הסכם בריוני
הסכם בריוני, או הצהרת בריוני (בקרואטית: Brijunska deklaracija, בסלובנית: Brionska deklaracija), מסמך שנחתם בידי נציגים מסלובניה, קרואטיה והרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה תחת חסותה הפוליטית של הקהילה האירופית (EC) באיי בריוני ב-7 ביולי 1991. מטרת ההסכם הייתה ליצור סביבה שתאפשר דיונים באשר לעתיד יוגוסלביה. עם זאת, בסופו של דבר הביא ההסכם לבידודו של ראש ממשלת יוגוסלביה אנטה מרקוביץ' במאמציו לשמור על אחדותה של יוגוסלביה, ועצר ביעילות כל סוג של השפעה פדרלית על סלובניה. הוא גם אפשר לצבא העממי היוגוסלבי (JNA) להתמקד בלחימה בקרואטיה, הגשים את מטרתה של סרביה לנתק את סלובניה מיוגוסלביה, יצר תקדים בנוגע לשרטט מחדש של הגבולות והבטיח את עניינה של הקהילה האירופית בפתרון המשבר היוגוסלבי.
ההסכם סייע להפסקה במעשי האיבה בין ה-JNA לכוחות הסלובניים במלחמת עשרת הימים. הקרואטים והסלובנים הסכימו להשעות כל פעילות הנובעת מהכרזות העצמאות שלהם, שהתרחשו ב-25 ביוני, לשלושה חודשים. ההסכם גם פתר סוגיות הנוגעות לגבולות ולבדיקות מכס בסלובניה, סוגיות בנוגע לפיקוח טיסה ולהחלפת שבויי מלחמה.
רקע
עריכהב-23 ביוני 1991, כשסלובניה וקרואטיה התכוננו להכרזת העצמאות שלהן, הקהילה האירופית החליטה לא להכיר דיפלומטית בשתי המדינות. ה-EC ראתה את ההכרזות כמהלכים חד-צדדיים והציעה במקום זאת לסייע במסע ומתן בנוגע לעתיד יוגוסלביה. בה בשעה החליטה ה-EC להשעות כל מגעים ישירים עם סלובניה וקרואטיה, מהלך שהתקבל בברכה על ידי הממשלה הפדרלית היוגוסלבית[1]. סלובניה וקרואטיה הכריזו עצמאות ב-25 ביוני, וכוחות הצבא העממי היוגוסלבי החלו לנוע מבסיסיהם לעבר סלובניה. מאבק מזוין פרץ, ה-JNA וכוחות ההגנה הטריטוריאלית של סלובניה החלו להילחם על השליטה בגבולות המדינה, במלחמה שעתידה להיקרא "מלחמת עשרת הימים".
משלחת של הקהילה האירופית הגיעה לשלושה ביקורים באזור במהלך סוף יוני ותחילת יולי על מנת ליצור הסכם שיקל על משא ומתן נוסף בעתיד. המשלחת כללה את שר החוץ של לוקסמבורג, ז'אק פוס (Poos), שהיה נשיא מועצת האיחוד האירופי באותה תקופה, ג'אני דה מיכליס (Michelis), שהיה הנשיא שקדם לו, והנס ואן דן ברוק (Broek), הנשיא העתידי. לפני הגעתם של חברי המשלחת לבלגרד, פוס מסר לעיתונות שה-EC תיקח אחריות על המשבר. המשלחת פגשה שם את נשיא סרביה, סלובודן מילושביץ', שדחה את התחזית שקרואטיה תעזוב את הפדרציה היוגוסלבית, משום שאוכלוסייתה מכילה 600,000 סרבים[2].
ב-29 ביוני הסכימו קרואטיה וסלובניה להשעות את הכרזות העצמאות שלהן על מנת לתת זמן להגיע להסדר מוסכם. נראה היה שמשלחת ה-EC השיגה התקדמות כאשר סרביה הגיבה למהלך בהפסקת התנגדותה למינויו של חבר קרואטי בנשיאות הפדרלית, סטייפן מסיץ', לתפקיד יושב ראש הגוף. מצג ההצלחה קיבל חיזוק נוסף כאשר ה-JNA פקד על כוחותיו שהוצבו בסלובניה לחזור לבסיסיהם. ב-1 ביולי הוחלף דה מיכליס על ידי ז'ואאו דה דאוש פיניירו (Pinheiro), שר החוץ הפורטוגזי, על מנת לשמור על ההרכב הקיים, של הנשיא, קודמו והמיועד במשלחת ה-EC, כשההולנדי החליף את הלוקסמבורגי והפורטוגזי שובץ אחריו[3].
הכנס
עריכהבעקבות המשלחת, התקיימו שיחות בין נציגים מהקהילה האירופית, מקרואטיה, מסלובניה, מסרביה וממשלת יוגוסלביה. השיחות התרחשו באיי בריוני ב-7 ביולי. לצד המשלחת, נכחו בשיחות גם נציגים מנשיאות יוגוסלביה: מסיץ', בוגיץ' בוגיצ'ביץ' (Bogićević), ג'אנז דרנובסק, ברנקו קוסטיץ' (Kostić) ווסיל טופורקובסקי (Tupurkovski). גם ראש ממשלת יוגוסלביה מרקוביץ' נכח, לצד שר החוץ בודימיר לונצ'אר (Lončar), שר הפנים פטר גרצ'אנין (Gračanin) וסגן שר הביטחון, התת-אדמירל סטיין ברובט (Brovet). קרואטיה יוצגה על ידי הנשיא פרניו טוג'מן וסלובניה על ידי הנשיא מילאן קוצ'אן. את סרביה ייצג בוריסב יוביץ' (Jović), חבר סרבי לשעבר בנשיאות יוגוסלביה, שהתפטר ב-15 ביוני, הגיע במקום מילושביץ', שסירב לבוא[4]. הכנס החל בשעה 8 בבוקר, משלחת ה-EC קיימה שיחות נפרדות עם קוצ'אן ועוזריו, טוג'מן ועוזריו ולבסוף עם יוביץ'. בשעות אחר-הצהריים התקיימה ישיבה מלאה עם נציגי הפדרציה, סלובנים וקרואטים, ואילו יוביץ' עזב כיוון שהיה לא מרוצה מהשיחות[5].
ההסכם הוכן על ידי מועצת הקהילה האירופית בהאג ב-5 ביולי. הוא כלל הצהרה משותפת ושני נספחים המפרטים את יצירת הסביבה המתאימה לדיונים עתידיים והנחיות לכוח משקיפים ביוגוסלביה. ההסכם, אשר נודע בהמשך כ"הסכם בריוני" או "הצהרת בריוני", חייב את ה-JNA ואת כוחות ההגנה לחזור לבסיסיהם; הוא קבע שסלובניה תשלוט בגבולותיה לבדה, ושסלובניה וקרואטיה ישעו כל פעילות הקשורה להצהרות העצמאות שלהן לפרק זמן של שלושה חודשים. כוח המשקיפים שנשלח בעקבות ההסכם הגשים את ייעודו כשמשימת הפיקוח של הקהילה האירופית (ECMM) הצליחה במשימתה לשמור על ההפרדה בין ה-JNA לכוחות ההגנה בסלובניה[6], ולבסוף על הנסיגה של ה-JNA מסלובניה לחלוטין[7].
תוצאות
עריכהלמרות שרק מעט הוסכם, וחותמי ההסכם פירשו מאוחר יותר את הנאמר בו בצורות שונות, הסכם בריוני ביסס את האינטרס של הקהילה האירופית באזור. כנס ראשון בנושא יוגוסלביה התקיים לראשונה בהאג ב-10 ביולי. ה-ECMM עזרה לפתור כמה סוגיות בנוגע לבסיסי ה-JNA בסלובניה, וסייעה למגעים בין הסלובנים ל-JNA בקשר לנסיגת הצבא מסלובניה. בקרואטיה, המאבק המזוין המשיך, וחיילי ה-JNA הפציצו את העיר אוסייק בערב חתימת ההסכם. המשטר הפדרלי הורה על נסיגה מוחלטת מסלובניה ב-18 ביולי, בתגובה לצעדים סלובניים שהפרו את ההסכם[8]. ב-1 בספטמבר הורחב טווח הפעולה של ה-ECMM גם לקרואטיה. באמצע ספטמבר, המלחמה הסלימה כשהמשמר הלאומי של קרואטיה והמשטרה צרו על בסיסי ה-JNA, ובתגובה לכך הצבא פתח במערכה נגד קרואטיה.
ההסכם בודד את מילושביץ' ומרקוביץ' במאמצם לשמר את הפדרציה. הם זכו להתעלמות מצד ואן דן ברוק, שידיעותיו בנושא היו לקויות. משלחת ה-EC עודדה באופן מרומז את התפרקותה של יוגוסלביה[9]. ההסכם הפחית את הסמכות של החלק מהנהגת ה-JNA אשר נלחם למען שימור יוגוסלביה. ההסכם לא היה טוב לקרואטיה, כיוון שהוא השאיר אותה לבד אל מול ה-JNA והכוחות הסרביים[10]. על ידי הניתוק המוצלח של סלובניה מההשפעה הפדרלית, בייחוד זו של הצבא, ההסכם הגשים את מטרתם של הלאומנים הסרבים, כאשר אפשר את פרישת סלובניה ואת השרטוט מחדש של הגבולות הפנימיים[11]. בראיון של סברינה רמט (Ramet) עם קוצ'אן ב-1991, הוא ציין שבתמורה להבטחת מילושביץ' שסרביה לא תתנגד לעצמאות סלובניה, קוצ'אן הביע הבנה לרעיון "סרביה הגדולה"[9].
באותו הזמן, הקהילה האירופית ראתה את ההסכם כדרך להרגיע את המשבר, ולא השכילה לייחס את ההפוגה שנבעה ממהסכם לשינוי באסטרטגיה הסרבית. הכישלונות של משלחת ה-EC עם עזיבתו של יוביץ' ובהצהרת שרי החוץ האירופים ב-10 ביולי שה-EC תחדול מניסיונות הגישור אם ההסכם לא יוחל, רק עודדו את סרביה במטרותיה, כיוון שהיא, בניגוד לסלובניה, קרואטיה והמשטר הפדרלי, לא הייתה מפסידה דבר מפרישתה של הקהילה האירופית[12]. בסופו של דבר, הקהילה האירופית לקחה קרדיט על ההפסקה המהירה של הלחימה בסלובניה, מבלי להבין שהמאמץ הדיפלומטי היה קשור רק במידה מועטה למצב בשטח.
לקריאה נוספת
עריכה- Brendan O'Shea (2005). The Modern Yugoslave Conflict 1991–1995: Perception, Deception and Dishonesty. London: Routledge.
- Central Intelligence Agency, Office of Russian and European Analysis (2002). Balkan Battlegrounds: A Military History of the Yugoslav Conflict, 1990–1995. Washington: Central Intelligence Agency.
- Gale Stokes (2009). "Independence and the Fate of Minorities, 1991–1992". In Charles W. Ingrao; Thomas Allan Emmert. Confronting the Yugoslav Controversies: A Scholars Initiative. West Lafayette, Indiana: Purdue University Press.
- Geert-Hinrich Ahrens (2007). Diplomacy on the Edge: Containment of Ethnic Conflict and the Minorities Working Group of the Conferences on Yugoslavia. Washington: Woodrow Wilson Center Press.
- Jane M. O. Sharp (1997). Honest Broker Or Perfidious Albion?: British Policy in Former Yugoslavia. London: Institute for Public Policy Research.
- Michael Libal (1997). Limits of Persuasion: Germany and the Yugoslav Crisis, 1991–1992. Westport, Connecticut: Greenwood Publishing Group.
- Stjepan Mesić (2004). The Demise of Yugoslavia: A Political Memoir. Budapest: Central European University Press.
- Susan L. Woodward (1995). Balkan Tragedy: Chaos and Dissolution After the Cold War. Washington: Brookings Institution Press.
- Valentić, Mirko (2010). Rat protiv Hrvatske: 1991. – 1995.; velikosrpski projekti od ideje do realizacije [War Against Croatia: 1991–1995; Greater Serbia Projects from Inception to Implementation] (בקרואטית). Slavonski Brod, Croatia: Croatian Institute of History, Department for the History of Slavonia, Srijem and Baranja.
מאמרים ודוחות
- .Brioni Declaration – July 18, 1991. Uppsala Conflict Data Program.
- Ivica Miškulin (2010). "Sladoled i sunce" – Promatračka misija Europske zajednice i Hrvatska, 1991.–1995. ["Ice cream and sun" – European Community Monitor Mission and Croatia, 1991–1995] (בקרואטית). Journal of Contemporary History (Croatian Institute of History) 42 (2): 299–337.