הסכם שיתוף הפעולה וההגנה בין ארצות הברית ויפן

הסכם שיתוף הפעולה וההגנה בין ארצות הברית ויפן (באנגלית: Treaty of Mutual Cooperation and Security between the United States and Japan; ביפנית: 日本国とアメリカ合衆国との間の相互協力及び安全保障条約) היא אמנה אשר כוננה ברית צבאית בין ארצות הברית ליפן. האמנה נחתמה לראשונה ב-1951 בפרסידיו של סן פרנסיסקו לאחר חתימת חוזה סן פרנסיסקו בבית האופרה לזכר המלחמה שבעיר. לאחר מכן, בינואר 1960 נחתם הסכם רחב יותר בוושינגטון די. סי.

הסכם שיתוף הפעולה וההגנה בין ארצות הברית ויפן

חותמים
מקום חתימה	וושינגטון די. סי., ארצות הברית
מקום יצירה	וושינגטון די. סי.
תאריך יצירה	19 בינואר 1960
תאריך כניסה לתוקף	23 ביוני 1960
שפות	אנגלית, יפנית

כאשר האמנה נחתמה לראשונה בשנת 1951, היא הכילה תקנות וסעיפים שאיפשרו לארצות הברית לפעול לשמירת השלום במזרח אסיה ואף להפעיל כוח על סכסוכים פנימיים ביפן. עם זאת, ההסכם החדש שנחתם ב-1960 לא כלל את הסעיפים האלו. האמנה החדשה כללה מספר סעיפים לפיהם, ארצות הברית תהיה מחיובת להגנה על יפן ולעדכן אותה לפני שהיא מגייסת את כוחותיה לאזור. תיקונים אלו נוספו כדי לתקן את אי-השוויון בהסכם מ-1951.

האמנה גם כללה סעיפים בנוגע לשיפור שיתוף הפעולה בין ארצות הברית ליפן בתחום החינוך, הכלכלה, התרבות והמדע.

רקע

הסכם הביטחון המקורי בין ארצות הברית ליפן, נכפה על היפנים על ידי ארצות הברית, חתימת הסכם שכזה הוצב כתנאי אמריקאי לסיום הכיבוש האמריקאי של יפן שהחל לאחר תום מלחמת העולם השנייה. ההסכם נחתם ב-8 בספטמבר 1951, במקביל לחתימת אמנת סן פרנסיסקו. להסכם הביטחון המקורי לא היה תאריך סיום או דרך מוגדרת לבטל אותו. ההסכם איפשר לכוחות האמריקאים המוצבים ביפן להשתמש בכל מקום ביפן לכל מטרה ללא התייעצות מוקדמת עם ממשלת יפן. כמו כן, היה סעיף שאיפשר לכוחות האמריקאים לרסן התנגדות יפנית למהלכים של הצבאים האמריקאים. ההסכם לא כלל שום סעיף אשר חייב את ארצות הברית להגן על יפן במקרה ותותקף על ידי צד שלישי.

ממשלת יפן החלה לדחוף לשינוי ההסכם כבר שנה לאחר חתימתו, ב-1952. עם זאת, נשיא ארצות הברית, דווייט אייזנהאואר ואנשי ממשלו התנגדו בעקבות התחזקות של תנועות יפניות אנטי-אמריקאיות. עם זאת, בסופו של יום ארצות הברית הסכימה לשינוי ועדכון ההסכם. המשא ומתן החל ב-1958, וההסכם החדש נחתם על ידי אייזנהאואר וקישי בטקס בוושינגטון די. סי. ב-19 בינואר 1960. מנקודת מבט יפנית, ההסכם החדש היה שיפור משמעותי מההסכם המקורי, בעיקר מפני שההסכם החדש חייב את ארצות הברית להגן על יפן במתקפה, ודרש התייעצות מוקדמת עם ממשלת יפן לפני שתשלח את כוחותיה ליפן או לאזור. כמו כן, ניתנה אפשרות לבטל את ההסכם על ידי הודעה מוקדמת של שנה לפני כניסת הביטול לתוקף.

מכיוון שההסכם החדש היה עדיף על ההסכם הישן, קישי ציפה שהוא יאושר באופן רגוע יותר מההסכם הקודם. בהתאם לכך, הוא הזמין את אייזנהאואר לבקר ביפן ב-19 ביוני 1960, בין השאר כדי לחגוג את ההסכם שאושר לאחרונה. אם הביקור של אייזנהאואר היה מתנהל כמתוכנן, הוא היה הופך לנשיא האמריקאי הראשון שביקר ביפן.

התנגדות להסכם

מאות אלפי מפגינים מקיפים את בניין הפרלמנט של יפן במהלך הפגנה נגד ההסכם

אף על פי שההסכם החדש היה טוב יותר ליפנים מאשר ההסכם הקודם, יפנים רבים מכל הקשת הפוליטית התרעמו על הימצאותם של בסיסים צבאיים אמריקאים על אדמת יפן וקיוו להיפטר מההסכם לחלוטין. ארגון בשם "מועצת העם למניעת תיקון אמנת הביטחון" הוקם כבר בשלבי המשא ומתן המתקדמים, ב-1959 על מנת לתאם את פעולות ההתנגדות האזרחית לאישור ההסכם החדש. הקבוצות שפעלו תחת הארגון היו איגודי עובדים, ארגוני סטודנטים, איגודי איכרים, ארגוני נשים, פעילי המפלגה הקומוניסטית היפנית ועוד מספר ארגונים שהתנגדו להסכם עם האמריקאים . בסך הכל ביצעה מועצת העם ארגנה כ-27 מחאות המונית ארצית ממרץ 1959 עד יולי 1960.

מול אופוזיציה פופולרית ברחובות, ואופוזיציה חזקה אף יותר בפרלמנט של יפן, ראש הממשלה קישי הלך ונהיה מיואש יותר להעביר את ההסכם עד הגעתו המתוכננת של אייזנהאואר ליפן ב -19 ביוני. לבסוף ב -19 במאי 1960. במהלך שנקרא לימים "תקרית ה-19 במאי" קישי פתאום קרא להצבעת בזק על ההסכם. כאשר חלק מחברי הפרלמנט מטעם המפלגה הסוציאליסטית באופוזיציה הפגינו נגד המהלך, קישי הוציא אותם פיזית מאולמי הפרלמנט על ידי המשטרה.

מעשיו של קישי נתפסו כאנטי-דמוקרטיים ועוררו זעם מכל קצות הקשת הפוליטית. בעקבות צעדיו של קישי, החלו ההפגנות להיות יותר ויותר גדולות. עשרות אלפי מפגינים התכנסו מדי יום סביב הפרלמנט היפני. ב-10 ביוני אלפי מפגינים קפצו על המכונית של דובר הבית הלבן, ג'יימס האגרטי. ההמון הזועם חתך את צמיגי המכונית, ניפץ את הפנסים ונדנד את המכונית קדימה ואחורה למשל יותר משעה עד שהנוסעים ברכב חולצו על ידי מסוק נחתים אמריקאי. לבסוף, ב-15 ביוני מספר סטודנטים ניסו להתפרץ למבנה הפרלמנט, דבר שגרם למאבק עז עם המשטרה, מאבק בו נהרגה סטודנטית מאוניברסיטת טוקיו בשם מיצ'יקו קנבה.

נואש להישאר מספיק זמן בתפקיד על מנת שיכול לארח את אייזנהאואר, קיווה קישי שיכול להבטיח את השקט ברחובות בזמן ביקורו של אייזנהאואר על ידי שימוש בכוחות ההגנה היפנים ובסיוע של עשרות בריונים שיביאו מקורביו של קישי לעזור לאנשי הצבא. עם זאת, לא היה מנוס מלבטל את ביקורו של אייזנהאואר מחשש כי לא יהיה ניתן להבטיח את ביטחונו האישי בזמן הביקור. לאחר שהכריז כי הביקור יבוטל, התפטר קישי מתפקידו כראש הממשלה על מנת לדכא את ההפגנות הנרחבות נגד מעשיו.

סוגיית אוקינאווה

סוגיה מרכזית בדיונים על ההסכם הייתה על המשך הנוכחות הצבאית האמריקאית הכבדה במחוז היפני הקטן אוקינאווה. בסיסי הצבא האמריקאי מכסים כחמישית מאוקינאווה ולמעשה, כ-75% מהכוחות האמריקאים ביפן היו במחוז הזה. מחלוקות, חיכוכים ובעיות סביבתיות הקשורות לבסיס גרמו לאוקינאוואנים רבים להרגיש שאף על פי שהסכם הביטחון עשוי להועיל לארצות הברית ויפן כולה, הם נושאים חלק בלתי מידתי בנטל וסובלים רבות מההשלכות של ההסכם.

בכחול, מחוז אוקינאווה. באדום, הבסיסים האמריקאים שנמצאים במחוז

תמיכה ציבורית

על אף ההתנגדות הרבה להסכם במהלך אישורו בינואר 1960, היפנים החלו עם הזמן לקבל את הברית ואף לתמוך בהמשך קיומה. על פי סקר שנערך בשנת 2007, כ-73.4% מהאזרחים היפנים תמכו בברית בין ארצות הברית ליפן ובירכו על הנוכחות האמריקאית ביפן.

כיסוי הסכם

ב-2012 הבהירה ארצות הברית כי על אף המחלוקות בנוגע לאיי סנקאקו בין היפנים לסין העממית, מחלוקת שהגיעה לשיאה באותה שנה, ההסכם תקף גם לאיי סנקאקו.

באפריל 2019 אישרו יפן וארצות הברית כי מתקפות סייבר מכוסות גם הן בהסכם. שתי המדינות הבטיחו גם להגדיל את שיתוף הפעולה הביטחוני בתחום לוחמת סייבר ולוחמה אלקטרונית.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הסכם שיתוף הפעולה וההגנה בין ארצות הברית ויפן בוויקישיתוף