נאציזם וקולנוע
הקולנוע הנאצי היה חלק משמעותי ממערכת התעמולה הנאצית. הנאציזם חיזר אחר ההמונים באמצעות סיסמאות, שכוונו ישירות לאינסטינקטים ולרגשות ההמון. הנאצים בהובלת הפיהרר אדולף היטלר ושר התעמולה יוזף גבלס מאוד העריכו את הקולנוע ככלי תעמולתי.
השימוש בסרטי תעמולה החל כבר ב-1930 (כשלוש שנים טרם עליית הנאצים לשלטון), כאשר המפלגה הנאצית הקימה לראשונה מחלקת קולנוע. הנאצים היו מודעים מאוד להשפעה התעמולתית של סרטים, וכבר ב-1920 כללו בגיליונות הפלקישר באובכטר ביקורות לסרטים[1].
איש ה-SS וולטר יוליוס בלום פרסם את הספר "נשמת הקולנוע - מחויבות לסרטים" בשנת 1922[2]. בספטמבר 1923, הפיק פיליפ ניקל סרט דוקומנטרי על "היום הגרמני בנירנברג" שבו נוסד הקמפפבונד.
מטרות ומדיניות בקולנוע הנאצי
עריכההמטרה העיקרית של מדיניות הקולנוע הנאצית הייתה לקדם אסקפיזם, שנועד להסיח את דעת האוכלוסייה מאתגריה השונים ולשמור על מצב רוח טוב להמון. גבלס אכן האשים את התבוסה במלחמת העולם הראשונה בקריסת המורל הלאומי.[3]
הרשויות והמחלקות האחראיות על הקולנוע מטעם הממשל היו מחלקת הסרטים של משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם, לשכת התרבות (Reichskulturkammer), ולשכת הקולנוע (Reichsfilmkammer).
בשנת 1944, יוזף גבלס פרסם את רשימת המבורכים, שכללה אמנים בתחומים שונים שאמנותם תאמה את רוח המשטר. ברשימה זו נכללו גם אנשי קולנוע שונים.[4]
אמצעים למדיניות הקולנוע הנאצית
עריכה
כדי להכניע את הקולנוע למטרות התעמולה וההאחדה, הכפיפה המפלגה הנאצית את כל תעשיית הקולנוע והממשל תחת משרד התעמולה של גבלס, והלאימה בהדרגה את הפקות הסרטים והפצתם. כחלק מתהליך זה, נוסד בית ספר מקצועי ממלכתי ליוצרי קולנוע אמינים מבחינה פוליטית ( Deutsche Filmakademie Babelsberg), וכל השותפים בתעשייה חויבו לחברות בארגון מקצועי רשמי (Reichsfilmkammer). בנוסף על כך, הוקם בנק סרטים (Filmkreditbank GmbH) על מנת להעניק הלוואות בריבית נמוכה להפקת סרטים, שאף חלקם קיבלו הטבות מס.
הפצת סרטים
עריכהגם בתחום ההפצה התרחשה הלאמה רחבה. בשנת 1942 UFA השתלטה לחלוטין על הפצות הסרטים. במקביל, הוקמה חברת Cinema Film AG שנועדה לייצוא סרטים למדינות זרות.
מאז תקופת רפובליקת ויימאר פעלה גם מערכת נרחבת לשירותי השכרת סרטים חינוכיים שהורחבה תחת הממשל הנאצי. ב-1943 היו 37 מערכות להפצות אזוריות ו-12,042 מערכות עירוניות.
בתי קולנוע
עריכהמלבד רשת בתי הקולנוע שבבעלות UFA, בתי הקולנוע לא הולאמו. רוב 5,506 בתי הקולנוע שהיו קיימים ב-1939 באלטרייך ("הרייך הישן", כלומר, גרמניה ללא אוסטריה וחבל הסודטים) היו חברות קטנות שנוהלו על ידי בעלים פרטיים. עם זאת, מספר רב של חוקים ותקנות הגבילו במידה ניכרת את חופש היזמות של בתי הקולנוע. נהלים אלו חייבו לכלול סרט תיעודי וסרט חדשות בכל הקרנה. לפי חוק יוני 1933, הממשלה הייתה רשאית גם לאסור הצגת סרטים זרים. מכסת יבוא לסרטים זרים נקבעה בתקופת רפובליקת ויימאר, ובמהלך מלחמת העולם השנייה נאסר לחלוטין על ייבוא סרטים ממדינות זרות מסוימות. לדוגמה, משנת 1941 ואילך, הצגת סרטים אמריקאים הפכה לבלתי חוקית.
ב-1932 אחוז הסרטים הגרמניים שהוקרנו במדינה עמד על 62%. עד 1939 אחוז זה עלה ל-77% בעוד שמספר הביקורים בקולנוע גדל פי 2.5 בשנים אלו. במקביל, אחוז הסרטים האמריקאים שהוקרנו הופחת מ-26% ב-1932 ל-14% ב-1939.
על מנת להגביר את אפקט התעמולה, תמכו הנאצים בהקרנות סרטים בבתי קולנוע גדולים עם קהל רב, וגם בצריפים ובמפעלים צבאיים. הנוער ההיטלראי ארגן אף הוא הקרנות מיוחדות. מחלקת התעמולה המפלגתית הפעילה כ-300 משאיות ושתי רכבות שהובילו את כל הציוד הדרוש להקרנת סרטים באזורים כפריים.
לתעמולת הקולנוע הייתה העדיפות הגבוהה ביותר בגרמניה גם בתנאים הקשים שלסוף המלחמה. בעוד שבתי ספר הפסיקו לעבוד ב-1944, בתי הקולנוע המשיכו לפעול עד סוף המלחמה. בברלין, למשל, הוצבו יחידות נגד מטוסים במיוחד כדי להגן על בתי הקולנוע המקומיים ב-1944.
סרטים נאצים בולטים
עריכה- קווקס הנער ההיטלראי (1933)
- ניצחון הרצון (1934)
- אולימפיה (1938)
- רוברט וברטרם (1939)
- היהודי הנצחי (1940)
- היהודי זיס (1940)
- אני מאשים (1941)
- טיטניק (1943)
- טרזיינשטט (1944)
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ Michaela Rethmeier: Die Funktion und Bedeutung Fritz Hipplers für das Filmschaffen im „Dritten Reich“, p. 25 (dissertation, University of Münster, 2006)
- ^ Original title: Seele des Lichtspiels – ein Bekenntnis zum Film, by Dr Walter Julius Bloem (1898–1945), Verlag Grethlein, Leipzig, 1922.
- ^ Cinzia Romani, Tainted Goddesses: Female Film Stars of the Third Reich p. 13; מסת"ב 0962761311
- ^ Klee, Kulturlexikon, S. 227.