הקהילה היהודית במיינדזיז'ץ פודלסקי

הקהילה היהודית במיינדזיז'ץ פודלסקי הייתה קהילה יהודית ותיקה שהתקיימה עוד מהמאה ה-16 בעיירה מיינדזיז'ץ פודלסקי (ביידיש: מעזריטש, בפולנית: Międzyrzec Podlaski) השוכנת במחוז ביאלסקי (בפולנית: Powiat Bialski), בפרובינציית לובלין (בפולנית: Województwo lubelskie) שבפולין. בפי היהודים כונתה העיר מזריטש דליטא, כדי להבדילה מערים אחרות באותו שם. היא הוחרבה במהלך גזרות ת"ח–ת"ט ושוקמה מחדש לאחריהם. במהלך המאה ה-19 חוותה הקהילה שגשוג ניכר ובשיאה היוותה את הרוב המכריע של תושבי העיר (למעלה מ-80%) כשאוכלוסייתה מנתה יותר מ־13,000 נפש, היא הלכה וגדלה עד להשמדתה האכזרית על ידי הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת הגדול.

כיכר השוק ברובע היהודי.

היסטוריה מוקדמת

הגטו.

ראשיתו של היישוב היהודי במיינדזיז'ץ פודלסקי (מפה ואילך תופיע כ-מזריץ') באופן כללי לוטה בערפל. לפי אחת מהמסורות המלך ולדיסלב השני יגיילו העניק ב-1390 את הכפרים סטולפנו ומזריץ' לאדם בשם אברהם כאמיעץ, שאף על פי שמו העברי, אינו מוזכר כיהודי. יש המפרשים את השם כאמיעץ כשיבוש השם חיימעס (ביידיש בן-חיים) ומכאן גם הסברה שההתיישבות היהודית התחילה בסביבות 1400. על פי סברה אחרת ראשוני המתיישבים היהודים הגיעו למזריץ' ב-1511. הם גורשו מליטא לפי חוק "Privilegia de non tolerandis Judeis" על פי חוק זה עיר או אזור שביקש שלא לכלול יהודים בתחומו, פנה לשליט, ואם הלה אישר, יהודים לא הורשו להיכנס לתחום כלל.

רחוב מידלרסקה עם בית הכנסת הגדול ברקע.

הטבח בבית העלמין היהודי.

כתב העת "מזריטשער לעבן" מדצמבר 1933.

לפי המידע הקיים, ב-1562 היה במזריץ' רחוב יהודי, בית כנסת ששימש גם כבית ספר ובית עלמין יהודי, אולם לא ידוע מתי נוסד בית הכנסת הראשון. מזריץ' נמנית בין המקומות הראשונים בפולין שבהם הודפסו ספרים עבריים. בית דפוס שהיה קיים כבר ב-1595 ובעליו היה יעקב פולק, הועבר אחר כך לבזל, שבשווייץ. את השירותים הקהילתיים הראשונים קיבלו המתיישבים כנראה מקהילת בריסק, ולאחר איחוד פולין וליטא ב-1576 נספחו לקהילת טיקטין (מבוטא גם "טיקוצ'ין"). קהילת מזריץ' לא הסכימה למצב זה, נאבקה על עצמאותה וזכתה בה ב-1688. מזריץ שהייתה קהילה חשובה, שיגרה נציגים לוועד ארבע ארצות, ואחד מהם אף היה פרנס הוועד. מזריץ' התפתחה אט-אט כעיר יהודית. אם ב-1674 היהודים בה היוו מעוט (21% מכלל התושבים), הרי ב-1827 הם הגיעו לרוב ממשי של 65% מכלל התושבים ועם השנים משקלם הלך וגדל.

בזמן פרעות ת"ח–ת"ט (של בוגדן חמלניצקי ב-1648) הגיעו הפורעים אף לפודלסיה, ובמזריץ' נמנו יותר מ-300 קורבנות יהודים. רכוש יהודי רב נשדד על ידי הקוזאקים ועל ידי עניי העיר הלא יהודים.

מגזין "פאדליאשער צייטונג" מ-1932.

במהלך המאה ה-18 הקהילה שוקמה מחדש. ב-1793 היהודים הציעו להצטרף למרד תדיאוש קושצ'ושקו (בפולנית Tadeusz Ko?ciuszko), אך קריאתם לא נענתה והמורדים אף פגעו ברכושם. ב-1815 היו יהודי העיר קורבן לעלילת דם, 11 אנשים נעצרו ורק לאחר כ-20 חודש זוכו ושוחררו. שלושה מהם נפטרו בכלא. בכל זאת בסוף 1830 בימי המרד נגד הרוסים, כאשר התנהלו קרבות בעיר, תמכו שוב היהודים בפולנים. לאחר דיכוי המרד, בתור עונש, תכננו הרוסים את שרפת כל הרכוש היהודי. רק שוחד רב ששולם על ידי סולומון צירלס, מעשירי העיר, מנע את ביצוע המזימה.

לאחר ביטול ועד ארבע ארצות ב-1764 הפכה הקהילה לגוף המתפקד באופן אוטונומי. ואחרי הסיפוח לרוסיה ב-1815 שלל השלטון כל סמכות מהקהילה, ומינה את ראשיה. במזריץ' מונו רב ושני דיינים שקבלו את משכורתם מהקהילה.

מגזין "מזריטשער טריבונע" מ-26 בדצמבר 1930.

רוב יהודי מזריץ' השתייכו לקבוצת ה'מתנגדים', שלא כיישובי הסביבה שנטו רובם לחסידות. אבל בניגוד לרוב היישובים, היחסים בין הרוב למיעוט היו תקינים. אדמו"רים בעלי שם ביקרו בעיר ותקופה מסוימת אף כיהן בה הרב יחיאל מיכל היילפרין מחסידות קוזמיר. רק במאה ה־19, בימי כהונת הרב יום טוב רפאל ליפמן, שהיה מתנגד קנאי, פרצה מחלוקת חריפה בין המתנגדים לחסידים, וחרם הוטל על החסידים. מסיבה זאת נאלץ הרב לעזוב את הקהילה ובעקבות זאת היחסים חזרו למסלול הרגיל.

בין הרבנים האחרים נמנים הרב צבי הירש שכיהן בסוף המאה ה-16, הרב נתן נטע כצלנבוגן שעלה ארצה ונפטר בה ב-1689, הרב משה יהושע יהודה לייב דיסקין (1817–1898) שעלה לארץ, התיישב בירושלים וייסד את בית היתומים הנושא את שמו, הרב איסר שפירא (בנו של הרוב רפאל שפירא), שעלה לארץ ב-1930, גם הרבנים יצחק יעקב וכטפויגל, (1887-1978) שהיה ראש ישיבת מאה שערים, והרב שמעון יעקב הלוי (1870–1950) שהיה רב בתל אביב היו ילידי מזריץ'. בשרפה שפרצה בעיר ב-1845 בה עלו באש 300 בתים, ניזוקו גם בית הכנסת הגדול, שבנייתו החלה ב-1761 ומעריכים שהכיל כ-3,000 מקומות ישיבה, ובית המדרש שהיה מולו. בכל שנות ההתיישבות היהודית בעיר פרצו שרפות רבות שגרמו לסבל רב לאוכלוסייה בכלל וליהודים בפרט.

יהודים המוחזקים בגטו בעבודות כפייה.

לאחר השרפות הופיעה מגפת הכולרה שגרמה לתמותה רבה. לפי רישומי הרוקח אייכלר, בשנת 1848 נפטרו כ-1,000 איש במשך שבועיים והעיר נותקה מהעולם, פרט לשליח הדואר שהיה מגיע, זורק את החבילות והמכתבים ובורח.

מוסדות וכלכלה

יהודים המוחזקים בגטו בעבודות כפייה.

"תפילה" - אנדרטה ליהודי מזריץ' שנרצחו בשואה.

בעיר היו עוד מספר בתי מדרש של בעלי מלאכה (חייטים, סנדלרים, סורגים ובעלי עגלה) ומספר בתי מדרש שנשאו את שמות מקימיהם. בכל בתי המדרש התקיימו שעורים לקהל הרחב. החסידים על זרמיהם השונים, התפללו בבתי תפילה משלהם. מספרם הגדול של מוסדות צדקה בעיר בלט: הכנסת כלה, ביקור חולים, לינת-צדק, לחם עניים, בית יתומים, בית אבות וקופות צדקה שונות. ב-1850 נבנה בית חולים מאבן במקום המבנה הקודם שנשרף. אחד מרופאיו הראשיים התמנה לרופא המחוזי. לאחר מלחמת העולם הראשונה הורחב, בית חולים, ולידו פעלו מרפאות חוץ ותחנה לטיפול באם ובילד. ב-1925 נפתח בעיר סניף של טא"ז (חברה לשמירת הבריאות של החברה היהודית בפולין שנקראה בפולנית Towarzystwo Ochrony Zdowia Ludnosci).

המוסד החינוכי היהודי הראשון שהוקם במזריץ' היה תלמוד-תורה וב-1867 נבנה עבורו מבנה מיוחד. במשך הזמן הוחדרו אליו גם לימודי חול ואף עברית מדוברת. בתחילת המאה העשרים רבו מספר ה'חדרים' בעיר, ואחד מהם נקרא 'תלמוד תורה עם דרך ארץ'. כאשר הוכרז בפולין על חינוך חובה, נעשה המוסד הזה לבית הספר העממי היהודי הראשון. מאוחר יותר הוקם בית ספר עממי נוסף, ואחר כך אף הוקמו שני בתי ספר לבנות. ב-1912 נפתחו ביוזמה מקומית ובאישור השלטונות ארבע כיתות גימנסיה, ובהן לימדו עברית. שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914) נפתחה ישיבה, שנסגרה עם פרוץ המלחמה ונפתחה מחדש בשנות העשרים. חיי התרבות בקרב הקהילה היהודית בעיר היו ערים ביותר. סופרים רבים הוזמנו להרצות ולהקריא מיצירותיהם.

לוח הנצחה ליהודי מידז'יז'ץ' בכיכר השוק

לקראת סוף המאה ה־19 נפתחה ספרייה גדולה ובה ספרים בעברית, ביידיש, ברוסית ובגרמנית. להקת דרמה מקומית ולהקות תיאטרון מבחוץ הופיעו באולם התיאטרון המקומי. במכבי האש היהודי, ארגון התנדבותי שקם ב-1904, נוסדה תזמורת כלי נשיפה.

הכלכלה היהודית התבססה עוד מראשיתה על מסחר ומלאכה. הסוחרים היהודים הגיעו עם סחורתם לשווקים בגרמניה ומשם הביאו מוצרי טקסטיל ומשי שמכרו בשוק המקומי. יחד עם הסחורות הביאו הסוחרים גם את כתבי מנדלסון ועימם את השפעת ההשכלה. הנוער למד גרמנית בנוסף לשפת המדינה. מ-1775 התקיימו בעיר ארבע שווקים לשנה במועדים קבועים שאליהם הגיעו מקרוב ומרחוק. ב-1782 הוענקו ליהודי העיר זכויות מלאות. עם הסיפוח לרוסיה נפתח גם השוק הרוסי בפני הסוחרים היהודים. ביטול האיגודים המקצועיים בידי השלטון הרוסי סייע בידי בעלי המלאכה היהודים, שממילא לא נתקבלו אליהם. היהודים היו גם חלוצי התעשייה. תוצרת בורסקאי מזריץ' נמכרה בכל המדינה. במאה ה-19 פותחה תעשיית הזיפים (בין היתר, ייצור מברשות משיער חזיר), ועד מלחמת העולם השנייה עמדה מזריץ' בראש התעשייה הזאת בכל בעולם. את הפרוות תוצרת מזריץ', מכרו בשווקים הגדולים ברוסיה.

בשנת 1845 הקים הרוקח היהודי אייכלר מפעל למי קולון, שהתפרסם במדינה ואף השתתף בתערוכה בקלן שבגרמניה. על יד התעשיות הגדולות התפתחו גם כמה מפעלים קטנים כמו בית חרושת לגפרורים ועוד. ב-1906 נפתח בנק מסחרי יהודי. בימי מלחמת העולם הראשונה שותקה הכלכלה. העיר ננטשה על ידי רבים מתושביה והנותרים סבלו מחרפת רעב. בית יתומים שנבנה במקום יועד לילדים יהודים שהובאו מכמה ערים באזור. אחרי המלחמה (1918) ניסו היהודים לשקם את חייהם, אולם הגבולות החדשים מנען את הסחר הבינלאומי והדבר פגע גם בסחר פנים. בעיקר סבל הסחר היהודי מתחרות הקואופרטיבים הפולנים שהוקמו בשנות העשרים. ב-1921 היו במזריץ' כ-250 מפעלי מלאכה ותעשייה זעירה בבעלות יהודית ובהם עבדו כ-800 איש, מעסיקים ושכירים כאחד. הפועלים השכירים התקיימו בקושי רב. המובטלים, שלא השיגו עבודה, נעזרו בתמיכת קרובים וארגוני עזרה יהודיים מחו"ל. הג'וינט תמך בשיקום העיר. ב-1925 התארגנו הסוחרים ובעלי מלאכה היהודים באיגודים שסייעו להם בקבלת אשראי. ב-1927 הוקם בנק קואופרטיבי יהודי. בסוף שנות העשרים הקימו היהודים עוד כמה מפעלים (חוטי ברזל, עטים ונורות). שלוש טחנות קמח היו בבעלות יהודית. רק מקצת היהודים היו בעלי מקצועות חופשים.

הציונות ותנועות הנוער

התנועה הציוניות רכשה לה אוהדים במקום עוד בימי חיבת ציון וב-1893, קבוצה של 20 צעירים ממזריץ' עלתה לישראל והקימה את יסוד המעלה שבגליל. אחרי מלחמת העולם הראשונה נוסד מועדון ציוני, בו התקיימו שעורי עברית ותנ"ך. התנועות ציוניות שפעלו בעיר היו: 'הציונים הכלליים', 'מזרחי', 'הרוויזיוניסטים' (החל מ-1926) וה'התנועה המאוחדת' (שקמה ב-1933 על ידי איחוד בין ה'התאחדות' לבין 'פועלי ציון'). בין תנועות הנוער בלטו 'השומר הצעיר' שקם במחצית הראשונה של שנות העשרים ו'גורדוניה' שנוסדה בסוף שנות העשרים, והיה ברשותה מה שכונה קיבוץ הכשרה. ב-1926 הוקם סניף 'החלוץ' וכעבור שנתיים 'החלוץ הצעיר'. ב-1927 נוסד סניף 'החלוץ מזרחי' וב-1930 'צעירי מזרחי', תנועת נוער שהקימה גם היא במזריץ' קיבוץ הכשרה לחברי התנועה מכל הסביבה. ב-1930 הוקם 'בית"ר'. ב-1923 נוסד 'בר-כוכבא' אגודת ספורט ולידה חוג לדרמה ותזמורת. 'אגודת ישראל' מפלגה לא ציונית, ייסדה סניף במקום ב-1920. כעבור זמן התארגנו גם 'צעירי אגודת ישראל'. בית ספר לבנות 'בית-יעקב' החל גם הוא לפעול. בשורות הפועלים הייתה השפעה ל'בונד' שהוקם במזריץ' ב-1901. שביתה של כמה ימים, שאורגנה על- ידו ב-1905, שיתקה את כל העיר. 'הבונד' פעל גם בתחום התרבות, הקים מועדון וספרייה, בית ספר יידישאי ובין שתי מלחמות העולם הוקמו תנועת הנוער שלו 'צוקונפט' (עתיד), תנועת הילדים 'סקיף' ואגודת ספורט 'מורגנשטרן' (איילת השחר). כוחם של היהודים בעיר בא לידי ביטוי בבחירות למועצה. ב-1920 זכו היהודים ב-17 מתוך 24 המנדטים. שניים משלושת חברי המועצה היו יהודים ואחד מהם ש. קמנין כיהן כסגן ראש העיר. ב-1937 על מנת להקטין את מספר הנבחרים היהודים, צורפו לעיר כמה כפרים שבהם לא גרו יהודים, ומספר הנציגים היהודים במוסדות העיר ירד.

בימי השיא

ערב מלחמת העולם השנייה מנתה אוכלוסיית העיר (כולל הכפרים המסופחים) כ־20,000 תושבים, ואחוז היהודים בה התקרב ל־90%. העיר השתרעה על 62.7 קמ"ר והיו בה 1,600 בתים, רובם בבעלות משפחות יהודיות. בעיר היו 201 חנויות מהם 180 של יהודים ביניהם היו, במרכז ככר העיר, ארבעה מבנים מרשימים מאבן שאכלסו 88 חנויות של יהודים. מבנים אלו היו דומים לקניון מודרני והם פורקו על ידי הגרמנים ב-1940. המקום הזה בכיכר העיר נקרא ראד. תעשיית הזיפים המפוארת של מזריץ', שהייתה מפורסמת בכל העולם, העסיקה אלפי עובדים.

עיקר הסחורה היה מיועד לייצוא שערכו נאמד במיליוני דולרים לשנה. (הסחר במזריץ' היה ברובו בדולרים אמריקניים מה שנתן לעיר את הכינוי 'אמריקה הקטנה'). התעשייה הבורסקאית, גם היא הייתה לשם דבר בכל פולין. בעיר היו גם עשרות רבות של מפעלים ובתי מלאכה שונים. בתקופה זו יצאו לאור בעיר שלושה שבועונים, ביניהם המעזריטשר טריבונע, אותו ממשיכה העמותה של יוצאי מזריץ' בישראל להפיק. בנוסף היה בעיר בית-חולים יהודי, מכבי-אש, תזמורת, מועדוני ספורט, גימנסיה יהודית בשפה פולנית, בית-ספר תרבות בו שפת הלימוד הייתה עברית והרבה מאוד בתי כנסת קטנים ששימשו לתפילה וללימוד (שטיבלך). מכל העשייה של יהודי מזריץ' במשך כ-500 שנה, מכל מוסדותיה ומפעליה ומכל הקהילה המפוארת והמשגשגת נותר היום רק בית עלמין.

במאי 2009, היה טקס גילוי האנדרטה הנושאת את השם 'תפילה', בכיכר העיר. הנחת הפסל 'תפילה', פרי מעשה ידיה של האומנית יעל ארצי מקיבוץ שדות ים, בכיכר העיר היה תוצאה של יוזמה, ופעולה ממושכת של ועד ארגון יוצאי מזריץ' בישראל, בראשותו של מר אברהם גפני', בשיתוף פעולה עם עירית מזריץ' וראש העיר שלה מר גז'יב.

במלחמת העולם השנייה

הפצצות כבדות של הלופטוואפה וכוח הקרקע הגמני (הוורמאכט), שגרמו לשרפת חלקים מן העיר, בישרו לתושבי מזריץ' על פרוץ מלחמת העולם השנייה. ב-13 בספטמבר 1939, נכנסו הגרמנים לעיר. הם הוחלפו כעשרה ימים מאוחר יותר, ב-25 בספטמבר על ידי הרוסים, שמינו את מר א. בלושטיין לעמוד בראשות העיר. גם שהות הרוסים לא נמשכה יותר משבועיים, אבל לצבא אדום הנסוג הצליחו להצטרף כ-2,000 צעירים יהודים. ב-9 באוקטובר השתלט הורמכט מחדש על העיר, וב-20 לאותו חודש הועברה העיר לשלטון אזרחי בפיקוד הגסטפו תחת שלטון הממשל הכללי הידוע בשמו הגנרלגוברנמן. בתחילת נובמבר 1939 הטילו הגרמנים על היהודים חובת תשלום כספי גבוה וכעירבון, עד לפירעונו, הם עצרו 20 בני ערובה. דיירים יהודים גורשו מדירותיהם ברחובות הראשים שבהן הוקמו מפקדות גרמניות שונות.

הגרמנים הקימו גם את היודנראט וגם את המשטרה היהודית. על היהודים נאסרה נסיעה בתחבורה הציבורית והם חויבו לענוד על הזרוע סרט לבן ועליו מגן דוד כחול. יהודים רבים נחטפו ברחובות לעבודות כפייה. פליטים שגורשו ממקומות אחרים בסביבה הקרובה והרחקוה, באו לעיר ושוכנו במבני ציבור של הקהילה. בין היחידות שהתמקמו בעיר הייתה הז'נדמריה והשופו שהיה להם לאחר מכן חלק דומיננטי בהשמדת יהודי העיר. בין הז'נדרמים היה סמל FRANZ BAUER הידוע בכינויו ה'שלייגה', שהרג במו ידיו כ-1,000 מיהודי העיר והסביבה.

בקיץ 1940 הוקמו באזור שישה מחנות עבודה, שבהם עבדו בתנאים קשים מאוד למעלה מ-2,000 מיהודי העיר. חלק מהעובדים מתו מרעב ומקור אבל רובם חזרו לעיר. כל זכויות היהודים בוטלו. מפעלים יהודים רבים הוחרמו על ידי הגרמנים ובניהם כל תעשיית הזיפים, שחלקה עבר בשלב מאוחר יותר לטרווניקי ומשם למיידנק. רכוש רב הועבר לפולנים המקומיים. על העת פליטים המשיכו להגיע מקרקוב ומהסביבה.

בדצמבר 1941 נתבעו היהודים למסור את כל הפרוות שברשותם לידי הגרמנים. כהקדמה לפעולת איסוף הפרוות, 20 יהודים נרצחו על ידי הגרמנים ברחובות העיר ו־75 נוספים בזמן החיפושים, שבוצעו על ידי שבויים יהודים של הצבא הפולני שהובאו במיוחד לעיר.

ב- 19 באפריל 1942 נתבעו היהודים למסור תוך שלושה ימים 50 ק"ג זהב. כהוכחה לרצינות כוונתם רצחו באותו היום, אנשי הגסטפו, שהגיעו מ RADZYN- 40 יהודים ברחובות העיר.

ב- 25–26 באוגוסט 1942 רוכזו בכוח ובאכזריות חייתית בכיכר העיר כ-10,000 יהודים. הם הובלו לתחנת הרכבת ונשלחו ב-52 קרונות (משלוח מספר 566 כפי שנרשם על ידי הגרמנים) לטרבלינקה. באותו זמן חלק מהתושבים עוד חשב שהם נשלחים למזרח, לעבודות, ולכן הם סחבו איתם מזוודות וחבילות. המשלוח כלל גברים, נשים, ילדים וטף. הרוצחים התעללו במיוחד בתינוקות אשר נרצחו לעיני אמהותיהן כחלק ממשחק. כ-2,000 יהודים נורו ברחובות ובמקומות מסתור שנתגלו, חלקם באקראי וחלקם עקב הלשנה. על מבצע זה פיקד אישית גנרל האס אס אודילו גלובוצניק מלובלין. במבצע השתתפו יחידות של אוקראינים, ליטאים, המשטרה הכחולה של הפולנים, הז'נדמריה, השופו, האס אס, הגסטפו, ובלטו באכזריותם חיילי בטליון 101 של משטרת המילואים הגרמנית.

הגטו והאקציות הרצחניות

ערך מורחב – גטו מיינדזיז'ץ פודלסקי

ב-28 באוגוסט 1942 הוקם לראשונה בהיסטוריה של יהודי מזריץ' גטו. מספר קטן של רחובות מהעיר העתיקה שנקרא שמולביזנה הוקף בגדר תיל. היהודים שנותרו עברו, כמעט בחסר כל ובצפיפות רבה לתוך הגטו. רכוש יהודי רב נשדד על ידי הגרמנים והפולנים. להגברת הצפיפות הרבה, הפנו הגרמנים לגטו מזריץ' פליטים רבים שגורשו ממקומות אחרים מכל רחבי מפולין ומסלובקיה.

ב-6–9 באוקטובר 1942 התרחשה האקציה השנייה. כ-7,000 יהודים רוכזו שוב בכוח בכיכר העיר. הפעם כבר היה ברור לכולם לאן הם מובלים. האחים טשינקי שהצליחו לברוח מטרבלינקה דווחו לראשונה ליודנראט של מזריץ' ולכל העיר על תהליך השמדה שיטתי המתחולל שם. ראש היודנראט האמין בתום לב שהגסטפו אינו יודע על מה שקרה בטרבלינקה והלשין להם על כך. כתגובה, שני האחים טשנקי נלקחו בעורמה לאחת הסמטאות בעיר ושם נורו למות. לאחר ישיבה בכיכר במשך מספר שעות נכלאו היהודים בבית הכנסת, בצפיפות אל-אנושית למשך שלוש יממות, ללא מזון וללא מים ולאחריהן הם הובלו לתחנת הרכבת ונשלחו לטרבלינקה. רק בודדים הצליחו לקפוץ דרך החלונות מהרכבת הדוהרת.

27-29 באוקטובר 1942 – 7-8 בנובמבר 1942 התרחשו במזריץ' שתי אקציות שנמשכו כשבועיים ללא הפסקה. הגרמנים, בעזרת המשטרה היהודית, ערכו חיפושים בגטו. יהודים רבים נתפסו, וחלקם נורה במקום וחלקם נשלח למחנות. באותם השבועיים רבים אבדו את הרצון להמשיך לחיות והתמסרו מרצונם לידי הגרמנים.

ב-24 בדצמבר 1942 הועברה כל תעשיית הזיפים על עובדיהם ומשפחותיהם למחנה טרווניקי. הם מנו כ־500 איש ואישה, וההעברה בוצעה ללא כל התנגדות. בקיץ 1943 הם הועברו מטרווניקי למיידנק ושם, אחרי מספר חודשי עבודה, ב'חג הקציר' (3 בנובמבר 1943), הם נורו. כשבוע אחר-כך בליל סילבסטר הגיעו לגטו אנשי הגסטפו מביאלא פודולסק ולשם שעשוע הרגו 65 יהודים.

ב-2–3 במאי 1943 התרחשה לאחר הפסקה ממושכת אקציה חמישית. כ-3000 יהודים נתפסו ונשלחו למחנות שונים. כ־200 אחרים שנתגלו במחבוא הובלו לבית העלמין היהודי שם הם צוו להתפשט ולאחר מכן כולם נורו. בחור יהודי בשם חיים פוגה התנפל על בעל דרגות גרמני ושפך חומצה על פניו. ביום זה נורו גם כל אנשי היודנראט ואנשי המשטרה היהודית.

ב-26 במאי 1943 ארעה האקציה השישית. הפעם נתפסו כ-700 יהודים שנשלחו למחנות. העיר הוכרזה "יודנריין" (עיר ללא יהודים). למרות זאת הגרמנים השאירו את הגטו והרשו ליהודים להתאסף בו, למעשה זאת הייתה מלכודת מוות.

18– 19 ביולי 1943 האקציה השביעית והאחרונה התרחשה בעקבות פעולה של המחתרת הפולנית שהרגה שני גרמנים. מאה שבעים ותשעה מאחרוני יהודי מזריץ' נתפסו והובלו לפרבר העיר פיסקי ושם הם נורו ונקברו. בשנת 1946 הועברו גופותיהם בידי הפולנים לקבר אחים בבית העלמין היהודי.

לאחר המלחמה

ב-26 ביוני 1944 לאחר יומיים של קרבות, העיר שוחררה על ידי הצבא האדום. רק מעטים, כ-200 איש שהוו פחות מאחוז מכלל יהודי העיר לפני המלחמה, מבני מזריץ' שרדו, כולל הניצולים ממחנות הריכוז.

ב-17 במאי 2009 טקס הסרת הלוט מהפסל 'תפילה' פרי מעשה ידיה של האומנית יעל ארצי מקיבוץ שדות ים, שהונח בכיכר העיר במזריץ'. בטקס נכחו שגריר ישראל בפולין, הבישוף של המחוז ונציגי ממשלת פולין, ראש עיריית מזריץ' וחברי המועצה שלה, כמאה עשרים וחמישה שורדים ובני משפחותיהם ותושבי העיר מזריץ'. בטקס הושמע לראשונה ההמנון הישראלי "התקווה". היה זה תוצאה של יוזמה, ופעולה ממושכת של ועד ארגון יוצאי מזריץ' בישראל, בראשותו של מר אברהם גפני, בשיתוף פעולה עם עירית מזריץ' וראש העיר שלה מר גז'יב.

התפתחותה הדמוגרפית של האוכלוסייה היהודית

שנה	סך אוכלוסיית העיר	מספר יהודים	אחוז יהודים
1622	841	152	18.0%
1674	968	207	21.4%
1712	390	101	25.9%-
1788	1,813	717	39.5%
1820	4,442	2,918	65.7%
1827	4,609	3,012	65.4%
1830	5,211	3,595	69.0%
1856	7,945	6,234	78.5%
1862	8,219	6,636	80.7%
1886	11,664	9,285	79.4%
1903	15,610	12,039	77.1%
1910	16,359	12,535	76.6%
1921	12,622	9,415	74.6%