הסכם ברטון-וודס

הסכם ברטון-וודס (באנגלית Bretton-Woods) הוא הסכם סחר בינלאומי אשר קבע את שערי החליפין של מטבעות בין המדינות המפותחות. ההסכם נחתם במהלך ועידת פסגה כלכלית בינלאומית שנערכה ביולי 1944 בעיירה ברטון-וודס שבניו-המפשייר שבארצות הברית ומכאן שמו. ועידת ברטון-וודס נועדה להניח את היסודות לשיטה הפיננסית העולמית לאחר מלחמת העולם השנייה והשתתפו בה 44 מדינות. בין המדינות המשתתפות: ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, סין, ברזיל, מקסיקו ועוד. מנגנון שער החליפין שעליו הוסכם בוועידה נקרא "מערכת ברטון-וודס" (באנגלית "Bretton Woods system").

הסכם ברטון-וודס

מקום יצירה	Bretton Woods
תאריך יצירה	22 ביולי 1944

מלון "מאונט וושינגטון" שבו נחתם ההסכם

רקע היסטורי

שני גורמים פוליטיים עיקריים הביאו למערכת ברטון וודס: הניסיון המשותף של שתי מלחמות העולם, והתחושה שכישלון ההתמודדות עם הבעיות הכלכליות שנבעו במלחמה הראשונה הוביל לשנייה; וריכוז הכוח במספר קטן של מדינות.

המשבר הכלכלי בין שתי מלחמות העולם

בין המעצמות היה חוסר תיאום בקביעת שערי החליפין בתקופה בין שתי מלחמות העולם, דבר שהחמיר את המתחים הפוליטיים. ניסיון זה הקל על ההחלטות שהתקבלו בוועידת ברטון וודס.

החוויה של מלחמת העולם הראשונה הייתה רעננה במוחם של פקידי הציבור שהובילו את הדיונים. המשתתפים בוועידת ברטון וודס קיוו להימנע מחזרה על חוזה ורסאי שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שיצר מספיק מתח כלכלי ופוליטי אשר הוביל למלחמת העולם השנייה. לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה בריטניה חייבת לארצות הברית סכומים ניכרים, שבריטניה לא יכלה להחזיר כיוון שהשתמשה בכספים כדי לתמוך בבעלות בריתה כמו צרפת במלחמה; בעלות הברית לא יכלו להחזיר את הכספים לבריטניה, ולכן בריטניה לא יכלה להחזיר אותם לארצות הברית. הפתרון שנקבע בחוזה ורסאי על ידי הצרפתים, הבריטים והאמריקאים היה חיוב גרמניה בחובות שנצברו. אם הדרישות כלפי גרמניה היו לא מציאותיות, הרי שזה לא היה מציאותי לצרפת להחזיר לבריטניה, ובריטניה להחזיר לארצות הברית. לפיכך, "נכסים" רבים במאזן הבנקים בעולם היו למעשה חובות אבודים, שהגיעו לשיאם במשבר הבנקאות ב-1931. ההתעקשות הבלתי מתפשרת של מדינות הנושות לפירעון חובות המלחמה ומתן פיצויים לבעלות הברית, בשילוב עם נטייה לבידוד, הביאה לפירוק המערכת הפיננסית הבינלאומית ולמיתון כלכלי עולמי. בעקבות המלחמה יישמו מספר מדינות מדיניות של פיחות מטבעותיהן בעקבות המשבר בניסיון להגדיל את תחרותיותן בשוק (כלומר, העלאת היצוא והורדת היבוא).

בשנות ה-20 של המאה ה-20 גברו הזרמים הבינלאומיים של הון פיננסי ספקולטיבי, דבר שהוביל למצבי קיצון במאזן התשלומים במדינות אירופה ובארצות הברית (כלומר עליות וירידות מהירות במאזן). בשנות ה-30 של המאה ה-20, היו מוגבלים השווקים העולמיים בהיקפם בגלל המחסומים וההגבלות על היקף הסחר וההשקעה הבינלאומי. חסמים שהושמו ללא תכנון או מדיניות ברורה, מונעים מלאומניות ונכפו ללא הסכמה בין מדינות. המדיניות הלאומנית ולעיתים קרובות האוטרקית והפרוטקציוניסטית שהופיעה במהלך המחצית הראשונה של העשור אצל מדינות רבות, עבדה באופן לא עקבי ולא הביאה לקידום החלפת יבוא בייצור מקומי, או להגברת היצוא הלאומי. הבנקאים המרכזיים ניסו לנהל את המצב על ידי מפגש זה עם זה, אך הבנתם את המצב כמו גם קשיים בתקשורת בינלאומית, הפריעו לכך. הלקח היה שפעולות בהובלת בנקאים מרכזיים לא מספיקות ויש צורך במערכת בינלאומית מוסכמת.

בריטניה בשנות ה-30 של המאה ה-20 קיימה גוש סחר עם מדינות האימפריה הבריטית המכונה "גוש השטרלינג". אם בריטניה ייבאה יותר ממה שייצאה למדינות כמו דרום אפריקה, מקבלי תשלום בשטרלינג דרום אפריקאים נטו להפקיד אותם בבנקים בלונדון. פירוש הדבר היה שאף על פי שבריטניה ניהלה גירעון סחר, היה לה עודף במאזן תשלומים ובחשבון הפיננסי התשלומים היו מאוזנים. יותר ויותר, מאזן התשלומים החיובי של בריטניה הצריך הפקדת הון ממדינות האימפריה בבנקים בריטים. תמריץ אחד עבור, למשל, בעלי ראנד דרום אפריקאים להפקיד את הונם בלונדון ולשמור על הכסף בשטרלינג, כל עוד השטרלינג היה בעל שער חליפין גבוה. לאחר שהפעילות התעשייתית בבריטניה ירדה בצורה חדה בשנות העשרים, הדרך לצאת מגירעון הסחר הייתה פיחות מטבע. אך בריטניה לא ביצעה פיחות, כדי שההון שנצבר מהסחר של האימפריה הבריטית לא יעזוב את המערכת הבנקאית שלה.

תוכן ההסכם ומשמעויותיו

הנחת המוצא של ההסכם הייתה ששיתוף פעולה בינלאומי כלכלי יגביר את יציבות הסדר העולמי. ”הבריאות הכלכלית של כל מדינה היא עניינה של כל אחת משכנותיה, הקרובות והרחוקות” (נשיא ארצות הברית, פרנקלין רוזוולט, בעת פתיחת הועידה).

בעקבות הוועידה הוקמו קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי. היוזמה להקמת גופים אלו, אשר מהווים זרוע של הממשלות להשפעה על הכלכלה העולמית, התבססה על עקרונות הכלכלה הקיינסיאנית שפותחה על ידי הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס בעשור שקדם לכינוס הוועידה. גישתו של קיינס דגלה במעורבות ציבורית בניהול הכלכלה, ובמסגרתה אף הציע ליצור מטבע לסחר בינלאומי שיגובה בסל סחורות, אך הצעה זו לא מומשה.

הצמדת מטבעות בינלאומיים לדולר

ההסכם קיבע את ערכם של מטבעות בינלאומיים מול הדולר האמריקאי. בכך ביטא ההסכם הלכה למעשה את הפיכת ארצות הברית למעצמה כלכלית עולמית. ערכו של הדולר עצמו נקבע ל-1/35 אונקיית זהב, ומכיוון ששאר המטבעות הוצמדו לדולר - נכפה על המדינות תקן הזהב בעקיפין. ההסכם נועד למנוע משברים כלכליים נוספים דוגמת המשבר הכלכלי של שנות ה-30. עקרון מרכזי של הסכם ברטון-וודס בוטל למעשה בשנת 1971 עם הכרזתו של נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון על ביטול אפשרות המרת דולרים בזהב. הרקע להחלטה היה גידול בגירעון במאזן המסחרי של ארצות הברית, אשר נבע מהוצאות העתק על מלחמת וייטנאם והוביל לעלייה דרמטית באינפלציה בארצות הברית.

עם תחילת עידן הגלובליזציה, הלכו ונעלמו עקרונות ההסכם. בשנת 1989 טבע הכלכלן ג'ון וילאמסון את המונח קונצנזוס וושינגטון, שהיה סממן המעבר לפרדיגמה כלכלית חדשה שכונתה כלכלה נאו-ליברלית. עם זאת, המורשת של הסכם ברטון-וודס ששמה את הדגש על חשיבות שיתוף פעולה בינלאומי בענייני הכלכלה נותרה על כנה.

קישורים חיצוניים

• מהו הסכם "ברטון וודס"?, הצופה, 21 בינואר 1946
• דוד הורביץ, ישראל במערבולת המערכת המונטארית הבין-לאומית, דבר, 11 באוגוסט 1972
• עמי גינזבורג, הסכם ברטון-וודס, באתר TheMarker‏, 18 באוגוסט 2013
• עומר ענבר, ‏האיחוד האירופי צפוי ליישם את הסכם "ברטון וודס" מסוף מלחמת העולם השניה כחלק מתוכנית השיקום לשווקים, באתר גלובס, 16 באוקטובר 2008