השוק האירופי האחיד
השוק האירופי האחיד (באנגלית: European Single Market) הוא שוק פנימי ומשותף, המורכב מ-27 המדינות החברות באיחוד האירופי, שווייץ (באמצעות אמנות דו-צדדיות), איסלנד, ליכטנשטיין ונורווגיה באמצעות ההסכם על האזור הכלכלי האירופי. השוק האירופי האחיד מבקש להבטיח תנועה חופשית של סחורות, הון, שירותים ואנשים, המכונים יחד "ארבע החירויות"[1].
 המדינות החברות באיחוד האירופי מדינות שאינן חברות באיחוד האירופי אך חברות בשוק האירופי האחיד | |
| תקופת הפעילות |
1 בינואר 1993 – הווה (31 שנים)  |
|---|---|
  | |
למספר מועמדים פוטנציאליים להצטרפות לאיחוד יש הסכמי ייצוב והתאחדות עם האיחוד האירופי, המאפשרים השתתפות מוגבלת במגזרים נבחרים בשוק האירופי האחיד, כולל אלבניה, בוסניה והרצגובינה, קוסובו, מונטנגרו, צפון מקדוניה וסרביה. בנוסף, באמצעות שלושה הסכמים פרטניים על אזור סחר חופשי עמוק ומקיף (Deep and Comprehensive Free Trade Area) עם האיחוד האירופי, מדינות ברית המועצות לשעבר, גאורגיה, מולדובה ואוקראינה, קיבלו גישה מוגבלת לשוק האחיד בסקטורים נבחרים. לטורקיה יש גישה לתנועה חופשית של כמה סחורות באמצעות חברותה באיחוד המכס האירופי – טורקי[2].
השוק נועד לתרום להגברת התחרות, להגברת ההתמחות, לחיסכון בקנה מידה גדול יותר, המאפשר לסחורות ולגורמי ייצור לעבור לאזור בו הם בעלי הערך הרב ביותר, ובכך לשפר את יעילות הקצאת המשאבים. כמו כן, הוא נועד להניע אינטגרציה כלכלית לפיה הכלכלות הנפרדות של המדינות החברות בשוק משתלבות בכלכלה אחת בכל רחבי האיחוד האירופי. מחצית מהסחר בסחורות באיחוד האירופי מכוסה על ידי חקיקה להרמוניזציה על ידי האיחוד האירופי. יצירת השוק הפנימי כשוק ללא מגבלות הוא תהליך מתמשך, ששילוב ענף השירותים עדיין לא הושלם. יש בו גם אלמנט בינלאומי הולך וגדל, כאשר השוק מיוצג כגוף אחד במשא ומתן על הסכמי סחר בינלאומיים[3].
הממלכה המאוחדת עזבה את השוק האירופי האחיד, בנוסף לאיחוד האירופי, ב-31 בדצמבר 2020 (אף על פי שהייתה לה אפשרות להישאר בו כמו שווייץ, איסלנד, ליכטנשטיין ונורווגיה שאינן חברות באיחוד האירופי אך חברות בשוק האירופי האחיד)[4].
היסטוריה
עריכהאחת ממטרות הליבה של הקהילה הכלכלית האירופית, עם הקמתה בשנת 1957, הייתה פיתוח שוק משותף המציע תנועה חופשית של סחורות, שירותים, אנשים והון. תנועה חופשית של סחורות התאפשרה באותה עת באופן עקרוני באמצעות איחוד המכס בין שש המדינות החברות של הקהילה הכלכלית האירופית.
עם זאת, הקהילה הכלכלית האירופית התקשתה לאכוף שוק יחיד בגלל היעדר מבנה חזק וברור לקבלת החלטות. ובגלל פרוטקציוניזם של המדינות החברות, היה קשה להחליף חסמים בלתי מוחשיים בתקנים המוכרים הדדית ותקנות אחידות.
בשנות ה-80 של המאה ה-20, כאשר כלכלת הקהילה הכלכלית האירופית החלה להישאר מאחורי שאר העולם המפותח, שלחה מרגרט תאצ'ר את ארתור קוקפילד, הברון קוקפילד, לוועדת דלור (בראשות ז'אק דלור) להעלות יוזמה לנסות להפעיל מחדש את השוק האירופי האחיד. קוקפילד כתב ופרסם ספר לבן בשנת 1985 המזהה 300 צעדים שיש לטפל בהם כדי להשלים את הקמתו של שוק אחיד. הספר הלבן התקבל היטב והוביל לאימוץ "החוק האירופי האחיד" (Single European Act), אמנה שביצעה רפורמה במנגנוני קבלת ההחלטות של הקהילה הכלכלית האירופית וקבעה מועד אחרון ליום 31 בדצמבר 1992 להשלמת השוק האחיד. בסופו של דבר הוא הושק ב-1 בינואר 1993.
הגישה החדשה, שהוצעה בוועדת דלור, שילבה אינטגרציה חיובית ושלילית, בהסתמך על הרמוניזציה מינימלית ולא ממצה. שילוב שלילי מורכב מאיסורים המוטלים על מדינות חברות האוסרות על התנהגות מפלה ופרקטיקות מגבילות אחרות. שילוב חיובי מורכב מקירוב חוקים וסטנדרטים. חשוב במיוחד מבחינה זו הוא אימוץ חקיקה הרמונית לפי סעיף 114 לאמנה על תפקוד האיחוד האירופי (TFEU).
הנציבות האירופית הסתמכה גם על הפסיקה של השופט קסיס דה דיז'ון (פסק דין קסיס דה דיז'ון) בבית הדין האירופי לצדק, לפיה מדינות חברות היו מחויבות להכיר בסחורות שיוצרו כחוק במדינה חברה אחרת, אלא אם כן המדינה החברה תוכל להצדיק את ההגבלה על ידי התייחסות לחובה מסוימת. הרמוניזציה תשמש רק כדי להתגבר על מחסומים שנוצרו על ידי הגבלות סחר ששרדו את מבחן דרישות החובה של קסיס, וכדי להבטיח סטנדרטים חיוניים כאשר קיים סיכון למירוץ לקרקעית. לפיכך נעשה שימוש בהרמוניזציה כדי להבטיח עמידה בתקני בריאות ובטיחות בסיסיים.
בשנת 1992 כ- 90% מהנושאים נפתרו ובאותה שנה נוסחה אמנת מאסטריכט שמטרתה להקים איחוד כלכלי ומוניטרי כשלב הבא לאינטגרציה[5]. העבודה על יצירת שוק אחיד במגזר השירותים ארכה זמן רב יותר, והייתה החופש האחרון שיושם, בעיקר באמצעות הוראת הצבת העובדים, שאומצה בשנת 1996 (Posted Workers Directive 19969) וההנחיה לשירותים בשוק הפנימי שאומצה בשנת 2006 (Directive on services in the internal market)[6].
בשנת 1997 ביטלה אמנת אמסטרדם חסמים פיזיים ברחבי השוק הפנימי על ידי שילוב אזור שנגן בתחומי האיחוד האירופי[7]. אמנת שנגן יישמה את ביטול פיקוח ביקורת הגבולות בין מרבית המדינות החברות, ויישמה כללים משותפים בנושא אשרות ושיתוף פעולה בין משטרות ובתי משפט.
אולם גם עם כניסת אמנת ליסבון לתוקף בשנת 2009, נותרו נושאים מסוימים הנוגעים לחלקים מארבע החירויות (במיוחד בתחום השירותים) שטרם נפתרו לחלוטין. אלה, לצד עבודה נוספת בנושא האיחוד הכלכלי והמוניטרי, יקדמו את האיחוד האירופי לעבר יישום שוק הבית הפנים אירופי באופן מלאה[6].
ארבע החירויות
עריכההוא "ארבע החירויות" של השוק האירופי האחיד הם:
- תנועה חופשית של סחורות
- תנועה חופשית של הון
- חופש להקים ולספק שירותים
- תנועה חופשית של אנשים
סחורות
עריכהטווח ה"סחורות" (או "המוצרים") המכוסה במונח "תנועה חופשית של סחורות" רחב כמו טווח הסחורות הקיים. טובין מכוסים רק אם יש להם ערך כלכלי, כלומר ניתן להעריך אותם בכסף והם מסוגלים להוות נושא לעסקאות מסחריות. יצירות אמנות, מטבעות שכבר אינם במחזור ומים מצוינות כדוגמאות ל"סחורה"[8]. דגים הם סחורות, אך פסק דין של בית הדין האירופי לצדק בשנת 1999 קבע כי זכויות דיג אינן סחורה[9].
איחוד מכסים
עריכהאיחוד המכס של האיחוד האירופי מסיר חסמי מכס בין המדינות החברות ומפעיל מדיניות מכס משותפת כלפי מדינות חיצוניות, במטרה "להבטיח תנאים רגילים של תחרות ולהסיר את כל המגבלות בעלות אופי פיסקלי המסוגלות לעכב את התנועה החופשית של סחורות. בתוך השוק המשותף".
היבטים של איחוד המכס של האיחוד האירופי חלים על מספר מדינות שאינן חברות באיחוד האירופי, כמו אנדורה, מונקו, סן מרינו וטורקיה, במסגרת הסדרים נפרדים. בריטניה הסכימה על עסקת סחר עם האיחוד האירופי ב-24 בדצמבר 2020.
סעיף 30 לאמנה על תפקוד האיחוד האירופי ("TFEU") אוסר על היטל גבול בין המדינות החברות הן על תוצרת איחוד המכס של האיחוד האירופי והן על תוצרת שאינה EUCU (מדינה שלישית). על פי סעיף 29 לאמנת EUF, המכס החל על מוצרים ממדינה שלישית מוטל בנקודת הכניסה ל- EUCU, ופעם בתוך האיחוד האירופי יכולות סחורות להסתובב חופשי בין מדינות חברות[10].
במסגרת הפעלת החוק האירופי האחיד, בקרת גבולות המכס בין מדינות חברות ננטשה במידה רבה. בדיקות פיזיות ביבוא וייצוא הוחלפו בעיקר בביקורת וניתוח סיכונים.
הון
עריכהתנועה חופשית של הון נתפסה באופן מסורתי כחופש הרביעי, אחרי סחורות, עובדים ושירותים. אמנת רומא המקורית דרשה כי הגבלות על תזרימי הון חופשיים יוסרו רק במידה הדרושה לשוק המשותף. לאחר אמנת מאסטריכט, כיום בסעיף 63 של ה-TFEU, "אסורת על מגבלות על העברת הון בין מדינות חברות ובין מדינות חברות למדינות שלישיות". משמעות הדבר היא כי בקרות הון מסוגים שונים אסורות, כולל מגבלות על קניית מטבע, מגבלות על קניית מניות או נכסים פיננסיים, או דרישות לאישור ממשלתי להשקעה זרה. לעומת זאת, מיסוי הון, לרבות מס חברות, מס רווחי הון ומס עסקאות פיננסיות, אינו מושפע כל עוד הם אינם מבדילים בין בעלי לאום שונה. על פי הוראת תנועת ההון משנת 1988, נספח I מכוסות 13 קטגוריות הון שעליהן לעבור באופן חופשי[11].
ניתן להעביר הון בתוך האיחוד האירופי בכל סכום ממדינה למדינה אחרת. כל ההעברות בתוך האיחוד האירופי ביורו נחשבות כתשלומים מקומיים ונושאות בעלויות ההעברה המקומיות המקבילות. זה כולל את כל המדינות החברות באיחוד האירופי, גם אלה שמחוץ לגוש היורו כאשר העסקאות מבוצעות ביורו. חיובים של כרטיסי אשראי, כרטיסי חיוב ומשיכות מזומנים מכספומטים בגוש האירו מחויבים גם הם כמקומיים. ההבנק המרכזי האירופי הקים גם מערכת סליקה, TARGET, לעסקאות יורו גדולות[12].
שירותים
עריכהבנוסף ליצירת זכויות לעובדים שבדרך כלל חסרים כוח מיקוח בשוק, האמנה על תפקוד האיחוד האירופי מגנה גם על "חופש ההתבססות" בסעיף 49, ועל "חופש אספקת השירותים" סעיף 56[13].
"החופש לספק שירותים" לפי סעיף 56 של ה-TFEU חל על אנשים המספקים שירותים "בתשלום", במיוחד פעילות מסחרית או מקצועית. לדוגמה, ב-Van Binsbergen נגד Bestuur van de Bedrijfvereniging voor de Metaalnijverheid עורך דין הולנדי עבר לבלגיה תוך ייעוץ ללקוח בתיק ביטוח לאומי, ואמרו לו שהוא לא יכול להמשיך כי החוק ההולנדי אומר שרק אנשים שגרים בהולנד יכולים לתת ייעוץ משפטי. בית המשפט קבע כי החופש לספק שירותים חל, והכלל ככל הנראה אינו מוצדק: די בהיותה כתובת במדינה החברה כדי להשיג את המטרה הלגיטימית של ניהול צדק משפטי טוב[13].
הפסיקה קובעת כי הוראות האמנה הנוגעות לחופש אספקת שירותים אינן חלות במצבים בהם השירות, נותן השירות ועובדות רלוונטיות אחרות מוגבלים במדינה חברה אחת. הוראת הנציבות האירופית מיום 26 ביולי 1971 קבעה ביטול מגבלות על חופש אספקת שירותים בגין חוזי עבודות ציבוריים.
בית המשפט קבע כי השכלה תיכונית איננה כלולה בתחום סעיף 56, מכיוון שבדרך כלל המדינה מממנת אותה, אם כי השכלה גבוהה כלולה[14]. שירותי בריאות נחשבים בדרך כלל כשירות.
אנשים
עריכההתנועה החופשית של אנשים פירושה שאזרחי האיחוד האירופי יכולים לנוע בחופשיות בין מדינות החברות מכל סיבה שהיא (או ללא כל סיבה), ורשאים להתגורר בכל מדינה חברה, אם הם אינם מכבידים על מערכת הרווחה החברתית או על ביטחון הציבור במדינה בו בחרו להתגורר. עיקרון זה הצריך צמצום הפורמליות המינהלית, והכרה רבה יותר בכישורים מקצועיים של אזרחי מדינות אחרות. טיפוח תנועה חופשית של אנשים מהווה מטרה עיקרית של תהליך האינטגרציה האירופי מאז שנות ה-50 של המאה ה-20.
באופן נרחב, חופש זה מאפשר לאזרחי מדינה אחת החברות לנסוע למדינה אחרת, להתגורר ולעבוד שם (באופן קבוע או זמני). הרעיון העומד בבסיס חקיקת האיחוד האירופי בתחום זה הוא כי יש להתייחס לאזרחים ממדינות חברות אחרות באופן שווה לאזרחי פנים ולא להפלות אותם.
ההוראה העיקרית של חופש התנועה של אנשים היא סעיף 45 של ה-TFEU, האוסר על הגבלות על בסיס לאום.
שילוב מדינות שאינן חברות באיחוד האירופי
עריכהרק 27 המדינות החברות באיחוד האירופי נמצאות במלואן בשוק האירופי האחיד, בעוד שמספר מדינות ושטחים אחרים קיבלו דרגות שונות של גישה אליו. השוק האירופי האחיד הורחב, למעט חריגים, לאיסלנד, ליכטנשטיין ונורווגיה באמצעות ההסכם על האזור הכלכלי האירופי (EEA) ולשווייץ באמצעות אמנות דו-צדדיות. היוצאים מן הכלל, כאשר מדינות EEA אלה אינן מחויבות לחוק האיחוד האירופי, הן:
- המדיניות החקלאית המשותפת ומדיניות הדיג המשותפת (אם כי ההסכם מכיל הוראות בדבר סחר במוצרי חקלאות ודייג);
- איחוד המכס;
- מדיניות הסחר המשותפת;
- מדיניות החוץ והביטחון המשותפת;
- תחום המשפטים וענייני הפנים (אם כי כל מדינות EFTA הן חלק מאזור שנגן); אוֹ
- האיחוד הכלכלי והמוניטרי (EMU).
מערב הבלקן
עריכהבהסכם הייצוב וההתאחדות עם מדינות מערב הבלקן (צפון מקדוניה, קרואטיה, אלבניה, מונטנגרו, בוסניה והרצגובינה, סרביה וקוסובו) יש "מסגרת מקיפה כדי להתקרב לאיחוד האירופי ולהתכונן להשתתפותן העתידית בשוק היחיד".
טורקיה
עריכהטורקיה שותפה באיחוד המכס האירופי–טורקי מאז 1995, המאפשר לה להשתתף בתנועה חופשית של סחורות (אך לא של חקלאות או שירותים, וגם לא של אנשים) עם האיחוד האירופי[15].
גאורגיה, מולדובה ואוקראינה
עריכהבאמצעות ההסכם של אזור הסחר החופשי העמוק והמקיף (DCFTA), שלוש מדינות, מולדובה ואוקראינה קיבלו גישה ל"ארבע החירויות" של השוק האירופי האחיד: תנועה חופשית של סחורות, שירותים, הון ואנשים. אולם תנועת אנשים היא בצורה של משטר ללא ויזה לנסיעות לשהות קצרה, ואילו תנועת עובדים נותרה בתחום האחריות של המדינות החברות באיחוד האירופי[16].
צפון אירלנד
עריכההממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד עזבה את האיחוד האירופי בסוף ינואר 2020, ועזבה את השוק האחיד בדצמבר 2020. על פי תנאי הסכם הברקזיט, צפון אירלנד נותרה חלק מהשוק האירופי האחיד באופן מוגבל, במטרה לשמירה על גבול פתוח באי אירלנד, כפי שהוא מנוהל על ידי פרוטוקול אירלנד / צפון אירלנד" בהסכם[17]. זה כולל חקיקה בנושא תקנים סניטריים ובקרה וטרינרית, כללים על ייצור / שיווק חקלאי, מע"מ ובלו בגין סחורות וכללי סיוע ממלכתי. הדבר הביא למספר הגבלות על זרימת הסחורות בין צפון אירלנד לבריטניה[18].
על פי תנאי הסכם הברקזיט, לאספה של צפון אירלנד יש סמכות ברוב פשוט לצאת מהסדרי הפרוטוקול. במקרה שלא תינתן הסכמה, ההסדרים יפסיקו לחול לאחר שנתיים. הוועדה המשותפת תגיש הצעות אלטרנטיביות לבריטניה ולאיחוד האירופי כדי למנוע יצירת ביקורות גבול בתוך האי אירלנד.
קישורים חיצוניים
עריכה
- בלומברג, לונדון, הנציבות האירופית מתכננת לפרסם נתונים על ציות כל מדינה להנחיות השוק האחיד, באתר גלובס, 18 בפברואר 1997
הערות שוליים
עריכה- ^ "General policy framework". Europa web portal. נבדק ב-1 בדצמבר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Decision No 1/95 of the EC-Turkey Association Council of 22 December 1995 on implementing the final phase of the Customs Union" (PDF).
- ^ Europe’s four freedoms are its very essence, Financial Times, באוקטובר 2017
- ^ Faisal Islam, Adieu to the single market created by the UK, BBC, January 2021
- ^ אדר פרימור, אמצע ההיסטוריה, באתר הארץ, 22 בדצמבר 2001
- ^ 1 2 "Introduction – EU fact sheets – European Parliament". נבדק ב-17 ביוני 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ חווייר סולאנה, פניה של אירופה המתאחדת - לעולם, באתר הארץ, 23 בדצמבר 2001
- ^ Publications Office of the EU, Free movement of goods: Guide to the application of Treaty provisions governing the free movement of goods, page 9, © European Union, 2010. Reproduction is authorised provided the source is acknowledged, save where otherwise stated. Published 7 July 2010, accessed 3 January 2021
- ^ European Court of Justice, Sixth Chamber, Case C-97/98 Peter Jägerskiöld and Torolf Gustafsson on the interpretation of the rules of the EC Treaty on the free movement of goods and the freedom to provide services, 21 October 1999, accessed 3 January 2021
- ^ Case 7/68 Commission v Italy
- ^ "Cross border payments in the EU, Euro Information, The Official Treasury Euro Resource". United Kingdom Treasury. אורכב מ-המקור ב-1 בדצמבר 2008. נבדק ב-26 בדצמבר 2008.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ What is TARGET2?, European Central Bank
- ^ 1 2 See: P Craig and G de Búrca, EU Law: Text, Cases, and Materials (6th edn 2015) ch 22. C Barnard, The Substantive Law of the EU: The Four Freedoms (4th edn 2013) chs 10–11 and 13
- ^ Belgium v Humbel (1988) Case 263/86, but contrast Schwarz and Gootjes-Schwarz v Finanzamt Bergisch Gladbach (2007) C-76/05 because usually the Wirth v Landeshauptstadt Hannover (1993) C-109/92
- ^ טורקיה: מסרים סותרים למערב, באתר גלובס, 16 בינואר 1997
- ^
אסף רונאל, המזרח רוצה להתקרב למערב, פוטין הורס את החגיגה, באתר הארץ, 29 בנובמבר 2013
- ^ אסף אוני, הסכמי הסחר העירו את פצעי העבר בצפון־אירלנד והציתו מהומות ברחובות, באתר גלובס, 12 באפריל 2021
- ^ מירב אמיר, הפרוטסטנטים מאבדים שליטה, וצפון אירלנד שוב בוערת, באתר "שיחה מקומית", 18 באפריל 2021
