הקרב על אלג'יר (סרט)

הקרב על אלג'יר
La battaglia di Algeri
בימוי	ג'ילו פונטקורבו
הופק בידי	אנטוניו מוסו ; סעדי יאסף
תסריט	ג'ילו פונטקורבו ; פרנקו סולינאס
עריכה	מריו מורה ; מריו סרנדריי
שחקנים ראשיים	ברהים חגיאג ; סעדי יאסף ; ז'אן מרטן
מוזיקה	אניו מוריקונה ; ג'ילו פונטקורבו (עריכת הפסקול)
צילום	מרצ'לו גאטי
מדינה	איטליה, אלג'יריה
חברה מפיצה	ריצולי
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	3 בספטמבר 1966
משך הקרנה	121 דקות
שפת הסרט	צרפתית ; ערבית
סוגה	דוקו-דרמה, סרט דרמה
הכנסות באתר מוג'ו	battleofalgiers
פרסים	פרס אריה הזהב
	דף הסרט ב־IMDb

הקרב על אלג'יר (באיטלקית: La battaglia di Algeri) הוא סרט איטלקי משנת 1966 ובבימויו של ג'ילו פונטקורבו המתאר את האירועים בעיר אלג'יר בזמן מלחמת העצמאות של אלג'יריה (1954–1962) בסגנון כעין דוקומנטרי. הסרט מתאר את הסלמת המתיחות והאירועים האלימים במאבק שבין החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה (FLN) ובין הצבא הצרפתי והפייה-נואר, המתיישבים הצרפתים באלג'יריה.

הסרט, שצולם בשחור-לבן, קיבל תהודה רבה מיד עם יציאתו למסכים, הן בשל אופיו הדוקו-דרמטי ואופן צילומו ועריכתו החדשני והן בשל היותו מעורר מחלוקת מבחינה פוליטית. מחד נטען כלפיו כי הביא את סיפור העימות כפי שנתפס בצד האלג'יראי ומאידך רבים רואים בו כדוגמה לסרט על המאבק בקולוניאליזם וכסרט הרלוונטי גם למאבקים אנטי-קולוניאליסטיים אחרים. הסרט זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל הסרטים של ונציה ב-1966 ומוקרן עד היום ברחבי העולם בהקרנות מיוחדות.

נושא הסרט

"הקרב על אלג'יר" מציג מחדש אירועים שהתרחשו בעיר הבירה של אלג'יריה הצרפתית בין נובמבר 1954 ודצמבר 1960 (עיקר האירועים מתרחש ב-1956 ו-1957), בזמן מלחמת העצמאות של אלג'יריה. סיפור המעשה מתחיל בארגונם של התאים המהפכניים בקסבה. בהמשך, מלחמת האזרחים בין האלג'יראים ממוצא מקומי ובין האלג'יראים ממוצא צרפתי (פייה-נואר) שבה מסלימים גילויי האלימות בין שני הצדדים ואלו מובילים להכנסתם לזירה של יחידות צנחנים צרפתיות שתפקידם לצוד את חוליות ה-FLN, החזית הלאומית לשחרור. הצנחנים מתוארים בסרט כמנצחים בקרב, על ידי ניטרול צמרת ה-FLN כולה, בדרך של לכידה או חיסול. יחד עם זאת, הסרט מסתיים באפילוג, המתאר הפגנות ומהומות של האלג'יראים ממוצא מקומי הקוראים לעצמאות ארצם ומתבהר כי צרפת אולי ניצחה בקרב על אלג'יר אך הפסידה במלחמה על אלג'יריה.

הטקטיקות חסרות הרחמים של מורדי ה-FLN ופעולות התגמול הצרפתיות, האכזריות גם הן, מוצגות בסרט. גם המתיישבים הצרפתים וגם האלג'יראים הנשלטים מבצעים מעשי זוועה כנגד אזרחים. ה-FLN משתלט על הקסבה באמצעות שיפוט מהיר והוצאה להורג של אלג'יראים הנחשדים בפשעים ובשיתוף פעולה עם הצרפתים ומבצע פעולות טרור כדי להפחיד ולהטריד את המתיישבים הצרפתים. אלו פונים לשיטות של התקפות אלימות של אספסוף על האלג'יראים ממוצא מקומי ואף מבצעים מעשי לינץ'. עינויים, איומים ורציחות הופכים למעשים המבוצעים דרך שגרה על ידי הצנחנים הצרפתים הנלחמים במורדים האלג'יראים.

פונטקורבו וסולינאס בחרו להציג בסרט מספר דמויות מרכזיות שדמותן התבססה על אנשים אמיתיים שנטלו חלק במלחמה. הסרט מוצג בתחילתו ובסופו מנקודת מבטו של עלי לה-פוינט (ברהים חגיאג), פושע קטן שדעותיו הפוליטיות מוקצנות בעת שהותו כאסיר בכלא ומגויס ל-FLN, על ידי אחד ממפקדי המורדים, אל-האדי ג'פאר (דמותו מבוססת על אחד מראשי ה-FLN, סעדי יאסף, המשחק בסרט בתפקיד עצמו).

לוטננט-קולונל מאתייה, מפקד הצנחנים הצרפתי, הוא הדמות הצרפתית המרכזית. דמויות נוספות בסרט הן: עומר הקטן, ילד רחוב המשמש כשליח של ה-FLN. לארבי בן מ'הידי, מפקד בכיר ב-FLN, המספק בסרט את הצידוק הפוליטי להתקוממות. ג'מילה המבוסס על דמותה של ג'מילה בוחירד, זוהרה (זהרה ז'ריף), וחסיבה (חסיבה בן בו-עלי), שלוש צעירות אלג'יראיות המבצעות פיגועי טרור כתגמול למעשי הצרפתים. מעל לכל אלו, מציג "הקרב על אלג'יר" אלפי ניצבים אלג'יראים המשתתפים בסצינות המוניות. האפקט אותו רצה ליצור הבמאי פונטקורבו היה של "הקסבה כמקהלה יוונית" – מתקשרת, שרה, מבכה ובעלת נוכחות פיזית.

הפקה וסגנון

תסריט

"הקרב על אלג'יר" התבסס במקורו על הספר "Souvenirs de la Bataille d'Alger" מאת סעדי יאסף. הספר נכתב על ידי יאסף בזמן שבתו בכלא הצרפתי ותיאר את הקרב על אלג'יר מנקודת מבטו של מפקד צבאי בכיר ב-FLN. לאחר קבלת העצמאות ושחרורו של יאסף מהכלא הפך זה לחלק מהממשל האלג'יראי החדש. ב-1964 ניסה ממשל זה לקדם הפקת סרט שיהיה מבוסס על זכרונותיו של יאסף ופנה באמצעות סאלח בעזי, פעיל FLN לשעבר שחי באירופה, לבמאי ג'ילו פונטקורבו ולתסריטאי פרנקו סולינאס בהצעה לקחת את המיזם.

פונטקורבו וסולינאס סברו כבר בתחילת שנות ה-60 כי מאבקי הדה-קולוניזציה חייבים להיות מונצחים בסרט. הם ראו במלחמה באלג'יריה כראויה ומתאימה למיזם מהסוג הזה ונסעו לאלג'יריה ב-1962. הם כתבו תסריט ובו מסופרים האירועים מנקודת ראותו של קצין צרפתי המשתתף במלחמה, אולם המפיק, פרנקו קריסטלדי, סירב להתקדם עם ההפקה מחשש לפגיעה מצד הארגון הימני הצרפתי, ה-OAS‏.^[1]

טיוטת התסריט הראשונית של סולינאס נקראה "Para" והיוצרים ראו בדמיונם את פול ניומן כמועמד לגילום דמות הקצין הצרפתי גיבור הסרט. בעזי דחה את הרעיון וטען כי גישה זו מורידה את סבלם של האלג'יראים לרמת תפאורת הרקע של הסרט. יאסף אף כתב גרסה שלו לתסריט אותה דחו המפיקים האיטלקים בטענה כי היא מוטה מדי בתמיכתה באלג'יראים. למרות אהדתם שלהם למאבק האלג'יראי, עמדו האיטלקים על הצגת האירועים מנקודת מבט נייטרלית ובתסריט הסופי אמנם הדמות הראשית היא אלג'יראית אך הוא מתאר את אכזריות שני הצדדים במאבקם.

למרות התבססות התסריט על אירועים שהתרחשו במציאות, "הקרב על אלג'יר" עושה שימוש בדמויות מורכבות שחלקן היה קיים במציאות וחלקן בדיוניות. לדוגמה, דמות הקצין הצרפתי "קולונל מאתייה" היא עירוב של מספר קצינים שפיקדו באלג'יריה והבולט שבהם הוא ז'אק מאסו (Jacques Massu). סעדי יאסף טען שלמעשה דמותו של מאתייה התבססה יותר על מרסל ביז'ר (Marcel Bigeard) ויש הטוענים כי הדמות מזכירה את רוז'ה טרינקייה (Roger Trinquier). סולינאס הואשם כי צייר את דמות הקולונל הצרפתי כאצילית ואלגנטית יתר על המידה. בתשובה הוא ענה כי הקולונל הצרפתי הוא "אלגנטי ותרבותי כי הציוויליזציה המערבית איננה בלתי אלגנטית או בלתי תרבותית". השחקן שגילם את הקולונל, ז'אן מרטן, אמר מאוחר יותר, כי כבר בתחילת העבודה עוצבה הדמות כאדם הגון הממלא את תפקידו וכי הוא עצמו עשה את המירב כדי לאפיין את הדמות כמעוררת סימפתיה.

סגנון חזותי

הבמאי פונטקורבו והצלם, מרצ'לו גאטי, רצו לתת לסרט סגנון חזותי של יומני קולנוע שהיו נהוגים בשנים שלפני כן ועל כן צילמו את הסרט בשחור-לבן ותוך שימוש בטכניקות שיצרו את הרושם כי מדובר ביומן חדשות או בסרט דוקומנטרי. בדרך זו ניסה הבמאי לטעת בצופה את ההרגשה כי הוא צופה במציאות ולא בסרט בדיוני. הוא אף פגע במכוון באסתטיות של הסרט כדי להבדילו מסרטי הקולנוע הרגילים בהם קיימת הקפדה על יופי ואסתטיות. האמצעים בהם נקט פונטקורבו כדי להשיג השפעה זו על הצופה היו:

שימוש נרחב במצלמת כתף שתזוזותיה יוצרות הרגשה של צפייה בסרט חדשות.^[2]
שימוש בסרט צילום "מהיר" המשמש לצילום חדשותי ונותן "תמונה גרעינית".^[3]
שימוש בסרט צילום פגום שיצר לעיתים פריימים שרוטים.
אי שימוש בתאורה מלאכותית עד כדי יצירת פריימים חשוכים לגמרי במקרים מסוימים.
פסקול לא מעובד שהוקלט באתר הצילומים ולא באולפן.
שימוש באתרים אותנטיים
שימוש בשחקנים בלתי מוכרים

בצורה זו יצר מציאות מחוספסת שנתפסה על ידי הצופים כ"אמיתית" יותר.^[4]

ליהוק

פונטקורבו בחר ללהק את השחקנים מבין אלג'יראים שפגש ושלא היו בעלי עבר כשחקנים. השחקן היחיד שהיה בעל ניסיון היה ז'אן מרטן שגילם את קולונל הצנחנים הצרפתי. מרטן, פעיל ברזיסטאנס וצנחן שנטל חלק במלחמת הודו-סין הראשונה, היה שחקן תיאטרון ב-"Théâtre National Populaire" שפוטר לאחר שחתם על עצומה כנגד מעורבות צרפת במלחמה באלג'יריה. פונטקורבו חפץ בשחקן מקצועי לתפקיד הקולונל, אך לא היה מעוניין לפגוע בסגנון הריאליסטי של הסרט ועל כן בחר בשחקן תיאטרון שלא היה מוכר לקהל צופי הקולנוע.

פסקול

גם למוזיקה וגם לאפקטים של הסאונד נועד תפקיד חשוב בסרט. פונטקורבו סיפר במספר ראיונות כי בילה זמן רב בעת העריכה במחשבה על לייטמוטיבים למוזיקה בסרט. נושאים מוזיקליים אלו שולבו בעיבוד התזמורתי של אניו מוריקונה על מנת להעצים את ההשפעה הרגשית וליצור הקבלות בין האירועים: סצינות של אזרחים, ממוצא צרפתי וממוצא מקומי, שנרצחים באכזריות מלוות מוזיקה אלגית עמוקה. הסצנה בה צופים בחברות ה-FLN המכינות את עצמן לביצוע פיגועים מלווה בתיפוף אלג'יראי ילידי במקום בדיאלוג. בנוסף לכך השתמש פונטקורבו בסאונד של ירי, מסוקים, ומנועי משאיות כדי לסמל את הגעת הצרפתים לזירת הקרב בעוד שפיצוץ מטענים, יללות, קולות נהי וקריאות קצובות מסמלים את הגעת האלג'יראים ממוצא מקומי.

התגובות לסרט

ביקורת קולנועית

הסרט זכה בתשבחות המבקרים על השימוש באמצעים הטכניים והעריכתיים, על הניסיון להציג את עמדות שני הצדדים במאבק בהוגנות יחסית ועל עמידתו של פונטקורבו בפני הפיתוי להאיר את הדמויות באור רומנטי; מעשי הזוועה המבוצעים הן על ידי ה-FLN והן על ידי הצרפתים מוצגים ללא כחל וסרק. הסרט לא הציג אף צד כשטני והדמות הצרפתית הראשית, קולונל מאתייה, מצטיירת באור סימפתי של חייל כריזמטי והוגן. הוגנותו של הסרט, בעיני רוב הצופים, הייתה הנקודה המשמעותית ביותר בקבלתו של הסרט. הסרט זכה בפרס הראשון בפסטיבל הסרטים של ונציה ב-1966 והיה מועמד בשלוש קטגוריות לפרס האוסקר; ב-1966 לפרס הסרט הזר הטוב ביותר וב-1968 לפרס הבמאי הטוב ביותר (פונטקורבו) ולפרס התסריט המקורי הטוב ביותר (פונטקורבו וסולינאס). הסרט זכה גם בעוד פרסים בינלאומיים רבים.

מרטין ריט אמר בראיון שהסרט היווה מקור השראה עבורו לסרטו נורמה ריי.^[5]

מחלוקות פוליטיות

הסרט יצר מחלוקת פוליטית בצרפת ונאסר בה להקרנה במשך חמש שנים. סצינות בהן הוצגו עינויים נחתכו מהגרסאות שהוצגו בארצות הברית ובבריטניה כיוון שהן נחשבו כמסיתות כנגד הצרפתים. ההתייחסות האוהדת ל-FLN בסרט הדהימה את האלג'יראים יוצאי צרפת ואת אנשי הצבא הצרפתי. גנרל פול אוסרזה (Paul Aussaresses), מפקד כוח ההתערבות הצרפתי באלג'יריה, גינה את הסרט וכתב את הספר "הקרב על הקסבה" בו הביא את גרסתו לאירועים שתוארו בסרט. הסרט גונה אף על ידי ז'אן מארי לה פן, איש הימין הצרפתי ששירת כצנחן באלג'יריה.

גם בישראל נאסר הסרט להקרנה במשך שנים אחדות. תחילה בשל יחסי הקרבה ההדוקים ששררו בין צרפת ובין ישראל עד למלחמת ששת הימים ולאחר מכן, בשל הסיטואציה שנוצרה בה נשלטו מאות אלפי פלסטינים תחת השלטון הישראלי והיה חשש בישראל מפני הקבלה בין שתי הסיטואציות.^[6] הסרט הוקרן בבית לסין ובסינמטק ירושלים ב-1984^[7]^[8] ובסינמטק תל אביב החל מ-1985.^[9] הצגתו ב-1988, חודשים אחדים לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, עוררה דיון ציבורי בישראל (על רקע האירועים ביהודה ושומרון וברצועת עזה), שעסק בשאלה האם קיים דמיון בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובין המאבק האלג'יראי לעצמאות, עמדה בה תמכו חלקים מהשמאל הישראלי.

הסרט ותנועות גרילה בעולם

יציאתו למסכים של הסרט התרחשה בתקופה בה התרחשו עימותים שנתפסו כמאבקים לאומיים לעצמאות ובמקביל, עליית תנועות שמאל רדיקליות במדינות המערב בהן מיעוט מהצעירים הראו עניין במאבקים מזוינים. בסוף שנות ה-60 זכה "הקרב על אלג'יר" למוניטין של סרט שהיווה השראה לאלימות פוליטית. נטען כי טקטיקות לוחמת הגרילה העירונית והשימוש בטרור הועתקו על ידי הפנתרים השחורים, הצבא האירי הרפובליקני וחזית השחרור של ג'אמו וקשמיר. נטען כי הסרט היה הסרט המועדף על אנדראס באדר, ממייסדי סיעת הצבא האדום.