הרצון הכללי
| ערך ללא מקורות | |
הרצון הכללי (בצרפתית: volonté générale) הוא מושג מתוך הפילוסופיה הפוליטית של ז'אן-ז'אק רוסו, המופיע בספרו "על האמנה החברתית" אשר יצא לאור בשנת 1762. מושגי המפתח 'הרצון הפרטי' ו'הרצון הכללי' מייצגים את הבידול הקיים בין האינטרס של היחיד לאינטרס הכולל של החברה.
.jpg)
רוסו מייחס חשיבות גדולה למושג הרצון הכללי. מושג זה מייצג על פי רוסו את סך כל ה"רצונות הפרטיים", שיש לכל הפרטים אשר שותפים באמנה החברתית. רצון זה אינו ניתן לחלוקה, ולא ניזון מהשפעות זרות של האינטרסים הפרטיים בחברה. החירות של היחיד באה לידי ביטוי ברצון הכללי. הפרטים בחברה מוסרים את עצמם ואת כל זכויותיהם לידי הגוף הציבורי, כך שבסופו של התהליך, לא מסר בעצם אף אחד את עצמו לשום אדם. הפרט אמנם מאבד את חירותו הטבעית, אך זוכה בחירות ממוסדת. הנחת היסוד הבסיסית של רוסו בכל הקשור לרצון הכללי, היא כי אדם מסוגל לוותר על שיקוליו האנוכיים ולפעול למען טובת הכלל. בסופו של דבר זו גם טובתו שלו.
אחד המשפטים היותר שנויים במחלוקת בספרו של רוסו, האמנה החברתית, הוא המשפט שבו טוען רוסו כי במידה שיהיה מישהו "שימאן להישמע לרצון הכללי, יכריחהו לכך הגוף כולו. דבר זה אין פירושו אלא זה שיכריחוהו להיות חופשי". יש הרואים במשפט זה יסוד טוטליטרי עד כדי היווצרותה של דמוקרטיה טוטליטרית, כפי שתיאר ההיסטוריון יעקב טלמון. ברם, יש לו גם היבט חיובי מאוד בכל הקשור לתפיסתו האופטימית של רוסו בכל השייך לעניין טובתו של כל פרט באותה חברה אידיאלית שהוא הגה.
בתפיסתו של רוסו אדם חופשי הוא אדם החי על פי התבונה ונשמע לרצון הכללי. החוק במדינתו הוא ביטוי לרצון הכללי. רוסו ראה בחוק ערך מקודש המשמש כמחסום השומר על הפרט במדינה מפני שרירות לבו של השלטון. בני האדם כולם משרתים למעשה אחד את השני אבל אין להם אדון.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה- הרצון הכללי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
