המשתה
המשתה (ביוונית: Συμπόσιον) הוא דיאלוג סוקרטי שנכתב על ידי אפלטון.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | אפלטון |
| שפת המקור | יוונית עתיקה |
| סוגה | דיאלוג אפלטוני |
  | |
._Zweite_Fassung_DSC8252.jpg)
הדיאלוג מתרחש בביתו של אחד מחבריו של סוקרטס, אגאתון, שהוא במקצועו מחזאי אשר זכה בפרס על המחזה הטוב ביותר באתונה. בשל הזכייה מזמין אגאתון את כל חבריו למשתה על-מנת לשמוח בשמחתו. החברים, חמישה במספר, מגיעים לאגאתון ובמהלך המשתה מציעים הצעה לקיום תחרות נאומים אודות טיב ה-"ארוס". החברים נענים להצעה. שני הנאומים המרכזיים, שרוב ההתייחסות מכוונת אליהם, הם הנאומים של אריסטופאנס ושל סוקרטס.
סקירה
עריכהנאום אריסטופאנס
עריכהאריסטופאנס טוען כי הבנת האהבה (הארוס) קשורה בהבנת החיים שלנו, ולכן הוא פונה לעסוק בהבהרת טיב החיים. לפי אריסטופאנס החיים האנושיים הם חיים פגומים בהם יש אלמנט מתמיד של חוסר חיבור בין אנשים, אשר בא לידי ביטוי בהשתוקקות הדדית האחד לשני - הן הגופנית והן הרגשית.
לפי סיפורו של אריסטופאנס היו בעבר בני האדם דמויות כדוריות, אשר להן 4 רגליים, 4 ידיים, שני ראשים, 4 עיניים וכדומה - כלומר: שני אנשים מחוברים, אשר היו בעלי עוצמה כפולה וכוח תבוני רב. בשל חטא הגאווה והעוצמה הרבה הפריד אותם זאוס לשני אנשים נפרדים, וכך נוצרו יצורים הדומים יותר לבני האדם. מן הראוי להזכיר שרבייה של אותם יצורים כדוריים קדומים הייתה שונה מזאת שיש היום - רבייה הדומה לזו של צמחים. שני היצורים התגעגעו זה לזה וכשמצאו האחד את השני עסקו בפעילות האהבה עד שזנחו כל פעולה אחרת, כולל הזנה, עד שמתו. זאת הייתה השתוקקות שלא אפשרה לעולם כלל להתקיים, אשר הביאה את השניים למצב של תשוקה ומוות.
בשלב מאוחר יותר זאוס הביא את המיניות לשני החצאים, וכך נוצרה תשוקה מינית שמגיעה לשובע בשלב מסוים, ומאפשרת לקיים את שלבי החיים אחריה.
אריסטופאנס חוזר ומדגיש כי שני החצאים רוצים להיות יחד, אך הם אינם יודעים מדוע ואינם יודעים מה הם צריכים כדי להשלים את החסר. אריסטופאנס מדגיש כי זהו לא רק מין. ההשתוקקות הזאת למשהו בלתי ידוע, לאותו ארוס עילאי, היא דבר הטבוע בבני האדם מימי קדם. ההשתוקקות הזאת היא היא הרצון של בני האדם לחזור לאחדות שקיימו לפני ההפרדות - הארוס כהשתוקקות לשלמות.
נאום סוקרטס
עריכההאלנכוס על אגאתון
עריכההאלנכוס הוא מתודה סוקראטית להוכיח את טעות בן-שיחו של סוקרטס. את השיטה הזאת מפעיל סוקרטס על אגאתון, מארחו. טרם נאומו אמר אגאתון כי ארוס הוא האל היפה ביותר מכל האלים והמושלם מביניהם. סוקרטס לא מסכים עם אמירה זו. סוקרטס טוען כי כשמדברים על ארוס מדברים על יחסיות בין שני דברים. ארוס הוא מטבעו אהבה של משהו. כשמשהו אוהב מישהו אחר הוא משתוקק אליו, ולכן ארוס הוא סוג מסוים של השתוקקות. השתוקקות מכוונת למה שחסר למשתוקק. אהבה מכוונת לדברים יפים. מכאן היא המסקנה שארוס (האל) הוא חסר יופי, היות שהוא משתוקק לדברים יפים, וגם חסר אותם. אזי כיצד הוא יהיה התגלמות היופי, אך גם יהיה חסר אותם? - מכאן שיש בדברי אגאתון סתירה.
הצגת הדיאלוג עם דיוטימה
עריכה
דיוטימה היא דמות מיתולוגית שעד היום יש ויכוח אקדמי - פילוסופי והיסטורי - לגבי קיומה. דיוטימה מתארת כי ארוס הוא המאחד בין העולם האלוהי לעולם המציאותי, וכי תפקידו לקשר בין עולם המציאות לעולם האידאות. תפקידו של ארוס בעולם הוא להביא אושר, אשר מתקשר בקשר ישיר לאהבה. לפי דיוטימה, כשיהיה לנו טוב, אזי הדבר יביא לנו אושר ושמחה. בעלות על הטוב = בעלות על האושר. אנו מבינים מדוע אנחנו רוצים דברים טובים, אך אנו לא מבינים מדוע אנו רוצים דברים יפים שמתקשרים גם הם לאושר. מסקנה המרכזית של דיוטימה: הארוס הוא הרצון שיהיה לי טוב, ושהטוב יהיה לי לנצחי. כיצד אוכל לקיים את הדברים לעד? לפי דיוטימה, אוכל לעשות זאת על ידי קיום היופי שבהם. נוכחותם של דברים יפים גורמת לאל-מוות, ובעזרתם אפשר להוליד. סוקרטס מפרש את רעיון ההולדה (תינוק, יצירה, רעיון) במובן מצומצם יותר, כהולדה של צאצא אנושי. אהבה ארוטית, כהצגתו, היא פגישתנו עם היופי, וזה הכלי המאפשר לנו להביא צאצאים לעולם, ובכך להנחיל את עצמנו לדורות הבאים - דבר שיוצר אלמוות. אושר הוא להחזיק דברים טובים לאורך זמן. - אך הזמן לוקח בעצמו את מה שהוא נותן. ברעיון ההולדה המתמשכת יש מצבי הקטיעה, כאשר האב מת, או גם כאשר הילד עצמו ימות. גם בנושא הזמן כל דקה, כל שנייה, כל דבר מכחיד את עצמו ולא נמשך לאורך זמן. האושר האמיתי, לדברי דיוטימה, הוא דבר המצוי בקטגוריה של אל-זמניות ולכן זה נכון.
כיצד מגיעים לאל-מוות? מה שאפלטון קורא לו הולדה מקרב אותנו לאל-מוות. סוקרטס חושב שבהולדה יש ביסוס של קשר ביננו לבין ישויות שמעבר לזמן שלנו - ליסודות הקבועים בעולם - לאידאות (על תורת האידאות של סוקרטס יש לקרוא בדיאלוג "פיידון"). היצירתיות, לדבריו, היא השגת האושר בדרג שונה וגבוה יותר.
תרגומים
עריכה
- המשתה, אפלטון. תרגום - א. בן-ישראל, 1914 (עם מבוא גדול ע"ד חיי אפלטון וערכו הפילוסופי והספרותי והערות ובאורים בסוף הספר.)
- המשתה, בתוך: כתבי אפלטון כרך ב', תרגום: ליבס
- אפלטון, המשתה תרגום מיוונית עם מבוא והערות: מרגלית פינקלברג. אחרית דבר: ורד לב-כנען וחגי כנען. לקריאה ב'פסיק' הספרייה הדיגיטלית (זמין לסטודנטים וחוקרים).
- אפלטון מתורגם מיוונית לעברית : בשנים עשר כרכים, תרגום מיוונית שאול טשרניחובסקי, א. סימון, י. א. הלר.
- אפלטון, משתה תרגם מיוונית שאול טשרניחובסקי, מבוא מאת יוסף קלוזנר.
בתרבות פופולרית
עריכהנאומו של אריסטופאנס הוא ההשראה המרכזית עבור השיר "The Origin of Love" מתוך המחזמר "הדוויג והשארית העצבנית".
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- רועי ברנד, לאהוב לדעת - חיי הפילוסופיה מסוקרטס עד דרידה, רסלינג, 2016, הפרק "ההיגיון של התשוקה - סוקרטס ב'המשתה'", עמ' 31–44.
קישורים חיצוניים
עריכה
- המשתה בפרויקט בן יהודה
- מה זאת אהבה? על "המשתה" של אפלטון: "להתחבר ולהירתך אל אהובו, עד שמשניים ייעשו אחד" (אורכב 27.04.2015 בארכיון Wayback Machine): פוסט בבלוג "בעיקר על פילוסופיה, בעיקר על יהדות (אורכב 27.04.2015 בארכיון Wayback Machine)"
- מבוא נגיש לספר המשתה של אפלטון - סרטון ביוטיוב - ניר ברכה