הר קל

הר בסוריה, שהיה ידוע כקדוש לאלי סער (בעל וזאוס) בעת העתיקה

הר קֶלטורקית: Kel Dağı; בערבית: جبل الأقرع "ג'בל אל-אקרע" - בשתי השפות "ההר הקירח") הוא הר בגבול טורקיה–סוריה ליד שפך האורונטס. ההר מתנשא לגובה של 1,709 מטר ושוכן קרוב לים התיכון.

הר קל
Kel Dağı
מבט על הצד הצפוני של הר קל, מכיוון טורקיה
מבט על הצד הצפוני של הר קל, מכיוון טורקיה
מבט על הצד הצפוני של הר קל, מכיוון טורקיה
מידע כללי
גובה 1,709 מטר
מדינה סוריה, טורקיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום דרום טורקיה על גבול סוריה
רכס הרים הרי נור
קואורדינטות 35°57′07″N 35°58′10″E / 35.951886°N 35.969582°E / 35.951886; 35.969582
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
הר קל (הר קסיוס), מבט משרידי סלאוקיה פייריה העתיקה; תחריט של ברטלט, 1837

כתבים אוגריתים מציינים אותו כהר צפוןאוגריתית: 𐎕𐎔𐎐 – צפן),[1] הקרוי גם מרום צפון[2] וצרורות צפון[3], הקדוש לאל הכנעני בעל (בעל־צפון) וארמונו המוכסף ניצב בראשו משקיף על הים. במיתולוגיה הכנענית בעל הוא אל הגשמים, הסערות, הברקים והרעמים, אל החיים, שמרווה את פני האדמה. האל בעל היה מוכר גם באפיתט בעל צפון.[1][4] מקום מושבו בראש הר קל מתאים לתפקידיו השונים. כן נקרא ההר "הר חזי" או "הר חזו" (באכדית: Ḫa-zi).[1][4] היוונים קראו להר קסיוס (Κασιος, Kasios),[1][4] ועליו סגדו ל"זאוס של הר קסיוס" (Zeus Kasios), אל הברק והרעם, הגשם והרוח (המקביל לבעל הכנעני). כמותם סגדו לו גם הרומאים. ההר מופיע בשם Cassius בכתבים בשפות אירופה וכך גם במפות.[5] כל אלה מזוהים עם ג'בל אל-אקרע.[4]

זיהוי מסורתי כהֹֹר ההר המקראי

עריכה
  ערך מורחב – הור ההר הצפוני

החוקר הקדום רבי אשתורי הפרחי (יצחק הכהן) גרס כי הור ההר הצפוני, ההר המקראי המסמן את גבולה הצפוני של ארץ ישראל, הוא הר קל השוכן צפונית ללטקיה. זאת משום שהעיר "עמה" אשר לשבט אשר ”וְעֻמָה וַאֲפֵק וּרְחֹב עָרִים עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם וְחַצְרֵיהֶן” (יהושע י"ט ל') נמצאת ממזרח להר ונקראה בזמנו "עים"; והערים "חלבה" "רחב" ו"חמם" אשר כולן היו שייכות לשבט אשר נמצאו באזור הר זה.

קישורים חיצוניים

עריכה
  • הערך "CA´SIUS MONS" ב-Smith's Dictionary of Greek and Roman Geography, מהדורת 1854

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 3 4 Meindert Dijkstra, The weather-God on two mountains, Ugarit-Forschungen 23, 1991, עמ' 132–133
  2. ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 693 – למשל כמעון בעל בלחש עלילת האלים הנאבקים בנחש
  3. ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 109
  4. ^ 1 2 3 4 Izak Cornelius, The Iconography of the Canaanite Gods Reshef and Ba'al: Late Bronze and Iron Age I Periods (c 1500-1000 BCE), Vandenhoeck & Ruprecht, 1994, עמ' 152–153
  5. ^ ובכללן אלה של ה-NGA