הסהר המלכותי
הסהר המלכותי (באנגלית: Royal Crescent) הוא רחוב מגורים בן 30 בתים הבנוי בצורת סהר, ונמצא בעיר באת' שבאנגליה. הרחוב תוכנן על ידי ג'ון ווד הבן, ונבנה בין 1767 ל-1774. הרחוב נחשב לאחת הדוגמאות הבולטות בממלכה המאוחדת לאדריכלות ג'ורג'יאנית, והוא הוכר כבניין רשום מדרגה I.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
רצף בתים  |
| כתובת |
באת' |
| מיקום |
באת' וצפון מזרח סומרסט |
| מדינה |
הממלכה המאוחדת |
| הקמה ובנייה | |
| אדריכל |
ג'ון ווד הבן |
| סגנון אדריכלי |
אדריכלות ג'ורג'יאנית |
| קואורדינטות | 51°23′13″N 2°22′06″W / 51.38694444°N 2.36833333°W |
  | |
היסטוריה
עריכהווד עיצב את החזית המעוקלת של כ-30 בתים תלת-קומתיים עם עמודים איוניים על קומת קרקע הבנויה בסיתות גס. קוטרו של כל אחד מ-114 העמודים הוא כ-76 סנטימטרים, גובהו 14.3 מטרים, ויש בו אנטבלטורה בעומק 1.5 מטר. בבית המרכזי יש שתי סדרות של זוגות עמודים. כל אחד מן הרוכשים קנה חלק מחזית הרחוב, והעסיק באופן עצמאי אדריכל על מנת לבנות את הבית מאחוריה, כך שלעיתים מה שנראה כמו שני בתים הוא למעשה בית אחד. צורה זו של תכנון לא תפסה לגבי החלק האחורי של הסהר: חזית הקטע אחידה וסימטרית לחלוטין, אך הבניינים שמאחוריה הם תערובת מבחינת גובה הגג, הסמיכות ביניהם והחלונות שלהם. סגנון אדריכלי זה נפוץ מאוד בבאת'.
בחזית הסהר המלכותי נמצא הא-הא, שהוא סוג של חפיר שצדו הפנימי אנכי ומצופה באבן, והצד החיצוני נטוי ומכוסה באדמת עשב, כך שהחפיר הוא למעשה גדר שקועה או קיר תמיכה. ההא-הא תוכנן כך שלא יפריע לנוף מפארק ויקטוריה המלכותי, ושניתן יהיה להבחין בו רק מקרוב.
במשך מאות השנים מאז בנייתו שימשו בתי הרחוב כמקום מגוריהם של מפורסמים רבים. הדייר הראשון של בית 1 היה תומאס ברוק, חתנו של ג'ון ווד הבן ופקיד העיירה של צ'סטר. לאחר מותו ב-1785 עבר הבית לרשות מארי-לואיז, נסיכת דה למבל, שהייתה בת לוויה למארי אנטואנט. ב-1796 נרכש הבית על ידי הנסיך פרדריק, הדוכס מיורק ואולבני, ובערך באותה תקופה החל הרחוב להיקרא הסהר המלכותי ולא רק הסהר. כריסטופר אנסטיי, שהיה משורר ידוע בשלהי המאה ה-18, התגורר בבית מספר 4 בין 1770 ל-1805, אם כי לוח הזיכרון שלו נמצא בבית מספר 5. הבית המרכזי של הסהר המלכותי שימש את אליזבת מונטגיו כבית מגורים וכמקום לעריכת אירועים חברתיים. היא אירחה בבית זה מפגשים של מעגל הבלוסטוקינג.
במאה ה-19 הצטמקה אוכלוסיית הרחוב, עד שהפופולריות של המרחצאות הרומיים עלתה מחדש. בין הדיירים המפורסמים באותה תקופה ניתן למנות את האדמירל בדימוס ויליאם הארגוד, שהתגורר בבית מספר 9 בין 1834 ל-1839, והסופר הפוליטיקאי אדוארד בולוור-ליטון שהתגורר באותו בית החל מ-1866. בערך באמצע שנות ה-80 של המאה ה-19 התגורר בבית מספר 17 אייזק פיטמן, שנודע כמפתח שיטת הקצרנות הקרויה כיום על שמו.
ב-1916 עבר הפרופסור האנגלי בדימוס ג'ורג' סיינטסברי לבית מספר 1A. במהלך הבליץ על באת' במלחמת העולם השנייה נפגע הרחוב מהפצצות הלופטוואפה הנאצי, כשהנזקים הכבדים ביותר נגרמו לבית מספר 2 ולבית מספר 17 כתוצאה מפצצות תבערה. במהלך המאה ה-20 חולקו בתים רבים ששימשו בעבר משפחות יחידות עם צוות משרתים. כיום נמצאים בתי הסהר בבעלות של מגוון אנשים - חלק מהם שייכים לאנשים פרטיים או משמשים כמשרדים, ומיעוטם נמצאים בבעלות של קבוצות דיור. בית מספר 1 משמש כמוזיאון, המתוחזק על ידי הקרן לשימור באת' ומתאר כיצד בעלים עשירים מכל תקופה היו מרהטים את הבית. ב-1967 נרכש הבית על ידי מייג'ור ברנרד קייזר, ונתרם לקרן ביחד עם סכום כסף לשיקום ולריהוט. בית מספר 16 הפך לבית הארחה ב-1950. הוא אחד עם בית מספר 15 ב-1971, והפך לבית מלון. ב-1978 נמכר בית המלון ושופץ. במשך שנים רבות נאלצו דיירי הרחוב להתמודד עם הרעש של אוטובוסי התיירים, אך כיום סגור הרחוב לתנועת כרכרות ואוטובוסים.
הרחוב שימש גם לצורך צילום סדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע.
לקריאה נוספת
עריכהLowndes, William (1981). The Royal Crescent in Bath. Redcliffe Press. ISBN 978-0905459349
קישורים חיצוניים
עריכה
- אגודת הסהר המלכותי
- הסהר המלכותי באתר Images of England
- הסהר המלכותי מספר 1 באתר Images of England
- הסהר המלכותי באתר Pictures of England
