הסיגוף ביהדות

הסיגוף ביהדות הוא שם כולל למגוון פעולות שהמכנה המשותף להם הוא הפגיעה בגוף ובצרכיו. הסיגוף ביהדות משמש או כדי לכפר על עבירה, או כדי לעלות לדרגה גבוהה יותר. באסכולות שונות, הסיגוף מהווה מטרה כשלעצמו, להגביל את הגוף ומשיכתו אל החומר.

מרכיב מרכזי בסיגוף הוא התענית, המשמשת ביהדות בתפקידים שונים, לא כולם במובן של סיגוף, אלא לעיתים כזיכרון למאורעות קשים בתולדות עם ישראל. אך גם אז, מהווה הסיגוף מרכיב חשוב בתוכנה של התענית.

חיוב ושלילה באסכולות שונות

היחס ביהדות לסיגופים הוא מעורב. התורה עצמה מצווה על דיני יום הכיפורים:

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם. . כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ . . . וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם.

— ספר ויקרא, פרק ט"ז, פסוקים כ"ט–ל"א

אם כן, ניכר כי הצום ועינוי הנפש הוא מרכיב מרכזי בתהליך הטהרה מן החטא.

מאידך, חז"ל דרשו על כך שהנזיר מביא קרבן חטאת, כי בקבלת הנזירות יש מרכיב של חטא, שאין לאדם לאסור על עצמו איסורים כשהתורה מתירה אותם. את דעה זו מייצג הרמב"ם בספרו משנה תורה שכותב:

לפיכך ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעה התורה בלבד, ולא יהיה אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים, לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים.

ובכלל הזה, אלו שמתעניין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית. ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן, ציווה שלמה ואמר "אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר, למה, תישומם"

— ספר המדע, הלכות דעות, פרק ג', הלכה א'

אך בספר הזוהר (חלק ג, דף קסח, א) נאמר:

אעא דלא סליק נהוריה יבטשון ביה ואנהיר. גופא דלא סלקא ביה נהורא דנשמתא יבטשון ביה ויסלק נהירו דנשמתא ויתאחדון דא בדא לאנהרא

תרגום: עץ שלא נתפס בו האור ישברהו וידלק. גוף שלא נתפס בו אור הנשמה - ישברהו ויעלה בו אור הנשמה ויתאחדו זה בזה להאיר

חסידי אשכנז הם החוג הבולט ביותר בהיסטוריה היהודית שצידד באופן גורף בסיגופים, בעוד שהחסידות התנגדה לסגופים ותעניות הגורמים להחלשת השמחה

הרב יחזקאל לנדא כתב על הצומות שבספרי חסידי אשכנז:

"שלא אוכל למצוא שורש בדברי הגמ' והפוסקים, כי לא מצינו בכל התלמוד מספר התעניות ימים חרוצים וקצובים לכל חטא ואשמה כפי חומר העון. הן אמת שצום כתיב בפסוק בנביאים לצורך התשובה שובו עדי בצום וגו'. אמנם הגבלת מספר התעניתים לא נתפרש לא בכתוב ולא בגמרא רק שספרי המוסר והתשובה האריכו בזה ורוב דבריהם בנוים על סברות כרסיות בלי שורש וספר אחד נשען על חבירו בלי יסוד כלל".

כחלק ממצות התשובה

לעיתים קרובות, הסיגוף נחשב כהשלמה, אמצעי עזר או אף חלק הכרחי בהליך התשובה. את מקורה של גישה זו, ניתן למצוא בכתביהם של חסידי אשכנז, בין השאר ב"ספר חסידים", שהציעו רשימה מסודרת של סיגופים ספציפיים עבור עוונות מסוימים. כגון:

מי שבא על אשת איש, אם בא לישאל היאך לעשות תשובה, אם בא על אותם שחייב כרת במסכת חגיגה (ט ע"ב) [...] הרי יש לעשות דבר השקול למלקות או לכרת. אם ימוֹת החורף הוא כשבא לשאול, וקרח, אם רצה בנהר ישבֹּר הקרח וישב במים עד פיו או עד חוטמו, כפי אותה שעה שדיבר עמה על העבירה עד שגמר העבירה. וכן יעשה תדיר כל זמן שיש קרח. ובימות החמה ישב בחפירה שנמלים שם, ויסתום פיו, או בכלי ששם הנמלים. ויהיה לו אחר-כך כלי אחר מלא מים שירחוץ בו.

דעה מתונה יותר מציג רבי שניאור זלמן מלאדי בספרו "איגרת התשובה" (חלק מספרו העיקרי, ספר התניא), שמצד אחד מדגיש כי אין הסיגופים והתעניות חלק ממצות התשובה, ואף אוסר על מי שחלש והתענית מזיקה לו להתענות. אך מצד שני נותן מערכת שלמה של כללים והדרכות כיצד על מי שבכוחו להתענות להשלים ולמלא את תעניותיו.

אישים וסיפורי סיגופים במקורות

בספרות חז"ל ניתן למצוא סיפורים רבים על צומות וסיגופים שונים למטרות שונות. לרוב, ההתייחסות לכך היא בנימה חיובית ובהערכה, ורק לעיתים נדירות מתוך ביקורת ושלילה.

בין השאר ניתן למנות:

• על בנו של רבינא מסופר (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ס"ח, עמוד ב') כי נהג לצום כל השנה, חוץ מערב יום הכיפורים וחגי ישראל.
• רבי זירא צם תעניות רבות (ארבעים או מאה ימים) כדי לשכוח את התלמוד בבלי על מנת ללמוד את התלמוד ירושלמי (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ה, עמוד א')
• רבי יהושע בן חנניה בעקבות התבטאות בלתי מכובדת על תלמידי בית שמאי הרבה בצומות עד "שהושחרו שיניו" (תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף כ"ב, עמוד ב')
• רב הונא התהפכה לו רצועה של תפילין וצם בגין זה ארבעים יום (תלמוד בבלי מועד קטן, כה עמוד א).

ראו גם

• פרישות
• נזיר

קישורים חיצוניים

• תגית מאמרים אודות סיגופים זמינים לצפייה באתר ספריית אסיף.