הפטיציה האנטישמית

הפטיציה (העצומה) האנטישמית (בגרמנית: die Antisemitische-Petition) הוא כינוי לעצומה שגיבשו בקיץ 1880 אנטישמים גרמנים בגרמניה נגד היהודים.

רקע

האנטישמיות הגרמנית המובילה פתחה בקיץ 1880 בקמפיין למען העצרת המודעות הציבורית למה שהם זיהו כ"בעיה היהודית "ולדרוש פעולה חקיקתית. בין קבוצה זו היה המורה ברנהרד פורסטר (1843-1889). הנוסח הבא הוא הטיוטה השנייה של עתירה זו. היא דורשת לבטל את האמנסיפציה המשפטית של היהודים (1869); ואכן, היא טוענת כי על האומה הגרמנית עצמה להיות "משוחררת" מ"השליטה הזרה "של היהודים. היא גם דורשת לצמצם או להגביל את ההגירה היהודית ואת גירוש היהודים מעמדות כשופטים, מורים ושאר תפקידים בשירות המדינה . חתימות נאספו מאישים רמי דרג רבים, אם כי כמה אנשים הרשומים סירבו לחתום או מאוחר יותר הכחישו כי הם עשו זאת. הרשימה שפורסמה כוללת את האנטישמים הידועים אדולף שטוקר (1835-1909) ואת ארנסט הנריצי (1854-1915); ארנסט שמייצנר (1851-1895), עורך ומו"ל בחמניץ; וקרל וילמנס, ששימש כמזכיר הכללי של מפלגת השמרנים הגרמנית הראשונה, שכתב את "הבינלאומי" של הזהב ואת הצורך במפלגה רפורמית חברתית [Die "goldene" Internationale und Die Nothwendigkeit einer socialen Reformpartei] ב -1877. אנטישמיים הפועלים בתקופה זו כדי להרחיב את הערעור של המפלגה השמרנית בדרום גרמניה. כ -265,000 גברים בוגרים חתמו על העצומה, אך זה לא היה הצלחה גדולה מבחינת המספרים: מנהיגים אנטישמיים למעשה החליטו לא לנסות שוב את אותה טקטיקה. עם זאת, היא עוררה דיון של יומיים ב"שאלה היהודית" בבית הנבחרים הפרוסי ב-20 וב- 18 בנובמבר 1880, שבמסגרתו נתן דובר הממשלה רק הגנה פושרת על האמנסיפציה היהודית. באפריל 1881 הוגשה העתירה לביסמרק, אך הוא סירב להגיב עליה.

דרישות העצומה

1. כי הגירתם של יהודים זרים תהיה מוגבלת לפחות, אם לא תימנע לחלוטין;

2. שיוציאו את היהודים מכל עמדות הסמכות; כי עבודתם במערכת המשפט - דהיינו שופטים אוטונומיים - מקבלת הגבלה הולמת;

3. כי אופיו הנוצרי של בית הספר היסודי - גם בהשתתפות תלמידים יהודים - יהיה מוגן לחלוטין; כי רק מורים נוצריים יורשו בבתי ספר אלה וכי בכל בית ספר אחר יוצבו מורים יהודים רק במקרים מיוחדים ויוצאי דופן;

4. שיוחזר למפקד מיוחד של האוכלוסייה היהודית.

המלל של העצומה

היפרטרופיה היהודית מסתירה בתוך עצמה את הסכנות החמורות ביותר לאורח החיים הלאומי שלנו. אמונה זו התפשטה בכל אזורי גרמניה. בכל מקום שבו נוצרים ויהודים נכנסים ליחסים חברתיים, אנו רואים את היהודי כמאסטר ואת האוכלוסייה הנוצרית ילידת המקום בעמדה מגונה. היהודי נוטל רק חלק קטן מן העבודה הקשה של המסה הגדולה של עמנו; בשדה ובסדנה, במכרות ובפיגומים, בביצות ובתעלות - בכל מקום מדובר רק בידו הסוערת של הנוצרי הפעיל. אך בראש ובראשונה הוא היהודי המקצר את פירות העבודה. החלק הגדול ביותר של הון המופק על ידי העבודה הלאומית מרוכז בידיים יהודיות. הנדל"ן היהודי ממשיך בקצב הצמיחה של ההון הנייד. לא רק הארמונות הגאים ביותר של הערים שלנו שייכים לאדונים היהודים (שאבותיהם או סבותיהם חצו את גבולות המולדת שלנו כרוכלים ורוצאים), אך האחוזה הכפרית - הבסיס המהותי והמשמר ביותר של מבנה המדינה שלנו - נופל לידיים יהודיות בתדירות גבוהה מאי פעם.

אכן, לאור התנאים הללו ובגלל החדירה המסיבית של האלמנט השמי לכל העמדות המקנות כוח והשפעה, נשאלת השאלה הבאה מוצדקת מבחינה אתית ולאומית: מהו העתיד שיישאר מולדתנו אם היסוד השמי הוא מותר לכבוש את הבית שלנו לדור נוסף כפי שהותר לו לעשות בשני העשורים האחרונים? אם המושג "מולדת" אינו מתפשט מן התוכן האידיאלי שלו, אם הרעיון שאבותינו שקרעו את האדמה הזאת מהמדבר והפרישו אותה בדמם באלף קרבות, לא ללכת לאיבוד, אם יש לשמור על קשר פנימי בין המנהג הגרמני למוסר לבין ההשקפה והמסורת הנוצרית, הרי שבט זר אולי לעולם לא יעלה לשלטון על אדמת גרמניה. שבט זה, שהחקיקה האנושית שלנו הרחיבה את זכויות האירוח ואת זכויותיו של היליד, ניצב הרחק מאיתנו במחשבה ובהרגשה מכל עם אחר בעולם הארי כולו.

הסכנה לאורח החיים הלאומי שלנו חייבת לעלות לא רק כאשר היהודים מצליחים לא רק לחדור לתודעה הלאומית והדתית של עמנו באמצעות העיתונות, אלא גם כאשר הם מצליחים להשיג את משרדי המדינה, שנושיהם מחויבים לשמור על הסחורה האידיאליסטית של עמנו. אנחנו חושבים מעל כל המקצועות של המורה והשופט. שניהם לא היו נגישים ליהודים עד לאחרונה, ושניהם חייבים להיות סגורים שוב אם המושג סמכות, התחושה של חוקיות ומולדת, הם לא להתבלבל ספק על ידי האומה. אפילו עכשיו, האידיאלים הגרמניים של כבוד, נאמנות ואדיקות אמיתית מתחילים להיעקר כדי לפנות מקום לפסוודוידאל קוסמופוליטי.

אם לא תשלח את עמנו לשעבוד כלכלי בלחץ כוח-הכסף היהודי, אם לא תימסר לדקדנטיות לאומית צעד אחר צעד בהשפעת ההשקפה המטריאליסטית של היהדות, אזי אמצעים לעצור את ההיפר-טרויה היהודית הֶכְרֵחִי. אין לנו דבר נוסף מאשר הרצון להביא כל סוג של דיכוי של העם היהודי. מה שאנו חותרים לו הוא בעצם שחרור האמנה הגרמנית ממעין שליטה זרה שהיא אינה יכולה לסבול עוד זמן רב. קיימת סכנה בעיכוב.

קישורים חיצוניים

• Antisemites’ Petition (1880-1881) (באנגלית)
• "אנטישמיות בשנים 1878–1900", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)