הרשעה

במשפט פלילי, הרשעה היא מונח משפטי המתאר מצב בו בית משפט מצא נאשם אשם במיוחס לו בכתב האישום, או בעבירה אחרת כפי שקבע בהכרעת הדין.

בית משפט יכול להרשיע אדם על-פי הודאתו, או לאחר ניהול משפט הוכחות. אם בית המשפט פסק בהכרעת-הדין כי הנאשם אשם, המשמעות היא כי בית המשפט הרשיע את הנאשם במיוחס לו בכתב האישום, או בעבירה אחרת כפי שפסק בית המשפט. אם בית המשפט הרשיע את הנאשם, השלב הבא במשפט יהא שלב הטיעונים לעונש, ולאחריו יקבע בית המשפט את גזר-דינו של המורשע.

מן הצד השני, יכול בית משפט לקבוע כי הנאשם אינו אשם במיוחס לו בכתב האישום, ואף בעבירה אחרת, ובכך לזכותו. בית המשפט יכול לזכות נאשם זיכוי מלא או זיכוי מחמת הספק. בהולנד ובסקוטלנד בתי המשפט יכולים לפסוק פסק-דין הנקרא "לא הוכח", שמשמעו זיכוי. זיכוי נאשם נקבע ברוב המקרים לאחר ניהול משפט הוכחות.

להרשעה יכולות להתלוות סנקציות נוספות כמו רישום פלילי וקלון, בהתאם לעבירה בה הורשע הנאשם ולקביעתו של בית המשפט. סמכות בית המשפט לקבוע כי הרשעה בעבירה תישא רישום פלילי מופחת תלויה בגוף השופט. לדוגמה, למערכת בתי הדין הצבאיים אין סמכות להמיר את סעיף העבירה המיוחס לנאשם ולקבוע כי העבירה לא תישא רישום פלילי, גם אם בית הדין סבור שכך צודק ונכון לעשות^[1]^[2]. בעבר פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נתונים לפיהם כ-99% מהכרעות הדין בישראל מסתיימות בהרשעה^[3]. עם זאת, מחקר מ-2012 מצא כי בבתי משפט השלום בישראל, פחות מ-40% מהנאשמים מורשעים בכל העבירות המיוחסות להם בכתב האישום, ועוד כ-25% מורשעים באופן חלקי. עבור 5%, נקבע כי ביצעו את העבירה אך בית המשפט משתמש בסמכותו שלא להרשיע אותם. ההליכים כנגד 30% הנותרים מסתיימים מסיבות שונות אחרות שאינן הרשעה או זיכוי^[4]. יצוין כי גם לפי מחקר זה, שיעור כתבי האישום המסתיימים בזיכוי מכל סעיפי האישום עומד על פחות מאחוז. נתונים דומים נרשמו גם בשנת 2020^[5].