הצבת גבולות בגיל הרך
בפסיכולוגיה חינוכית ובחינוך, הצבת גבולות בגיל הרך מתייחסת בעיקר לתהליך החינוכי של העברת מסר ברור וממוקד לילד, על ידי הוריו וסביבתו הקרובה, הכולל כללים ומגבלות המגדירים את המותר ואת האסור בסביבתו של הילד[1][2].
הצבת גבולות נעשית באמצעות מילים, שפת גוף ו/או מעשים כדי לתחום לילדים את המותר ואת האסור בחיים בכלל ובחיים בבית במיוחד[2]. ההורים יכולים להציב גבולות באמצעות פקודות, הערות ושאלות, ותוך כדי ניצול יכולתו המתרחבת של הילד להבין את השפה, בנוסף ועל פי תאוריית הלמידה החברתית, פעוטות לומדים הרבה על גבולות דרך התבוננות בהוריהם המהללים, מוכיחים ומתקנים את אחיהם[3].
בגיל הרך הורים נוהגים להציב גבולות לילדיהם בנושאים שונים ומגוונים, ולדוגמה, הרגלי שינה ואכילה, תהליכי גמילה ממוצץ ומחיתול, נוהלי קימה בבוקר לקראת הליכה לגן, נוהלי ישיבה בארוחות, הרגלי צפייה בטלוויזיה והיתר או איסור הכניסה לחדר ההורים. הגבולות שההורים מציבים לילד צריכים להיות רחבים ומתחשבים מאוד בצרכיו, ומותאמים לגילו של הילד, לשלב התפתחותו, לאישיותו ולמזגו[2][4].
ההורים מפקחים על התנהגויותיהם של ילדיהם ויכולים להעניש כשהילד עובר את הגבול או לתגמל כשהילד מכבד את הגבול[2].
הצבת גבולות אינה סותרת את ההורות החמה והאוהבת. על פי תאוריית ההתקשרות על ההורים לספק טיפול איכותי המאופיין בזמינות, חום, רגישות והיענות לצורכי הילד, ובנוסף עליהם להיות עקביים בגבולות שהם מציבים לילד[5]. החל בשנת החיים הראשונה, על ההורים להציב גבולות ולכוון להתנהגות מקובלת. גבולות ברורים, שומרים על הילד ומעניקים לו אזור ביטחון, כדי שיתפנה למשימות התפתחות וחקירה[3].
הצבת גבולות והתפתחות הילד
עריכהויסות עצמי
עריכהסביבה המציבה גבולות וסטנדרטים ברורים ואוכפת אותם בתקיפות היא הסביבה המיטבית לעידוד התפתחות של ויסות עצמי רגשי והתנהגותי[6].
הצבת גבולות היא כלי מרכזי בהפנמה של גבולות, והקניית יכולת לשליטה עצמית ולדחיית סיפוקים[7]. היא חשובה כבר מהגיל הרך כדי שהילד ירכוש הרגלים, דפוסי התנהגות ויכולת דחיית סיפוקים המתעצבים בראשית חייו[4]. ילדים שהוצבו להם גבולות, יגבשו יכולת לשליטה עצמית ויתמודדו בקלות יחסית עם אירועים של הפרת השגרה, ואילו ילדים שלא הפנימו גבולות יצופו בחרדה במצבים אלו[8].
תפקוד חברתי-רגשי
עריכההצבת גבולות מגיל צעיר מסייעת להתמודדותו ולהסתגלותו של הילד למסגרות חברתיות חיצוניות, ללא גבולות יתקל הילד בעולם לא מובן, שהפער בינו לבין הבית הוא כה גדול עד שאי אפשר להסתגל אליו[2].
הצבת גבולות מאפשרת לילד להשתלב טוב יותר במסגרות השונות ולהתמודד טוב יותר עם מצבי תסכול וחרדה. ילד שהוצבו לו גבולות בבית יהיה בשל להתמודד עם רגשות האכזבה והתסכול שמתעוררות במסגרות השונות כמו הגן ובית הספר, הוא יוכל להשתלב בהן בהצלחה, להתחבב על סביבתו ולחוש רצוי ואהוב[8].
בתהליך הסוציאליזציה, החברות, שבאמצעותו ילדים רוכשים ערכי מוסר, אמות מידה, כישורים והתנהגויות בהתאם למקומם בתרבותם המסוימת, ילדים זקוקים לסיוע של מבוגר כדי ללמד אותם מהן הנורמות החברתיות המקובלות, ולהבהיר להם את החוקים הנהוגים בסביבתם, מה מותר ומה אסור[2][5]. כאשר ההורה מבהיר לילד את צרכיו האישיים ואת החובה לכבדם, הילד יכול ללמוד גם את משמעות הזולת במשפחה וגבולותיו בחיים בכלל, הוא ילמד "לצאת מעצמו", ולא להיות מרוכז רק בעצמו, אלא גם לראות את האחר ואת הסביבה בה הוא חי[2].
בנוסף לשכלול כישוריו החברתיים של הילד, גבולות גם מחזקים את תחושת השייכות שלו ומטפחים את עצמאותו[4].
התארגנות העולם הפנימי
עריכההכללים והסייגים שנקבעים בחברה קובעים לילד את החוקיות של החיים, מעניקים לו הרגשת ביטחון ומארגנים לו את עולמו, הילד לומד את מקומו ואת תפקידו ויודע למה לצפות[1]. לוח זמנים קבוע ונהלים קבועים וברורים לגבי שעות הארוחה, השינה, המשחק והרחצה מונעים מהילד בלבול, הרגשת אי נוחות ותחושה של חוסר ידיעה מה צפוי לו, הם תורמים לכך שהילד יהיה שקט ויתפנה להתפתחות שקטה. בתחילה ההורים בונים לילד גבולות חיצוניים, ובהמשך יבנה הילד בעצמו את גבולותיו הפנימיים[2].
תחושת נפרדות מהזולת
עריכהמסגרת ברורה נחוצה לילד ומסייעת לו לפתח עצמאות ונפרדות מהוריו. מרגרט מאהלר טענה כי בשלב מסוים בילדות (בערך מגיל שנה וחצי) הילד נמצא בשלב התפתחותי וניסיון להבדיל עצמו מהוריו. ככל שהוא מתרחק מן המטפל ומתנסה בעשיית דברים בעצמו, הוא נוכח יותר ויותר בעצמאותו, ומבין יותר ויותר שפעולותיו נפרדות מאלו של המטפל. בשלב זה עלולות להתעורר אצל הילד שתי חרדות מנוגדות: חרדה אחת היא מנטישה ועזיבה, והחרדה השנייה היא מהתמזגות וסימביוזה בקשר עם אחר משמעותי[7][3].
לפי אריק אריקסון, גורם מרכזי המשפיע על התהליך הוא הדרך שבה מציבים ההורים את הגבולות לילדים והסוגיה המכרעת בשלב זה היא "אוטונומיה לעומת בושה וספק"[3]. הצבת גבולות מרגיעה חרדה מסוג כזה, כיוון שהיא משדרת לילד שאנו אנשים נפרדים, היא "מבטיחה" לילד כי "אנחנו קרובים, אך נפרדים" ונותנת לו תחושה של ביטחון והגנה. הצבת גבולות היא מרכיב מרכזי ביכולת לחוש נפרדות בקשר עם אדם קרוב, כאשר ההורים אינם מציבים גבולות, הילד לא יכיר בהם כישות נפרדת, לא יוכל לחוש את אהבתם, ועם כל תשומת הלב המורעפת עליו, יחוש בודד ולא נאהב[7].
הצבת גבולות והתנהגות הורית
עריכה
ערך מורחב – סגנון הורות
הורים מאמצים שיטות וסגנונות שונים לניהול יחסיהם עם ילדיהם. דיאנה באומרינד (Diana Baumrind) (אנ') מציגה ארבעה סגנונות הורות, שלכל אחד מהם גישה חינוכית אחרת בעלת השפעה מכרעת על התפתחות הילד[9][8]. סגנונות ההורות מסווגים בהתאם לשני ממדים: תגובתיות, כלומר מידת החום, התמיכה והקבלה שההורים מעניקים לילד; תובענות, כלומר מידת הפיקוח ההורי, אכיפת גבולות והצבה של סטנדרטים ברורים[5].
שלושה מתוך ארבעת סגנונות ההורות מתארים בעיות בהצבת גבולות:
- מתירני (Permissive): מתאפיין ברמה גבוהה של תגובתיות וברמה נמוכה של תובענות. הורים מתירניים מתעניינים ברגשות ילדיהם, קשובים לצורכיהם ונענים להם במהירות, מהצד האחד, אך אינם דורשים מהם לווסת את עצמם ולציית לסטנדרטים מוגדרים חיצוניים[5]. הורה מתירני אינו מציב גבולות אלא מבטל את רצונו בפני רצונו של הילד. להורה מתירני אין ציפיות התנהגותיות מהילד, הוא מקבל באופן חיובי את דחפיו של ילדו, בקשותיו ופעולותיו, מתייעץ עמו בקבלת החלטות ונותן לו הסבר לגבי כללי המשפחה[1][10]. גישת ההורות המתירנית עשויה להביא לשליטה מוחלטת של הילד בהוריו ולהתנהגות חסרת גבולות של הילד גם בהמשך חייו[1].
- סמכותני (authoritarian): מתאפיין ברמה גבוהה של תובענות וברמה נמוכה של תגובתיות. הורים סמכותניים אינם קשובים לצורכי ילדיהם ולרגשותיהם. הם דורשים צייתנות ונוטים לאכוף את מרותם באמצעות איומים ועונשים[5]. הורה סמכותני אינו מביע תמיכה רגשית בילדיו, הוא משדר פחות חום ואהבה, ומשתמש לעיתים קרובות בענישה ובביטויים אחרים של כעס. מהמחקרים עולה שילד הגדל באווירה סמכותית קיצונית עתיד להתנהג באותה דרך כלפי בני משפחתו[1].
- דוחה-מזניח (neglecting-rejecting): מתאפיין ברמה נמוכה של תובענות וגם של תגובתיות. הורים דוחים-מזניחים אינם מציבים גבולות לילדיהם, אינם מפקחים על התנהגותם ואינם תומכים בהם[5].
לעומת שלושת סגנונות אלו, סגנון אחד מתואר כשילוב הנכון בין הצבת גבולות ומתן חום לילד:
סמכותי (authoritative): מתאפיין ברמת תובענות נכונה של הצבת גבולות וגם תגובתיות מותאמת. הורים סמכותיים מציבים לילדיהם גבולות וסטנדרטים ברורים ואוכפים אותם בנחישות, אך באותה עת מאפשרים להם מידה רבה של אוטונומיה בתחומי הגבולות שהוצבו ומעודדים משא ומתן מילולי לשם התאמת הדרישה לצרכים ולהבנה של הילד. יתרה מזו, הם קשובים ונענים לצורכי הילד, מתחשבים בו, מכבדים את נקודת המבט שלו, ומשתפים אותו בקבלת החלטות ובסיבות מאחורי המדיניות שלהם[10][1][5]. כך לומד הילד את מקומו ואת תפקידו ויודע תמיד למה לצפות. ההורים הם עדיין המפקחים, המעצבים והמחנכים, ומבקשים ללמד את הילד להיות אחראי למעשיו. ההורים הם הקובעים את הכללים ומציבים את הגבולות[1][5].
ניתוח של סגנונות הורות אלה ושל השפעתם על התפתחות ויסות עצמי בקרב ילדים מראה כי הסגנון הסמכותי, בניגוד לסגנון הסמכותני, המתירני או הדוחה-מזניח, מסייע לילד להפנים קווים מנחים חברתיים. איזון בין הענקת חום להכוונה תקיפה באופן ההולם את גיל הילד ואת הבנתו מסייע בפיתוח שליטה עצמית ומוביל לעצמאות ולחברותיות[9]. ילדיהם של הורים סמכותיים נוטים להצליח לשלוט בהתנהגותם בהתאם לציפיות המבוגרים, ומפגינים התנהגות אנטי-חברתית במידה מעטה מאוד[11]. הם בטוחים בעצמם, ורמת כישוריהם החברתיים גבוהה. תכונות אלה שהתגלו בגיל הילדות השתמרו גם בגיל ההתבגרות. לעומתם, הורים נוקשים מדי שאינם מעניקים הזדמנויות לוויסות אוטונומי, עלולים לפגוע ביכולות ילדיהם להתווסת באופן עצמאי[5].
אין סתירה בין הורות חמה ואוהבת, לבין הצבת גבולות. מחקרים שנערכו על ידי דיאנה באומרינד הראו כי הורים סמכותיים אשר מחד הציבו גבולות לילדיהם ומאידך הפגינו הורות מותאמת ורגישה, גידלו ילדים שהצטיינו ביכולתם לשתף פעולה עם בני גילם, השתלבו יפה במסגרות חברתיות וגילו שמחת חיים[8].
הצבת גבולות והמערכת המשפחתית
עריכההצבת גבולות חשובה כדי שהמערכת המשפחתית תוכל לתפקד בצורה בריאה, היא שומרת על העצמאות התפקודית של כל יחיד וכל תת-מערכת, במיוחד עצמאותה של תת-המערכת ההורית. גבולות ברורים מבטיחים את יכולת ההורים למלא את תפקידם ההורי כראוי, הם מבהירים את תחום פעילותם ואת מרחב סמכויותיהם של ההורים ותורמים לכך שההורים יהיו ממוקדים והחלטיים ופעולתם תהיה יעילה. הצבת גבולות חיונית גם לשלוותו הנפשית של ההורה ואף לבריאותו הפיזית, כך שהיא מאפשרת כיבוד צורכיהם האישיים של ההורים[2].
הצבת גבולות במסגרת החינוכית
עריכההצבת גבולות ושמירה על כללי ההתנהגות במסגרת החינוכית שומרת על שלומם של הילדים ומאפשרת למסגרת החינוכית להתנהל באופן סביר. קביעה ושמירה על כללי התנהגות מונעת בעיות משמעת ושומרת על סמכות המורה, שהיא כלי הכרחי בניהול המסגרת. זה גורם לניהול סביר של השיעורים, שיאפשר לכלל התלמידים ללמוד[7] .
מערכת יחסים רגשית בין תלמידים למורים המאופיינת בהעמדת גבולות, בחום, בתקשורת פתוחה, בתמיכה, במעורבות פעילה, מעניקה לילדים תחושת ביטחון במסגרת בית הספר, תומכת בהתפנות רגשית ללמידה וחקירה, ומקדמת רכישת מיומנויות רגשיות, חברתיות ולימודיות[12] .
כאשר הילדים מגיעים מבתים שבהם יש חסך בהצבת גבולות יכול להיווצר פער בין עמדת המסגרת החינוכית (המחייבת גבולות) לבין הבית[7].
הצבת גבולות ותרבות
עריכהחלק מהערכים שהבוגרים מנחילים לילדים תלויים בתרבות בה הם חיים והם תורמים לכך שהילדים יבצעו בצורה מוצלחת את הפעילויות הנדרשות בתרבות שלהם. לדוגמה, בארצות לא מתועשות, הוטלו על הילדים במשפחות מטלות חשובות לרווחת משפחתם, שאותם הילדים מלאו בצורה אחראית. לעומתן, תרבויות מתועשות צמצמו את הצורך בתרומת הילדים להישרדות המשפחה ודרשו מהילדים פחות. כלליה של התרבות וערכיה מונחלים לילד דרך תהליך החִברות שמתרחש הן באמצעות הוראה גלויה והן באמצעות התנסויות היום יום בילדות[3].
גבולות שמקורם בצורכי הילד שמטרתם שמירה על חיי הילד ועל בריאותו הם גבולות הכרחיים. בניגוד להם, גבולות המיועדים לסייע לילד להתאים את עצמו לחברה בה הוא חי כדי שיוכל להסתדר בה ולהיות אהוב על סביבתו, הם פחות חד משמעיים ותלויים בהקשר המשפחתי או התרבותי[2].
הבדלים בין אישיים בהצבת גבולות
עריכההבדלים בין אישיים בהתפתחות הרגשית והחברתית המוקדמת של הילדים יכולים להיות בעקבות הבדלים במזג או באיכותן של מערכות היחסים בין הילד למטפל.
משום שילדים שונים זה מזה במזג שלהם, אפשר לראות באותה משפחה, ילדים שמגיבים טוב להצבת גבולות, ילדים ששינוי קל שחל בטון הדיבור של ההורה מחזיר אותם לסדר ואחרים שמשנים התנהגותם רק לאחר מאבק כוח שכולל ענישה[8].
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 4 5 6 7 יואל גולדברג, שירה סובול, הורים לילדים ללא גבולות, אח, 2011
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 חיים עמית, הצבת גבולות, באתר עמית בעין החורש, 2012
- ^ 1 2 3 4 5 סרוף, ר., קופר, ר. ודהארט, ג., התפתחות הילד טבעה ומהלכה, האוניברסיטה הפתוחה, 1998
- ^ 1 2 3 מיקה קופלר, [www.dr-mkuffler.co.il/he/articles/27 הצבת גבולות לילדים], באתר ד"ר מיקה קופלר- יועצת משפחתית
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 פנינה קליין ויעקב ויבלון, ממחקר לעשייה בחינוך לגיל הרך, כתר, 2008
- ^ Bronson, M. B, Self–regulation in early childhood, Nature and nurture, 2000
- ^ 1 2 3 4 5 אורלי פוקס-שבתאי, גבולות ככלי להתמודדות עם בעיות, פנים 38, 2007
- ^ 1 2 3 4 5 אורלי פוקס-שבתאי, שולמית בלנק, הורים טובים מידי, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2004
- ^ 1 2 Diana Baumrind, . (1972). The development of instrumental competence through socialization, Minnesota symposia on child psychology, 1972, עמ' 4-36
- ^ 1 2 Diana Baumrind, Effects of Authoritative Parental Control on Child Behavior, Child Development, 37 4, 1966, עמ' 907-887
- ^ .Baumrind, D. & Black, A, Socialization practices associated with dimensions of competence in preschool boys and girls, Child Development, 2 38, 1967, עמ' 291–327
- ^ Pianta, R. C, Enhancing relationships between children and teachers, Washington, DC: American Psychological Association, 1999