחוק, דרך מסך הליווי; לאחר שאוניות הליווי היו נעות כדי לאתר את הצוללת התוקפת, הן היו שואפות לנצל את הפרצה שנוצרה וחודרות אל תוך השיירה עצמה. בכך היו מקצרות את הטווח, וגם מתחמקות מגילוי בעזרת הבלבול שנוצר בהחזרי הסונאר, עקב הרעשים מהאוניות הרבות.

כלי הנשק של הצוללות

הצוללת הגרמנית U-3003, צוללת מטיפוס XXI, שנבנתה לקראת סיום המלחמה. התמונה צולמה בוילהלמסהאפן לאחר כניעת גרמניה.

החימוש העיקרי של הצוללת היה הטורפדו. הטורפדו הסטנדרטי שבו השתמשו הצוללות היה מדגם G7e, ונקרא T2. יתרונו הגדול היה הנעתו החשמלית, שלא הותירה שובל על פני המים (במלחמת העולם הראשונה הונעו הטורפדו על ידי אוויר דחוס, שהותיר שובל על פני המים וגילה את מיקומה של הצוללת). הטורפדו יכול היה להגיע עד לטווח של כ-5 קילומטר, ונע במהירות רבה - כ-30 קשר. בהמשך המלחמה יוצרו תתי דגמים שהגיעו לטווח רחוק יותר, ונעו מהר יותר. ואולם, החידוש הגדול בתחום זה הוכנס במרץ 1943; היה זה טורפדו בעל יכולת ביות, שנע בעקבות רעש. בדרך זו התביית הטורפדו אל רעש המדחפים של האוניות. דגם זה נקרא T4. בסתיו 1943 הוכנס לשירות דגם T5, שנועד במיוחד לפגוע באוניות הליווי; ראש הביות תוכנת לחפש את הרעש החזק ביותר בסביבה, רעש שבאופן טבעי היה שייך למנועיהן החזקים יותר של אוניות הליווי. טורפדו זה היה מסוכן גם לצוללות, שכן גם הצוללת הפיקה רעש חזק, ולכן פותחו תרגולות מיוחדות לחמיקה ממנו לאחר השיגור. לפחות שתי צוללות הוטבעו על ידי הטורפדות שלהן עצמן. אוניות הליווי התמודדו עם טורפדות אלו בעזרת מתקני הסחה, שהוטלו למים ויצרו רעש חזק משלהן; הגרמנים ניסו לשפר את הטורפדות כדי שלא יופרעו על ידי מתקנים אלה.

הצוללות נשאו גם תותחים על סיפונן. תותחים אלו נועדו להשמדת אוניות שנפגעו אך טרם טבעו; במקרים נדירים הופגזו גם מטרות חוף. רוב הצוללות נשאו תותחים בקוטר 88 מ"מ (לא מדגם התותח המפורסם שהיה בשימוש הורמאכט); צוללות גדולות יותר נשאו תותחים גדולים יותר, בקוטר 105 מ"מ. החל מ-1943 הורדו התותחים מרוב הצוללות.

צוללות נשאו גם נשק נ"מ מסוגים שונים, שנועדו להילחם באיום האווירי (ראו להלן) ההולך וגובר. כמחצית מן הצוללות שהוטבעו נפגעו מן האוויר, עובדה המראה את חוסר יעילותו של נשק זה^{[דרושה הבהרה]}. צוללות גם נשאו מוקשים ימיים מסוגים שונים.

אוניות הליווי

אה"מ "בגוניה", קורבטה מסדרת Flower

עם תחילת המלחמה שימשו משחתות כאוניות הליווי העיקריות לשיירה. הן היו זריזות ומהירות, אך בשל ההדחק הקטן יחסית שלהן וגופן הצר, הן לא התאימו לתנאי מזג האוויר הקשים של האוקיינוס האטלנטי; מעבר לכך, המשחתות תוכננו לכתחילה לקרבות מול אוניות שטח אחרות, והתעוררו קשיים רבים בהתאמתן לנשיאת נשק ייעודי נגד צוללות. קושי נוסף היה מחירן הגבוה והזמן הרב שנדרש כדי לייצרן, בתקופה שבה היה צורך בבנייה של אוניות ליווי רבות.

בשל הצורך הדחוף במספר באוניות ליווי רבות שיגנו על השיירות בעיקר מפני צוללות, השיקה האדמירליות החל מתחילת המלחמה, סוג חדש של אוניות, שנקראו קורבטה. האוניות נבנו לפי דגם של אוניות לציד לווייתנים; הן התאימו לאוקיינוס האטלנטי הסוער, והותאמו לנשיאת נשק נגד צוללות, מהסוגים שהיו קיימים בתחילת המלחמה (ראו להלן). רוב הקורבטות היו מסדרת פלאואר (Flower), ועד סוף המלחמה כחצי מאוניות הליווי היו קורבטות. תנאי החיים על אוניות אלה היו קשים. מהירותן הייתה כ-16 קשר, מהיר בהרבה מצוללת מתחת למים, אך איטי במקצת מצוללת המפליגה על פני המים.

במהלך 1942 הגיעה האדמירליות הבריטית למסקנה, שיש צורך באונית ליווי מדגם חדש, שתוכל לשאת חימוש רב יותר מהקורבטה ותהיה גדולה ממנה במידותיה, אך תהיה זולה וקטנה מהמשחתת. התוצאה הייתה הפריגטה, שהייתה גדולה יותר מהקורבטה ונשאה חימוש נגד צוללות ואמצעי גילוי רבים ומגוונים יותר. 151 מתוך 358 מהפריגטות שנבנו בבריטניה היו מסדרת River‏; הן נשאו 120 אנשי צוות, והיו יכולות להפליג לרוחב האוקיינוס ללא תדלוק, במהירות של 20 קשר.

הצי הבריטי נטל בעיקר נטל הליווי עד הצטרפות ארצות הברית למלחמה. יחד עמו, השתתפו בליווי השיירות אוניות של בעלות ברית אחרות, ובהן אוניות מחבר העמים הבריטי: קנדה (שנטלה חלק משמעותי בליווי), אוסטרליה ודרום אפריקה, וכן אוניות צי של מדינות שנכבשו על ידי גרמניה, ושצוותיהן הצליחו להימלט והמשיכו את המלחמה בגרמנים: פולין, הולנד, בלגיה, נורווגיה ואוניות של צי צרפת החופשית.

אמצעי גילוי ונשק נגד צוללות

אמצעי גילוי

זרקור לֵיי (Leigh Light) מותקן על כנף מפציץ B-24 ליברייטור של פיקוד החופים של חיל האוויר המלכותי, 26 בפברואר 1944

אמצעי הגילוי העיקרי שעמד לרשות בעלות הברית היה הסונאר, שנקרא בבריטניה ASDIC. הסונאר מוקם במעין כיפה מתחת לאונייה, ושיגר פולסים של גלי קול לכיוונים שונים, מעין זרקור של גלי קול. כאשר המפעיל היה מזהה החזר של צוללת (מפעילים מנוסים היו יכולים להבדיל בין החזרים של צוללת לבין החזרים אחרים, כמו מלהקת דגים) היה המפעיל יכול, באמצעות ניתוח ההחזרים וידיעת הכיוון שממנו הוחזרו, לזהות את קיומה וכיוונה של צוללת. נתונים אלה נותחו והוצגו על צג שבגשר הפיקוד. הבעיה הייתה שעד 1943 לא היו מכשירים אלה יכולים לזהות את העומק בו נמצאה הצוללת; מעבר לכך, הסונאר היה יעיל החל מטווח קצר של כ-200 מטר; כאשר האונייה הייתה קרובה יותר, היו האותות לא יעילים. הסונאר גם יכול היה לקבל החזרים מוטעים, כמו משכבות מים בעלות טמפרטורה שונה (צוללות מנצלות שינויי חום כאלה גם כיום), או מרעש שנוצר על ידי מדחפים של אוניות אחרות. מפקדי צוללות ידעו לנצל חסרונות אלה; כאשר אוניית הליווי הייתה מתקרבת להתקפה, יכולה הייתה הצוללת לחמוק בעזרת שינוי כיוון או שינוי עומק (או צירוף של שניהם) חד ומהיר. הצוללות ניסו לחזור אל תוך השיירה, כדי שרעש המדחפים של האוניות יסווה את ההחזרים מן הצוללת. בנוסף, השתמשו הצוללות באמצעים כימיים שיצרו בועת אוויר מאחורי הצוללת, ושהטעתה את הסונאר (בועה זו נקראה בגרמנית pillenwerfwer).

למרות כל הקשיים, הביא השימוש בסונאר הצלחות גוברות והולכות. מפעילי הסונאר צברו ניסיון רב יותר ויותר, ופותחו טקטיקות שונות כדי להתגבר על הקשיים השונים. ב-1943 פותח סונאר שיכול היה גם להעריך את העומק שבו נמצאת הצוללת, פיתוח שפתר חלק מן הקשיים שהוזכרו.

אמצעי גילוי נוסף שהגביר מאוד את יכולת הגילוי של אוניות הליווי היה המכ"ם הסנטימטרי. יכולת הגילוי של המכ"ם בתחילת המלחמה לא הייתה רבה, ומכשרי המכ"ם לא היו יכולים לגלות עצמים קטנים. המצאת המגנטרון אפשרה לחולל גלים קצרים בהרבה, ומפעילי המכ"ם באוניות ובמטוסים היו יכולים כעת לזהות צוללות בטווח גדול.

אמצעי גילוי נוסף, שתרם תרומה משמעותית למערכה, היה זרקור שנקרא, על שם ממציאו, זרקור ליי (Leigh Light). זרקור זה הותקן על מטוסים, החל מאמצע 1942, ואיפשר להם לתקוף צוללות בלילה. צוללות היו נוהגות לעלות על פני המים בלילה כדי לטעון את המצברים שלהן, בידיעה שהן מוגנות מגילוי בשל החשכה. המטוסים היו מזהים את הצוללות בעזרת המכ"ם, ולאחר מכן מאירים אותן בשניות האחרונות שלפני הטלת הפצצה, זמן קצר מכדי שהצוללת תוכל להתחמק. האבדות לצוללות היו כבדות מאוד, והן עברו לשעות היום כדי לטעון מצברים, כדי שיוכלו לזהות מטוסים מרחוק.

נשק נגד צוללות

הטענת פצצת עומק על משגר, על סיפון אוניית ליווי

הנשק הבסיסי, שבו נעשה שימוש כבר במלחמת העולם הראשונה, היה פצצת עומק. הפצצה הייתה מוטלת לים ממסילות בירכתי האונייה או נורית לים בעזרת משגרים מיוחדים. הפצצה הייתה מתפוצצת בעומק שנקבע מראש, בעזרת מרעום. אוניות הליווי היו מטילות כמה פצצות כאלה, בתבנית מסוימת, שנועדה לכסות שטח רחב. לפצצות העומק היו כמה בעיות: ראשית, הפצצות היו מוטלות מירכתי האונייה, כלומר על אוניית הליווי היה לעבור מעל המיקום המשוער של הצוללת, ורק אז להטיל את הפצצות. מכיוון שב-100 עד 200 המטרים האחרונים לא היה לאונייה מגע סונאר עם הצוללת (כאמור לעיל), והיה על אוניית הליווי להגיע עד למיקום המשוער, הותיר הדבר זמן לצוללת לבצע תמרון התחמקות חריף, ולהימנע מפגיעת הפצצות. מעבר לכך, כדי שהפצצות תגרומנה להטבעת הצוללת היה עליהן להתפוצץ במרחק של 5 עד 10 מטרים ממנה; בהתחשב בזמן שניתן לצוללת להתחמק, הייתה פגיעה ישירה כזו נדירה למדי. מחקרים אחרי המלחמה הראו, שהסיכוי להטביע צוללת בהתקפה אחת של פצצות עומק היה בממוצע 6% בלבד.

כדי להתגבר על מצב זה, פותחו מרגמות שירו קדימה - מהחרטום והלאה. סוג ראשון שנכנס לשירות בסוף 1941 נקרא Hedgehog ("קיפוד", על שם מראה המרגמה לאחר שירתה את הפצצות), ויעילותו בהתקפה אחת הגיע בממוצע ל-20%; ב-1944 הוכנסה לשירות מרגמה כבדה עוד יותר, בשם Squid("דיונון"), שיעילותה הגיעה בממוצע ל-50% הצלחה בהתקפה אחת. פצצות אלו התפוצצו רק במגע (ולא על פי קביעה מראש, כמו פצצות העומק). הפעלתן דרשה מיומנות רבה, שלא תמיד הייתה לצוותי אוניות הליווי. בדרך כלל נהגו צוותי האוניות להשתמש במרגמות רק לאחר שאזלו פצצות העומק.

למרות הקושי הרב שהיה בשימוש בנשק נגד הצוללות, הרי גם אם הצוללת לא נפגעה, לעיתים שכיחות למדי נגרמו לה נזקים שמנעו ממנה לחזור לפעילות; צוללת תחת תקיפה נחושה ומנוסה של אוניות ליווי הייתה בסכנה גדולה. הסטטיסטיקה מראה שצוללת שהותקפה שש פעמים ברציפות לא הייתה שורדת, בדרך כלל.

מטוסים

מטוס הוקר הוריקן על מעוט של אוניית סוחר, 1942

שני הצדדים במערכה עשו שימוש רב במטוסים. עם נפילת צרפת הציב הלופטוואפה בצרפת מטוסים ארוכי טווח מדגם פוקה וולף 200, "קונדור". מטוסים אלו ביצעו גיחות ארוכות אל תוך האוקיינוס, שבהן תקפו את השיירות וכן סיפקו לצוללות מידע בדבר מיקומן. מטוסים אלו נחשבו כסיכון גדול כל כך, עד שבאביב 1941 החליטה האדמירליות להציב בכל שיירה לפחות אוניית סוחר אחת שנשאה מעוט (קטפולטה) להזנקת מטוס קרב, בדרך כלל מסוג הוקר הוריקן. אוניות אלו נקראו אוניות מעוט אזרחיות (CAM). לא הייתה להן יכולת להנחית את המטוס, והטייס נאלץ לנטוש את מטוסו ליד השיירה, אך מטוסים אלו היו יעילים בהפלת מטוסי הקונדור, ולפחות בהרחקתם מן השיירה.

יעילותם של מטוסים בהרחקת צוללות הייתה ידועה כבר ממלחמת העולם הראשונה. ואולם, בתחילת המלחמה לא היו בידי בעלות הברית מטוסים בעלי טווח מתאים כדי לכסות את כל נתיבי השיירות. מטוסים הופעלו מבריטניה, מאיסלנד ומצפון אמריקה, אך נותר פער של כ-300 קילומטר שבו לא היו יכולים לפעול בשל טווחם הקצר. רק במהלך 1943 הופיעו מפציצים ארוכי טווח, שהיו יכולים לספק חיפוי אווירי לשיירות לכל אורך הדרך. לשיא יעילותם הגיעו המטוסים, כאשר נושאות מטוסים החלו להתלוות לשיירות, ומטוסיהן סיפקו ליווי קבוע. חשיבותם של מטוסים במערכה הייתה מרכזית: למעלה ממחצית מן הצוללות שהוטבעו במערכה הוטבעו על ידי מטוסים.

תקשורת ומודיעין

מכונת אניגמה שנלקחה מהצוללת U-505 שנלכדה בידי בעלות הברית ב-1944. במכונה זו הותקנה מעין מדפסת, שהציגה את הפלט על סרט נייר

ערכים מורחבים – מודיעין במלחמת העולם השנייה, אניגמה, אולטרה

במערכה על האטלנטי נעשה שימוש נרחב בקשר רדיו. חלק מרכזי מהטקטיקה של צי הצוללות היה הנחייתן מהמרכז בברלין אל מיקומן של השיירות. כל מפקד צוללת היה צריך, לפיכך, להעביר מסרים שונים אל המפקדה: מיקומו, מצבו, מזג האוויר במיקומו, ועוד. למרות ניסיונות רבים לקודד את השידור בצופן, מכל מקום נקלטו שידורים אלו אצל הבריטים. קליטת האותות בשתי תחנות איפשרה את איתור מיקום השידור בשיטה של טריאנגולציה. שיטה זו נקראה High Frequency Direction Finder, ובקיצור - Huff-Duff. לא היה צורך לפענח את ההודעה ששולחת הצוללת - די היה באיתור מיקומה. לפי איתור זה ניתן היה להפנות את השיירות אל נתיבים הרחוקים ממיקום הצוללות. האחראים על השיירות הצליחו בדרך זו להפנות למעלה מ-60% מהשיירות לנתיבים בטוחים יותר. ב-1942 הותקן ציוד כזה גם על אוניות הליווי, והן היו יכולות לזהות בעצמן מיקום של צוללות הנמצאות על נתיבן, ולנסות לתקוף אותן באמצעות זיהוי זה. השיירות, לעומת זאת, הפליגו בדממת אלחוט.

איתור מקומה של הצוללות לא נתן מידע על מטרתה וכוונותיה - כדי לדעת זאת היה על המודיעין לפצח את תוכן ההודעה. המודיעין הימי הגרמני, B-Dienst, (בשמו המלא: Beobachtungs-Dienst, שירות התצפית), הצליח לפצח עוד לפני המלחמה את הצופן המינהלי הבריטי, ועד 1940 הצליח לקרוא 30% - 50% מההודעות שנשלחו בצופן המבצעי, שהיה בשימוש קצינים בלבד (אם כי כנראה לא הצליח לפצח את הצופן שבו השתמשו קצינים בכירים). הצלחה זו גרמה לבריטים קשיים חמורים בעת המערכה בנורווגיה באפריל 1940. אף על פי שהבריטים החליפו את הצפנים באוגוסט 1940, עדיין הצליח המודיעין הימי הגרמני לקרוא חלק נכבד מהתקשורת הימית. הקושי הגדול של בעלות הברית בעת המערכה באטלנטי היה יכולתו של המודיעין הימי הגרמני לקרוא את הצופן ששימש את השיירות ותיאם בין הכוחות של בעלות הברית השונות; רק בסוף 1942 התברר לבעלות הברית סופית שהצופן אכן נפרץ ושהגרמנים קוראים עד כ-80% מהתעבורה בצופן זה, דבר שנתן לפיקוד הצוללות אתרעה מוקדמת של עשר עד עשרים שעות על תנועות השיירות. רק ביוני 1943 הוחלף סופית הצופן לצופן מתוחכם יותר, ואותו לא הצליחו הגרמנים לפצח.

פיצוח הצופן הגרמני היה תרומה חשובה ביותר למערכה באטלנטי. פיצוח הצופן היה תלוי בטעויות שתיעשנה על ידי המפעילים. מפעילים מנוסים, כמו בפיקוד הלופטוואפה כמעט ולא טעו, והצופן שלהם כמעט ולא נפרץ; הצופן שבו השתמשו אנשי הגסטפו לא נפרץ אף פעם. לעומת זאת, האחראים על השידור בצוללות היו בדרך כלל קצינים צעירים, פחות מנוסים, ששידרו תחת עומס פיזי ונפשי רב. פיקוד הצוללות היה מודע לבעיה; הצוללות צוידו בדרך כלל במכונות האניגמה המשוכללות ביותר, ובקודים מתוחכמים יותר.

למרות זאת, אחת ההצלחות הגדולות בפיצוח הקוד הגרמני הייתה במערכה על האטלנטי. על אף שהפיצוח לא היה אחיד, הרי שבמהלך 1943 כבר התקבל מידע רב, שסייע מאוד במערכה.