המצור על ניקאה (1097)

המצור על ניקאה היה עימות צבאי, שהתרחש מ־14 במאי עד 19 ביוני 1097, במהלך מסע הצלב הראשון. העיר המבוצרת ניקאה (איזניק שבטורקיה המודרנית) הייתה בתקופת המצור תחת שליטת האימפריה הסלג'וקית. בתום המצור בחר המפקד הסלג'וקי להיכנע לביזנטים מחשש לפריצת הצלבנים לעיר. הצלחת המצור הביאה את הצלבנים לעימות חזותי עם הצבא הסלג'וקי בקרב דוריליאום ובסיכומו של דבר אל תוך סוריה בדרך לכיבוש אנטיוכיה.

המצור על ניקאה

תאריכים	14 במאי 1097 – 19 ביוני 1097 (37 ימים)
מקום	איזניק
קואורדינטות	40°25′44″N 29°43′10″E

המצור על ניקאה. כתב יד מהמאה ה-13

רקע

אלפ ארסלאן (1029 - 15 בדצמבר 1072) היה הסולטאן השני בשושלת הסלג'וקית וירש את דודו טוע'ריל בכ ב-27 באפריל 1064. הוא התיר לבעלי הברית הטורקים שלו להגר לכיוון ארמניה ואסיה הקטנה, שם הם הקימו ערים וחוות. ב-1068 פלש ארסלן למזרח האימפריה הביזנטית והתעמת עם צבאה, אך הקרב המכריע נערך שלוש שנים לאחר מכן, ב-26 באוגוסט 1071 סמוך לעיר מנזיקרט, בנפת מוש במזרח טורקיה. בקרב מנזיקרט ניגף הצבא הביזנטי והיסטוריונים מייחסים לו כמעט פה אחד את תחילת שקיעת האימפריה הביזנטית. בתוך שש שנים בלבד לאחר הקרב, פלשו הטורקים והשתלטו כמעט על כל אסיה הקטנה. מנהיג סלג'וקי מקומי, סולימאן בן קוטלמיש (Kutalmışoğlu Süleyman Şah), כבש ב-1075 את ניקאה (איזניק) ואת ניקומדיה (איזמיט), שתיהן סמוכות לים השיש במערב אנטוליה, 80 ק"מ בלבד מקונסטנטינופול. שנתיים לאחר מכן התמרד סולימאן כנגד מלכשאה (Melikşah), סולטאן האימפריה הסלג'וקית. הוא הקים את סולטנות רום, הכריז על עצמו סולטאן וקבע את בירתו באיזניק, ממש מתחת לאפם של הביזנטים.

מסע הצלב העממי

ערך מורחב – מסע הצלב העממי

מסע הצלב העממי קדם למסע הצלב הראשון, אך בשל אופיו העממי, הספונטני והבלתי מאורגן, הוא אינו נמנה עם תשעת מסעי הצלב הגדולים. אספסוף נוצרי גדול, מורכב מפשוטי העם, נענה לקריאתו של האפיפיור אורבנוס השני לצאת ולשחרר את ארץ הקודש מידי המוסלמים. צלבנים אלה היו חסרי הכשרה, לא ידעו את הדרך, או מהו אורכה והסכנות הכרוכות בה. המסע יצא לדרכו בחודש אפריל 1096 בהנהגתו של פטרוס הנזיר, הידוע גם כ"פטר הנזיר". בתחילה הגרמנים לא נענו לו ואף לעגו להטפותיו, אך כעת אלפים רבים הצטרפו אליו, עד שהגיע מספר האנשים בצבאו לכ-20,000 גברים ונשים כאחד.

לאחר תלאות ובעיקר עימותים קשים עם קהילות נוצריות בדרך וקרבות עם כוחות של ממלכת הונגריה הגיע הצבא בתחילת אוגוסט לגבולות האימפריה הביזנטית. אלכסיוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית שרצה להרחיק את אנשי המסע הפרועים משטחו, העביר אותם דרך מעבר הבוספורוס לאסיה הקטנה כדי שילחמו בסלג'וקים. הם המשיכו את התקדמותם לאורך חופי ים המרמרה, אל עבר מחנה צבאי רחב, שם אלכסיוס הפציר בהם שעליהם לחכות לכוח העיקרי של מסע הצלב שמגיע מאירופה. פטרוס הנזיר הסכים לעצתו של אלכסיוס אבל החיילים שלו היו חסרי סבלנות ולא הסכימו להיות כפופים ללוח הזמנים של האפיפיור באירופה. הם התעקשו להמשיך קדימה, לעבר הטריטוריה של הסולטאן הסלג'וקי. ב-21 באוקטובר, כשפיטר הנזיר עוד היה בקונסטנטינופול אנשי הצבא העממי צעדו לניקאה מהמחנה שלהם, אבל נפלו למארב שתוכנן על ידי הטורקים. רבים מהאבירים והאיכרים נהרגו, ורק 3,000 אנשים הצליחו לברוח לעבר מבצר נטוש בחוף הים.

מסע הצלב של האבירים

במקביל לגל הספונטני של ההמונים, התארגן כוח צבאי של אבירים, שהחל כ-4 צבאות נפרדים שיצא גם הוא מזרחה. המחנה הראשון יצא לדרכו ב-15 באוגוסט 1096. האבירים מהארצות השונות הגיעו לקונסטנטינופול בנפרד, ושם אלכסיוס עזר להם לחצות את הבוספורוס. ההתקלות הראשונה של הצבא הצלבני הייתה מול חומות ניקאה. הסולטן הסלג'וקי שהיה מודע לתנועת הצבא הצלבני לא חשש מיכולתם הצבאית ועל בסיס העימות הקודם עם האספסוף של מסע הצלב העממי פטר אותם כאיום משני. הוא החליט לרכז את מירב תשומת הלב שלו על איום חמור יותר - סכסוך בתוך האימפריה הסלג'וקית מול אויביו מסולטנות דאנישמנד.

שדה הקרב

העיר ניקאה שוכנת באגן מוקף גבעות לחופו המזרחי של אגם איזניק (İznik gölü). מרכז העיר מוקף מכל עבריו בחומה באורך של 5 ק"מ, ובצידו המערבי נושקת החומה לאגם. גובהה של החומה שנבנתה לראשונה בתקופה הרומית, מגיע ל-10 מטר ומצידה היבשתי עוברת לאורכה תעלה כפולה. לאורך החומה ניצבים 114 מגדלי שמירה, ובעבר היו קבועים בה ארבעה שערים בלבד, אחד בכל אחת מרוחות השמיים.

הצבא הצלבני

מספרם של הלוחמים בצבא הצלבני אינו ידוע, ההיסטוריון ג'ונתן ריילי סמית (Jonathan Riley-Smith) מעלה השערה כי בעת המצור על ניקאה מנה הצבא הצלבני כ-43,000 אנשים ובהם לוחמים (פרשים וחיילים רגלים), אזרחים חמושים ואזרחים לא לוחמים ובהם נשים וילדים. הצבא הצלבני לא היה מצויד ללוחמת מצור וחסר את כלי הארטילריה שיכלו לשתק את חיל המצב ולפגוע במערך ההגנה של העיר וחסר את הידע והאמצעים לבנות כלי מצור שיאפשרו טיפוס על החומות או פריצה דרכן.

עמוד השדרה של הצבא הצלבני היו האבירים שהרכיבו את חיל הפרשים הכבד. בדומה לאבירים באירופה, חימושם כלל רומח פרשים כבד לדקירה, חרב, גרזן, אלה וכלי נשק נוספים לקרב פנים אל פנים. להגנתם לבשו שריון שרשראות, קסדה ופרטי שריון נוספים. בנוסף לשריון היה להם מגן שבתקופה זו היה בצורת מחומש עם קצה הפונה כלפי מטה. המגן כיסה את גופו של הפרש בעת ישיבתו על הסוס. טקטיקת הלחימה של האבירים הסתמכה על כוח ההלם של הסתערות גוש הפרשים הכבדים, כדי לשבור את מערך האויב. אם ההסתערות הצליחה, השפעתה הייתה הרסנית ודי היה בהסתערות מוצלחת אחת של הפרשים הכבדים על מנת להביס את הצבא המוסלמי. חולשתם של האבירים הייתה במספרם הקטן יחסית ובניידות המוגבלת שלהם. בגלל החימוש הכבד אותו נשאו, האבירים היו איטיים יחסית לקשתים הרכובים ופרשים קלים אחרים של המוסלמים, ולכן היו תלויים בהגנת הקשתים הרגליים, כדי להרחיק מהם את הקשתים הרכובים של האויב. במקרה שהאבירים בודדו מהגוף העיקרי של הצבא הצלבני, הם היו נתונים לחסדי הקשתים של הצבא המוסלמי.

המצור

הצלבנים החלו לעזוב את קונסטנטינופול בסוף אפריל 1097. גודפרואה מבויון היה הראשון שהגיע לניקאה ב־6 במאי, עם בוהמון מטרנטו, טנקרד, רמון הרביעי, רוזן טולוז אחרונים הגיע כוח צבאי מניצולי מסע הצלב העממי בפיקודו של פטרוס הנזיר וכוח ביזנטי קטן בהנהגת נציגו של הקיסר מנואל בוטומיטוס. הצבא החל במצור החל מה - 14 במאי. הצלבנים הציבו את צבאם במחנות מול חלקים שונים של החומות, שהוגנה היטב עם 200 מגדלים. בוהמון חנה בצידה הצפוני של העיר, גודפרואה בדרום, וריימון מול השער המזרחי.

ב־16 במאי יצא גדוד של חיל המצב בעיר לתקוף את הצלבנים, תקיפה שנהדפה בקלות על ידי הצבא הצלבני וגרמה לאבידות משמעותיות בקרב הסלג'וקים. כישלון ההתקפה הביא את מגיני העיר לכלל הכרה כי מול העיר עומד צבא של ממש וכי לא ניתן יהיה להדוף את המצור בכוחות חיל המצב בלבד. שליטי העיר שלחו הודעות לקיליג' ארסלן תוך פירוט המצב מול חומות העיר. הצבא הסלג'וקי החל בתנועה אל כוון ניקאה, גדודים ראשונים של הסלג'וקים נכנסו לקרב עם הצלבנים לפני הגעת הגוף המרכזי של הצבא ב-20 במאי ובסיכומו של דבר הובסו על ידי כוחות תחת פיקודו של ריימון הרביעי. ב־21 במאי הופיע עיקר הצבא הסלג'וקי תחת פיקודו של קיליג' ארסלן ונכנס לקרב מול הצבא הצלבני שנמשך עד הלילה. האבידות היו כבדות משני הצדדים, אך בסופו של דבר הסולטאן נסוג מבלי שהצליח לגרום לצלבנים להסיר את המצור והותיר את מגיני העיר להתמודד לבדם. שאר הצלבנים הגיעו לאורך כל חודש מאי והצרים החלו בבניית מגדל מצור והתקפות על חומות העיר.

הקיסר הביזנטי אלכסיוס הראשון בחר שלא להתלוות לצלבנים, אך גדודי צבא ביזנטי צעדו מאחוריהם במקביל. הביזנטים הביאו איתם סירות אותן הם הסיעו ביבשה כדי לעזור לצלבנים לחסום את אגם אסקניוס, ששימש הסלג'וקים לספק מזון לעיר הנצורה. הסירות הגיעו ב-17 ביוני תחת פיקודו של הגנרל הביזנטי טטיקיוס שפיקד גם על 2,000 חיילים רגלים. אלקסיוס הורה לנציגו לנהל משא ומתן בחשאי על כניעת העיר ללא ידיעת הצלבנים, וב-19 ביוני הטורקים נכנעו ומסרו את העיר לידי הביזנטים.

מול העובדות המוגמרות היו הצלבנים חסרי אונים. נאסר עליהם מלהיכנס לעיר אלא בקבוצות קטנות ונאסר עליהם לבזוז את אוצרות העיר. אנשי הצבא הסלג'וקים הורשו לעזוב את ניקאה ובני משפחתו של ארסלן הובאו לקונסטנטינופול ולאחר מכן שוחררו. הצלבנים נאלצו להסתפק במתנות מידי הקיסר הביזנטי ובתמורה נאלצו לחזור על שבועת האמונים לקיסר.

• 
  המצור על ניקאה כתב יד מהמאה ה-14
• 
  המצור על ניקאה. הצלבנים יורים ראשים כרותים אל מעבר לחומות העיר. כתב יד מהמאה ה-13
• 
  המצור על ניקאה. כתב יד מהמאה ה-13
• 
  המצור על ניקאה. שחזור של חלון מצויר מכנסיית סנט-דניס

לאחר המצור

הצלבנים עזבו את ניקאה ב-26 ביוני מלווים בגנרל הביזנטי טטיקיוס שהונחה להבטיח את חזרתן של ערים שנתפסו לאימפריה. הצלבנים החליטו לפצל את כוחם לשניים. כוח ראשון התקדם קדימה בפיקודם של בוהמון מטרנטו, טנקרד דה הוטויל, רובר השני, דוכס נורמנדיה ורובר השני, רוזן פלנדריה. התלווה אליהם גם כוח ביזנטי בפיקודו של הגנרל טאטיקיוס. עיקר הכוח התקדם במאסף בפיקודם של האחים גוטפריד ובולדווין מבולון, וכן התלוו אליהם כוחות בפיקודם של רמון מסן-ז'יל, אטיין השני, רוזן בלואה ואיג דה ורמנדואה. ביום 1 ביולי נפגשו הסלג'וקים עם הצלבנים בסמוך לעיר דוריאלאום שבאנטוליה (ככל הנראה בסמוך לאסקישהיר). הכוח הסלג'וקי כלל טורקים וקפדוקים בפיקודו של קיליג' ארסלאן, ופרסים, אלבנים וקווקזים בפיקוד גאזי אבן דאנישמנד. ובסיכומו של דבר יד הצלבנים הייתה על העליונה והדרך לסוריה נפתחה בפניהם.

לקריאה נוספת

• יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, א-ב, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1963, 1973. - המחבר זכה בפרס ישראל; במהדורתו בצרפתית זכה הספר בפרס "האקדמיה הצרפתית".
• יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, ירושלים: מוסד ביאליק, 1975, 1985.
• Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge university press, 1952 ISBN 0521061628
• Christopher Tyerman. God's war: a new history of the Crusades, Harvard University Press, 2006
• Thomas S. Asbridge, The Creation of the Principality of Antioch, 1098–1130. The Boydell Press, 2000.
• Kenneth M. Setton, ed., A History of the Crusades, Vols. II and V. Madison, 1969–1989.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המצור על ניקאה בוויקישיתוף