הפולמוס הרבני-קראי
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
הפולמוס הרבני-קראי הוא הוויכוח ארוך השנים בין היהדות הרבנית לקראית, הנסוב בעיקר על אמונת הראשונים בתורה שבעל פה וסמכותה המחייבת. שיא הפולמוס היה בימי הביניים המוקדמים, אך הוא התנהל אף במאה ה-19.
נושאים עיקריים
עריכההנשיא ענן בן דוד, הנחשב חליפות למבשרה החשוב או למייסדה של הקראות, דחה את תוקפה של התורה שבעל פה, את מקורה האלוהי ואת סמכותם המחייבת של הרבנים כמפרשיה. חכמי הקראים המשיכו בדרכו וקידשו את המקרא לבדו. בין היתר, נימקו את טענתם בכך שאלוהים ציווה במפורש לא להוסיף ולא לגרוע מתוך דברי התורה. "אֵת כָּל הַדָּבָר, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם - אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ, לַעֲשׂוֹת: לֹא תֹסֵף עָלָיו, וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ." כמו כן, ציינו שחכמי המשנה והתלמוד חלקו רבות וטענותיהם סותרות במקומות רבים את לשון הכתוב, ולטענתם הוכיח הדבר שלא הסתמכו על מסורת משמים אלא פיתחו אותה בעצמם. האופן בו הוסיפו הרבניים לפרש ולפסוק, בהסתמך על יצירת קודמיהם, הבטיח לשיטת הקראים כי לקורפוס שלהם יצטרפו עוד ועוד טעויות מידי אדם.
מן הצד הרבני, נדחו הטיעונים בהסתמך על הציווי לשמוע בקול החכמים: "כי ייפלא ממך דבר למשפט... ובאת אל-הכהנים הלוים ואל-השֹפֶט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ועשית על-פי הדבר אשר יגידו לך... ושמרת לעשות ככל אשר יורוך." הרבניים ראו בקטע זה כמסירת סמכות הפסיקה בידי חכמי כל דור ודור למרות שבהמשך הקטע מצוין "אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה'", בכוונה ברורה לבית המקדש ולסנהדרין שאינם קיימים כעת. בנוסף ציינו שחלקים רבים בתורה הם סתומים ולא מובנים, או חסרים בהם פרטים מהותיים לגבי יישומם ואין אפשרות לקיימם ללא מסורת פרשנית. בראייתם, הקראים עצמם הוכיחו זאת, שהרי היה להם ליקוט תקדימים בשם "סבל הירושה" והם אף קיבלו את הקאנון התנ"כי שקבעו חז"ל עצמם. את הטיעונים על ויכוחים וסתירות דחו בכך שהחכמים חלקו על דברים שנשכחו ואבדו במרוצת השנים, בתקופות כמו גזירות אנטיוכוס בהן נתמעטה תורה בישראל.[1] מכנות משותפים רחבים בין החולקים הועלו גם הם כסתירה לטענה. לגבי הניגוד בין התורה שכתב לזו שבעל פה נדחה בנימוק שהאחרונה מבארת, ולא שוללת, את הראשונה.
תולדות הפולמוס
עריכהעוד ענן הנשיא תקף את מה שראה כיומרת הרבניים לטעון שפרשנותם היא בעלת סמכות מחייבת לכלל העם. החכם דניאל בן משה אלקומיסי, הנחשב לפי דעות מסוימות למייסדה האמיתי של הקראות, התמיד בכך אף הוא. הפולמוס הגיע לשיאו בימיהם של רב סעדיה גאון ויריבו סלמון בן ירוחם. הוא נמשך לאורך ימי הביניים, כשעל רקע המחלוקות בדיני הנישואין והגירושין, שתי הקבוצות הכריזו על בני האחרת כממזרים, ובמאה ה-19 התבטא בכתבי החכם אברהם פירקוביץ'.
לקריאה נוספת
עריכה- נתן שור, תולדות הקראים, מוסד ביאליק, ירושלים, 2003
הערות שוליים
עריכה- ^ מסכת תמורה, דף ט"ז, א, ורש"י שם ד"ה "דופי של סמיכה". וכן נראה בבראשית-רבה, פ' ס"ה, ס' כ"ב, שבימי יוסי בן יועזר החלו גזירות היוונים נגד התורה, וזה מה שגרם לשיכחת התורה ולתחילת המחלוקות.