הספר הלבן (1930)

הספר הלבן של פאספילד, המכונה גם הספר הלבן השני, הוא ספר לבן שפורסם בחודש אוקטובר 1930 בעקבות מסקנות ועדת שו וועדת סימפסון, שנגעו לגורמים שהובילו למאורעות תרפ"ט (1929).

סידני וב, הלורד פאספילד

הספר נקרא על שם שר המושבות הבריטי באותה תקופה הלורד פאספילד (סידני וב) ועסק במספר תחומים:

1. בתחום הקרקעות נאמר שלא נשארו קרקעות עודפות בארץ וניתן למכור קרקעות ליהודים רק במקרים שלא תהיה פגיעה בערבים, ובהתאם לתוכניות המנדט הבריטי.
2. בתחום העלייה והתעסוקה, העלייה תוגבל בהתאם ליכולת הקליטה הכלכלית ובהתחשב במצב התעסוקה ברחוב הערבי, כל עוד קיימת אבטלה ברחוב הערבי לא יוכלו עולים חדשים לעלות. חובת בריטניה לצמצם את העלייה היהודית לארץ ישראל.
3. בספר נאמר שישנה התחייבות כפולה לערבים וליהודים ולכן מומלץ להקים "מועצה מחוקקת", שתשקף את האינטרסים של כל צד.

הספר הלבן השני היווה נסיגה ממדיניות בריטניה. הייתה בו התחייבות כפולה המנוגדת להצהרת בלפור בדבר הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. כמו כן, היה בו יתרון לרוב הערבי, ובנוסף הוא העמיד את היהודים והערבים על בסיס שווה, למרות שליהודים ניתנה הזכות. בהצהרת בלפור ובכתב המנדט היו התחייבויות לבניית בית לאומי לעם היהודי; אך בספר הלבן השני לא הוזכר העם היהודי, אלא רק היישוב בארץ ישראל. בכתב המנדט לא מוזכרים מוסדות יצוג לערבים, ואילו בספר הלבן מדובר על מועצה מחוקקת, בה סביר שיהיה רוב ערבי. בספר הלבן ישנן הגבלות על התיישבות יהודית בארץ ועל עלייה של יהודים לארץ ישראל, בניגוד לכתב המנדט שעודד עלייה והתיישבות יהודית צפופה. אין ספק שבאמצעות הקמת מועצה מחוקקת יוכלו הערבים להקפיא את בניין הבית הלאומי היהודי תוך נסיגה כמעט מוחלטת של בריטניה מהתחייבותיה בהצהרת בלפור ובכתב המנדט.

תגובת היהודים

50,000 יהודי ורשה מוחים נגד הספר הלבן, 1930

בתגובה לספר הלבן התפטר חיים ויצמן מהמנהיגות הציונית. התפטרותו יצרה לחץ במשרד המושבות הבריטי ובמקביל הופעלו לחצים בממשלה ובפרלמנט של הממלכה המאוחדת לסגת מהמסקנות. דוד בן-גוריון, מזכיר ההסתדרות, שלח חוזר לכל הגורמים הקשורים בהסתדרות ובתנועת הפועלים ברחבי העולם ודרש מהם לפעול נגד הבריטים. במושב השני של מועצת מפא"י אף קרא למרד נגד אנגליה. הוא טען כי הספר הלבן "רצוף צביעות ובגידה" ואינו אלא "תעודה רצופה אנטישמיות".

בפרלמנט הבריטי החלה פעילות כנגד הספר. בין התוקפים את הספר היה הרברט סמואל, שישב בבית העליון. עורכי דין בריטיים תקפו את הספר הלבן וטענו שהסטייה מכתב המנדט אינה חוקית. חבר הלאומים, אליו פנתה ההסתדרות הציונית בתלונה, הגיב גם הוא וטען שבריטניה סוטה מכתב המנדט. לויד ג'ורג' שהיה באופוזיציה תקף אף הוא את הספר. ממשלת בריטניה הבינה שהיא עלולה להסתבך פוליטית, ולכן מונתה ועדת שרים כדי להיכנס למשא ומתן עם נציגי הסוכנות היהודית. במשא ומתן הוחלט לסגת מהספר הלבן, אולם כדי לא לפגוע בפאספילד הוחלט שראש הממשלה, רמזי מקדונלד, ישלח איגרת רשמית לוויצמן. 'איגרת מקדונלד' אכן נשלחה ואף הוקראה בפרלמנט הבריטי. באיגרת זו קבע מקדונלד: "ממשלת הוד מלכותו תמשיך לנהל את פלשׂתינה בהתאם לתנאי המנדט כפי שאושרו על ידי מועצת חבר הלאומים. זוהי התחייבות בינלאומית שנסיגה ממנה אינה באה בחשבון."

לקריאה נוספת

• יגאל עילם, היסטוריה מדינית, 1922-1918, בתוך: תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה, (עורך: משה ליסק), תקופת המנדט הבריטי, חלק ראשון, הוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ומוסד ביאליק: ירושלים, תשנ"ד-1994, עמ' 222-139. (הספר בקטלוג ULI)
• פנחס עופר, התגבשות משטר המנדט והנחת היסודות לבית לאומי יהודי 1931-1921, בתוך: תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה, (עורך: משה ליסק), תקופת המנדט הבריטי, חלק ראשון, הוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ומוסד ביאליק: ירושלים, תשנ"ד-1994, עמ' 328-223.
• נוסח מלא של "הספר הלבן" על ארץ ישראל, 1930, תוספת מיוחדת לעיתון דבר, 26 באוקטובר 1931.
• הספר הלבן, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)