אמנת רומא

אין לבלבל ערך זה עם הערך "חוקת רומא".

אמנת רומא כוללת שני הסכמים שנחתמו בתאריך 25 במרץ 1957 בגבעת הקפיטול ברומא, האמנה להקמת הקהילה הכלכלית אירופית (EEC) והאמנה להקמת הקהילה האירופית לאנרגיה אטומית (הקרויה גם: EAEC או Euratom). הסכם זה נכנס לפועל בתאריך 1 בינואר 1958 והוא אחד משתי האמנות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של האיחוד האירופי (השני הוא אמנת מאסטריכט שמהווה את הבסיס החוקתי להתנהלות האיחוד ומוסדותיו).

על האמנה חתמו נציגיהן של שש מדינות: גרמניה המערבית, צרפת, איטליה, בלגיה, הולנד ולוקסמבורג. זהו הסכם הייסוד שעל פיו הוקם השוק האירופי המשותף. חשיבותו היא בראש ובראשונה כלכלית, בכך שהביא להורדה הדדית של מכסים ולשיתוף פעולה כלכלי מוגבר בין המדינות החתומות, ואלו שהצטרפו לאחר מכן. אולם מעבר לכך נודעה לו חשיבות כאחד הצעדים הראשונים בדרך לאיחוד המדיני הכולל של רבות ממדינות אירופה – האיחוד האירופי.

מטרות ההסכמים הנוספות היו לשנות את תנאי המסחר והייצור בשטח ששת המדינות החברות ולפעול למען איחוד פוליטי נוסף של אירופה וצמיחה כלכלית. על ידי הסכמי סחר רחבים ובעיקר הורדת מכסים, נוצר שוק משותף שהתבסס על ארבעה מאפיינים של חופש: חופש התנועה של סחורות, הון, שירותים ועבודה (אנשים). אלו הם עדיין המאפיינים המגדירים את השוק המודרני.

הסכמים אלו תוקנו והורחבו מספר פעמים: ב-1992 עם החתימה על אמנת מאסטריכט, ב-1997 באמנת אמסטרדם, וב-2002 באמנת ניס. כיום האמנה נקראת "האמנה על תפקודו של האיחוד האירופי", כפי שנקבע באמנת ליסבון ב-2009.

אמנת הקהילה הכלכלית הייתה ללא ספק החשובה מבין השתיים במובן של אינטגרציה אירופית, והיא ביססה את המבנה של האיחוד כפי שאנחנו מכירים אותו היום. על אמנה זו חתמו נציגיהן של שש מדינות, שעוד לפני האמנה חתמו על הסכם פריז ב-1952 שהקים את קהילת הפחם והפלדה, שהייתה ראשיתו של האיחוד האירופי כקהילה אירופית משותפת^[1]. קהילה זו הוקמה בשל הנחישות להקים ארגון משותף שהוא מעבר להסכמים זמניים למען השגת שלום קבוע ויכולת לבטל כל איום, ולמנוע התפתחות תנאים שיובילו למלחמה עולמית נוספת.

הסכמי רומא היו הצעד הכלכלי באינטגרציה האירופית שמחייב את כלכלות מדינות אירופה למטרות אלו^[2].

בדומה למגילת העצמאות, גם הסכם רומא המקורי נחתם חגיגית על דף ריק, לאחר שהמדפיס הממשלתי האיטלקי לא סיפק במועד את המסמך, בן למעלה מאלף העמודים.^[3]

רקע היסטורי לחתימת האמנה

התהליך שהוביל לחתימת אמנת רומא התחיל בסירוב של המועצה הצרפתית לאשר את האמנה המקימה את קהילת הביטחון האירופית. אמנה זו שאפה להעביר סמכויות ביטחון משש המדינות החברות לנאט"ו, וגם למועצת השרים העל-לאומית. האספה של קהילת הפחם והפלדה האירופית קיבלה את המשימה ליצור טיוטה ב-1953 למערכת פדרלית אירופית שבמרכזה עומד פרלמנט דו-ביתי. מי שהובילו את המהלך ולקחו אחריות היו המדינות החלשות יותר, בלגיה בפרט. שר החוץ הבלגי פול-אנרי ספאק, לחץ על ז'אן מונה, נשיא הנציגות הגבוהה של קהילת הפחם והפלדה דאז, ליצור קהילת אנרגיה אטומית ב-1955. בנוסף שר החוץ ההולנדי ז'אן ווילאם ביין, הציע תוכנית איחוד מכסים שתוביל לאינטגרציה כלכלית מלאה בין שש המדינות החברות. ב-18 במאי 1955, הבלגים וההולנדים ניסחו עבור השותפים שלהם טיוטה שמציעה את שתי הרפורמות הללו. רעיון איחוד מכסים היה שנוי במחלוקת במיוחד^[4].

ועידת מסינה

ב-1–2 ביוני 1955 התקיים כנס מסינה בעיר מסינה שבאיטליה שבו נכחו ששת שרי החוץ של המדינות החברות בקהילת הפחם והפלדה. ההצעות הבלגיות/הולנדיות היו מרכז השיח בכנס, ושימשו הזדמנות לדיונים בנוגע לנתיבי ההתפתחות השונים. מהר מאוד התגבשה ההסכמה על הקמת שוק אירופי משותף, אך צרפת התקשה לגייס תמיכה לרעיון קהילת האנרגיה האטומית. חוסר ההסכמה הובילה להחלטה שקבעה כי המדינות החברות בקהילת הפחם והפלדה מכירות בעובדה שהגיעה השעה לקדם את פרויקט האינטגרציה האזורית אבל ההתקדמות צריכה להתבצע תחילה בתחום הכלכלי^[5]. הכרעות אלו היו הכרחיות אם אירופה מעוניינת לשמר את מקומה בעולם ולצבור השפעה ומוניטין, ולשפר בהדרגה את רמת החיים של התושבים שלה. בנוסף, ועידת מסינה הציעה כי שש המדינות ילמדו מה הדרך לבנות ארגון משותף, עם האחריות והאמצעים להבטיח פיתוח בדרכי שלום של אנרגיה אטומית. יצירת השוק המשותף לא תכיל הגבלות או תעריפים גבוהים על השוק הנוכחי ולא תגרור עלויות גבוהות נוספות. שרי החוץ הציעו להקים ועדה של מומחים מהמדינות החברות יחד עם גורמים פוליטיים שיכתבו דוח המגדיר את האתגרים המרכזיים העומדים בפני המדינות. פול אנרי ספאק נבחר ליו"ר הוועדה הבין-ממשלתית. ששת המדינות החברות הזמינו את לונדון להשתתף בוועידה המכוננת, סימן לכך שהשאיפות הפדרליות ננטשו, מהידיעה שבריטניה לא תשתתף בארגון שאינו בין-ממשלתי מלא. ועידת מסינה הבהירה שלמרות הרצון לשיתוף פעולה והיתרונות באיחוד כלכלי, עדיין אין הסכמה בין החברות על מבנה מוסדי על-לאומי בעל עוצמה. נציג בריטניה היה פרופסור באוקספורד בעל פרופיל נמוך המראה עד כמה הבריטים היו חשדנים כלפי תהליכי מסינה. לאור זה ההשתתפות של בריטניה בוועדת ספאק הייתה קצרה. הבריטים חיוו דעה שלילית על האמנה, והביעו חוסר אמונה בכך שהיא תצא לפועל. ברגע שבריטניה יצא מהמסגרת, תהליך המשא ומתן הואץ. באוקטובר 1955 הוקמה ועדת פעולה שבה היו חברים פוליטיקאים בולטים משש המפלגות הליברליות-סוציאליסטיות הנוצריות של המדינות החברות^[4].

דוח ספאק

ערך מורחב – דו"ח ספאק

הדוח המסכם של ועדת ספאק נכתב ברובו על ידי שותף קרוב מאוד של ז'אן מונה, פייר אורי, והוצג לשרי החוץ ב-21 באפריל 1956. למעשה, הכלכלה האירופית לאחר מלחמת העולם השנייה השתרכה מאחורי השחקניות בזירה הבין-לאומית ולא מיצתה את הפוטנציאל הכלכלי האדיר שלה. על ידי ניצול הכלכלות הלאומיות בעזרת שוק משותף ופיתוח אנרגיה אטומית משותפת, תוכל אירופה לעמוד בקצב ההתקדמות המהיר של כלכלת ארצות הברית שהיוותה מודל לחיקוי. הדוח כלל את כל ההמלצות המפורטות של הוועד על השוק המשותף וכלל מעל 80 עמודים של מלל. ספאק הציע להקים גוף שתפקידו יהיה לתאם ולהעריך את המיזמים של המדינות החברות בתחומים גרעיניים על ידי קביעת תקני בטיחות ונורמות. ההצעה עסקה במחקר ופיתוח משותף, וביצירת שוק משותף של טכנולוגיה ומוצרים, וכוח עבודה מומחה, כדי להבטיח גישה שוויונית. הוועדה לא נתנה כוח מסוים^{[דרושה הבהרה]} לקהילה האטומית ולא ניסתה לדון בשימושים צבאיים באנרגיה – הדבר הוגדר כסוגיה פוליטית בלבד. דוח ספאק היווה בסיס למשא ומתן במהלך הוועידה של ששת שרי החוץ בוונציה במאי 1956. אין ספק שעבודתו של ספאק והדוח המפורט והקוהרנטי שלו אפשרו להפוך את החלום למציאות, ללא דרישה להעביר עצמאות ופעולות ריבונות של מדינות הלאום לאירופה^[4].

הסתייגויות של מדינות האיחוד

המדינה העיקרית שהתנגדה למסקנות דוח ספאק הייתה צרפת. צרפת הייתה מוכנה לקבל את האירו-אטום כל עוד היא יכולה להמשיך במחקר הצבאי שלה. היא העלתה את שאלת המושבות שמעבר לים, שסיפקו לה מוצרים בסיסיים והיוו שוק למוצרים צרפתיים. נשאלה השאלה, האם גם התוצרים של אזורים אלו יצטרכו להתחלק בין השותפות. כתוצאה מכך, מנהיגיה התעקשו לתת העדפה לאירו-אטום, תוך כדי הצגת רשימת הסתייגויות רבות לשוק המשותף. גרמניה המערבית סירבה להשתתף, היא דגלה בוויתור קולקטיבי על פיתוח אנרגיה אטומית (על פי אמנת פריז 1954 לגרמניה אסור להתחמש בנשק גרעיני). בנוסף ממשלת גרמניה התעקשה ששתי האמנות ייחתמו יחדיו או ביחד או לא ייחתמו. המשא ומתן הבין-ממשלתי שספאק הוביל התחיל בבריסל בסוף יוני ונמשך עד ספטמבר 1956. מה שהוביל להמשך קיום המשא ומתן היה ההבנה כי ישנם יתרונות רבים להסכמים הללו גם אם מקבלים את דרישות צרפת^[4].

מטרות הסכמי רומא

אמנת האירו-אטום יצרה את קהילת האטום האירופית שהציבה לעצמה מספר מטרות ספציפיות. היא שמה דגש על קידום המחקר ופיתוח של מידע טכנולוגי חדש. הקהילה יצרה תקני בטיחות אחידים בתעשיית הגרעין, הקימה מתקנים לפיתוח אנרגיה ומיסדה את ההשקעה במיזם הגרעין. על מנת לשמר את התנהלות הקהילה, האמנה הבטיחה אספקה שוטפת זמינה של אורניום לשותפים בה, ופיקוח על שימוש ראוי במוצרים אלו. הקהילה יצרה שוק משותף של מוצרים וציוד ובנתה קשרים עם מדינות נוספות וארגונים רלוונטיים^[6]. לעומתה, האמנה להקמת הקהילה הכלכלית האירופית קבעה מטרות אחרות. בניית הבסיס לאיחוד אף קרוב יותר בין אנשי אירופה, להבטחת קדמה כלכלית וחברתית ולהפחתת פערים בין אזורים שונים בתוך השטח הכלול בהסכם. על ידי הקמה של שוק משותף וקרבה הדרגתית למדיניות הכלכלית של המדינות החברות, הקהילה תוכל לקדם את התפתחות הפעילות הכלכלית בהרחבה הדרגתית ומאוזנת. ההסכם יוביל ליצירת יציבות ועלייה ברמת החיים. על מנת להשיג מטרה זו, המדינות החברות הבטיחו לבנות איחוד מכסים ולבטל מכשולים בדרך לחופש תנועתי. הוחלט שלא להגדיר מדיניות מכסים חדשה, להפחית את המכסים בכל פעילות כלכלית. נוצר אזור כלכלי אחיד עם תחרות חופשית בין המדינות ומדיניות מסחר בין-לאומית משותפת ללא הגבלות. הקהילה הגדירה לעצמה יעד של 12 שנים למימוש איחוד המכסים, יעד שחולק ל-3 שלבים באורך 4 שנים כל אחד. איחוד המכסים הושג ביולי 1968, 18 חודשים לפני היעד האופטימי ביותר. הגבלות על מעבר ותנועה של הון גם כן בוטלו, עד מימוש שלב המעבר^[1]. על פי דרישת צרפת ולמרות התנגדותה של גרמניה, שולבה באמנה הכלכלית הצהרת כוונות לגיבוש מדיניות חקלאות משותפת, דבר שנבע מאינטרס כלכלי צרפתי מובהק. לכל אחת מהחותמות היו אינטרסים מדינתיים שהיא פעלה לקדם, כגון פוטנציאל גרמני לרווח מתעשיות גרמניות, ודרישת איטליה לכלול באמנה הבעת מחויבות לצמצום פערי פיתוח. מטרת האמנה הכלכלית הייתה להגביר את אפקטיביות הייצור של החקלאות, ולהבטיח סטנדרטים הוגנים של הקהילה החקלאית. האמנה גיבשה את שש המדינות כגוש פוליטי משמעותי בצורה שקהילת הפחם והפלדה לא עשתה. הקמת הקהילה הכלכלית מתואר לעיתים קרובות כאבן הראשונה בדרך לאיחוד האירופי כפי שאנחנו מכירים אותו כיום^[5].

מוסדות

הסכמי רומא הגדירו את יצירתם של ארבעה מוסדות שמהווים את המבנה העקרוני של האיחוד האירופי עד היום:

מועצת שרים (מועצת האיחוד האירופי) שתהיה אחראית על קבלת החלטות.
נציבות (הנציבות האירופית) של ממשלות נבחרות האחראית על אדמיניסטרציה ופיקוח על הפיתוח של הקהילה.
בית משפט משותף (בית הדין אירופי לצדק) לקהילות החדשות ולקהילת הפחם והפלדה שמשימתו תהיה לפקח על הפרות האמנה ולבקר את החלטות הנציבות.
אספה מייעצת משותפת לקהילות החדשות ולקהילת הפחם והפלדה שתפקידה יהיה לגנות את פעולות הנציבות.

ההרכב המוסדי של הקהילה הכלכלית שילב על-לאומיות יחד עם בין-ממשלתיות. הנהלת הקהילה הייתה הנציבות, שתשעת המשתתפים שלה היו מחויבים להיות עצמאים לחלוטין מהממשלות שמינו אותם. המדינות הגדולות יותר – צרפת, גרמניה ואיטליה – מינו שני משתתפים כל אחת, והמדינות הקטנות יותר – בלגיה לוקסמבורג והולנד – מינו משתתף אחד כל אחת. תפקיד הנציבות להציע חקיקה חדשה, לפקח על שמירת האמנה כרגולטור כלכלי, ולקיים תחת פיקוח של המועצה משא ומתן על יחסי סחר לאומיים. לבית הדין האירופי לצדק היה תפקיד פוטנציאלי משמעותי, לעומת תפקידו בקהילת הפחם והפלדה שבה הוא נתן ביקורת שיפוטית רק על הסמכות הגבוהה, תחת הקהילה הכלכלית לבית המשפט הייתה יכולת לפסוק על הפרות של האמנה על ידי המדינות החברות^[4]. מועצת השרים הייתה מוסד המפתח של חקיקה תחת הקהילה הכלכלית. בהרבה מתחומי החקיקה, לפחות בשלב הראשון ההחלטות היו חייבות להתקבל פה אחד, בעיקר בתחום החקלאות. שאר ההחלטות התקבלו ברוב יחסי על פי גודל האוכלוסייה של המדינות (גרמניה, צרפת ואיטליה קיבלו 4 קולות כל אחת, בלגיה והולנד – 2 קולות כל אחת, ולוקסמבורג – קול אחד). כלומר, האמנה אומנם נתנה את כוח ההצעה למוסד על-לאומי והעניקה לו סמכות לביקורת שיפוטית, אך בכל זאת הפקידה את הסמכות הפוליטית באופן ישיר בידי המדינות החברות, הפועלות לרוב בהסכמה ובקונצנזוס (לגיטימציה). מוסדות הקהילה הושלמו על ידי האספה, שנציגיה נקבעו על ידי הפרלמנטים הלאומיים ומשימתם העיקרית הייתה לייצג את אזרחי אירופה. תפקידה המקורי של האספה, על פי האמנה המקורית, הוא היכולת להביא להתפטרותה של הנציבות, ברוב של שני שלישים. הקהילה האטומית הקימה נציבות של 9 משתתפים, מועצת שרים, אספה ובית משפט של צדק שהיה שותף לקהילת הפחם והפלדה^[4]. בניגוד לאמנת הקהילה הכלכלית, אמנת האטום לא עברה שינויים משמעותיים והיא עדיין פועלת ורלוונטית. קהילה זו לא אוחדה עם האיחוד האירופי ולכן שומרת על זהות חוקית נפרדת, למרות ההשתתפות באותם מוסדות עם האיחוד. האמנה שנחתמה ב-2007 שינתה הוראות מסוימת באמנת האירו-אטום באמצעות "פרוטוקול מס 12 לתיקון האמנה להקמת הקהילה האירופית לאנרגיה אטומית". העניין באנרגיה גרעינית גבר בגלל הצורך להבטיח אספקה בטוחה של אנרגיה ודאגה משינוי אקלים^[6]. בשנות השישים נחתמה אמנת המיזוג (אמנת בריסל) שאיחדה את המועצות של הקהילות האירופיות למועצה אחת ואת הנציבויות שלהן לנציבות אחת. כך נוצרה מסגרת מוסדית אחת לשְלוש הקהילות. לכן ניתן להסיק שעד אמנת רומא לא נוצר מודל מוסכם של מוסדות הקהילות, והאמנה הייתה שלב מכונן ביצירת מבנה והרכב מוסדי מוגדר^[5].

חותמי ההסכם

הנציגים החותמים של המדינות החברות היו:

פול-אנרי ספאק והברון סנוּאָה אֶ דופואֶה, נציגי בלגיה
קונראד אדנאואר וולטר הלשטיין, בשם גרמניה המערבית
כריסטיאן פינו ומוריס פור, נציגי צרפת
אנטוניו סני וגאטנו מרטינו, נציגי איטליה
יוזף בך ולאמברט שאוס, נציגי לוקסמבורג
יוסף לונס ו-י. לינטהורסט הומאן, נציגי הולנד

חגיגות 50 ו-60 שנה לציון החתימה על אמנת רומא

ציון 60 שנים לחתימת אמנת רומא, מרץ 2017, רומא

במרץ 2007 בברלין, ראשי המדינות החברות יזמו פגישה לציון 50 שנה להסכמי רומא כדי לאמץ הצהרה בלתי מחייבת בדבר ערכי ויעדי האיחוד. ההצהרה נודעה בשם הצהרת ברלין. הצהרת ברלין הצהירה על נחישותן של המדינות החברות לגבש בסיס משותף עד הבחירות לפרלמנט האירופי^[5].
ב-2017 חגיגות 60 שנה להסכמי רומא, התקיימו ברומא איטליה. הפגנות רחוב היו ברובם בעד איחוד אירופי ואינטגרציה. נשיא הפרלמנט אנטוניו טאיאני, מנהיגי הקבוצות הפוליטיות, סגני נשיאים הגיעו לרומא לקחת חלק מהחגיגות לאורך סוף השבוע. טאיאני יחתום על הצהרה האיחוד בשם הפרלמנט. ראשי ממשלה והנהגה של האיחוד האירופי נפגשו ברומא איטליה, ב-25 במרץ 2017 לקראת חגיגות 60 השנים להסכמי רומא. מטרת האירוע לשקף את מצב האיחוד ולהביט לקראת עתיד של תהליך האינטגרציה. לאחר החגיגות המנהיגים אימצו וחתמו על הצהרת רומא המגדירה חזון משותף לשנים הבאות. בהצהרה, הודגשה הייחודיות של האיחוד כבעל מוסדות משותפים וערכים חזקים. האיחוד כקהילה של שלום, חופש, דמוקרטיה, זכויות אדם ושלטון החוק. המנהיגים הצהירו שהם מודעים לחששות של אזרחי האיחוד והם מתחייבים לעמוד באג'נדת רומא ולעבוד למען מספר מטרות. למען אירופה בטוחה, משגשגת ויציבה. למען אירופה חברתית ולמען חיזוק מעמדה של אירופה בזירה הבין-לאומית ^[7].

ראו גם

היסטוריה של האיחוד האירופי

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אמנת רומא בוויקישיתוף

אמנת רומא, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ ¹ ² Treaty of Rome, EUR-LEX, ‏14/03/2017
^ Forsyth, M, Federalism, Nationality, Statehood: The Problem of the European Union', , in Burgess, M. and Pinder, J. (eds.) Multinational Federations, Routledge London, 2007, עמ' 150-170
^ How the EU drew a blank from the off, Mail Online
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Jones,e. Menon,a. weatherill,s, "The oxford handbook of the European union", Oxford: oxford university press, 2014, עמ' 95-105
^ ¹ ² ³ ⁴ שרה קאהן ניסר, "האיחוד האירופי היסטוריה מוסדות ומדיניות", רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2016
^ ¹ ² Euratom Treaty, European Parliament, ‏2018
^ "Treaty of Rome- Reading references", European Council, ‏2021

[EURL-1] ¹ ² Treaty of Rome, EUR-LEX, ‏14/03/2017

[2] Forsyth, M, Federalism, Nationality, Statehood: The Problem of the European Union', , in Burgess, M. and Pinder, J. (eds.) Multinational Federations, Routledge London, 2007, עמ' 150-170

[3] How the EU drew a blank from the off, Mail Online

[OXF-4] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Jones,e. Menon,a. weatherill,s, "The oxford handbook of the European union", Oxford: oxford university press, 2014, עמ' 95-105

[קאהן-5] ¹ ² ³ ⁴ שרה קאהן ניסר, "האיחוד האירופי היסטוריה מוסדות ומדיניות", רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2016

[OPARL-6] ¹ ² Euratom Treaty, European Parliament, ‏2018

[7] "Treaty of Rome- Reading references", European Council, ‏2021

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]