האימפריה הספווית
האימפריה הספווית (בפרסית: صفویان, באזרית: صفوی, Səfəvilər) הייתה אימפריה אשר הוקמה בידי שושלת איראנית שיעית ממוצא טורקמני וכורדי. השושלת שלטה במרבית שטחי איראן המודרנית משנת 1501–1502 עד שנת 1722. הספווים הקימו את האימפריה הגדולה ביותר מאז התאסלמותה של איראן ולמעשה החזירו את איראן לעצמאות מדינית תחת שליטים ילידים. השיעה התריסרית הפכה בתקופה הספווית לדת המדינה באיראן. בנוסף סייעה האימפריה בהפצת השיעה באיראן, מרכז אסיה והקווקז. יחד עם האימפריה העות'מאנית והאימפריה המוגולית, נחשבת האימפריה הספווית לאחת משלוש האימפריות הגדולות האחרונות של האסלאם. שפת השליטים הספווים הייתה טורקית אזרית.[2]
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | שאה | ||
| ראש המדינה |
מלכי המדינה הספאווית  | ||
| שפה נפוצה | פרסית, אזרית | ||
| עיר בירה | תבריז, קזווין, אספהאן | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אסיה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | |||
| תאריך | 22 בדצמבר 1501 | ||
| פירוק | הכרזת נאדר שאה על עצמו כשאה | ||
| תאריך | 8 במרץ 1736[1] | ||
| ישות קודמת | אק קויונלו | ||
| ישות יורשת | השושלת האפשארית | ||
| שטח בעבר | 2,900,000 קמ"ר (נכון ל־1630) | ||
  | |||
רקע ומוצא
עריכהמקור השושלת הוא במסדר סופי שנקרא ספוויה (אנ'), על שם מייסדו שייח' ספי א-דין ארדבילי (אנ') (1252–1334). הספווים עצמם, למרות מוצאם הטורקמני, טענו להיותם סיידים, כלומר צאצאי הנביא מוחמד. השפה אותה דברו במקור הייתה אזרית. המסדר ישב בארדביל שבאזרבייג'ן.
אחרי מותו של ספי א-דין, עברה הנהגת מסדר הספוויה לצאצאיו, שהפכו למנהיגי השיעים באזרבייג'ן. סביבם התארגנו הקיזילבאש (טורקית טורקמנית - הראש האדום), ברית של שבטים טורקמניים שהתנגדו לשושלת הטורקמנית ששלטה באיראן אק קויונלו.
עליית השושלת הספווית
עריכהבשנת 1501 השתלט שאה אסמאעיל הראשון, שהיה גם נכדו של שליט האק קויונלו אוזון חסן, הספווי על אזרבייג'ן ועל בירתה תבריז והכריז על עצמו כשאה. שאה אסמאעיל הפך את השיעה לדת המדינה באיראן. חכמי דת שיעיים הובאו מלבנון ומבחריין והשיעה נכפתה בכוח על מתנגדיה.[דרוש מקור] מבחינה מדינית החלה התפשטות איראנית לתחומי עיראק של ימינו ומזרח אנטוליה. האימפריה העות'מאנית התנגדה לצעדי התפשטות אלה. בשנת 1514 הובס אסמאעיל בקרב צ'לדיראן מול הסולטאן העת'מאני סלים הראשון שכבש את תבריז שבעיראק ומזרח אנטוליה. הספווים נסוגו מתבריז אך נשארו בעיראק ומזרח אנטוליה. כך נקבע פחות או יותר גבול איראן המערבי שמשמש עד ימינו.
בזמנו של שאה תהמאספ הראשון (1524–1576), הועברה הבירה לקזווין בגלל הפחד שתבריז תיפול שוב בידי העות'מאנים. במאה ה-16 היו עימותים בין השלטון הספווי לבין הכת הצבאית של הקיזילבשים. שאה טהמאספ החל לגייס שכירי חרב צ'רקסים וגאורגים שנאבקו עם הקיזילבשים. בתקופת שלטונם של איסמעיל שאה השני (1576–1577) ומוחמד שאה ח'ודאבנדה (1578–1588) (אנ') הייתה החלשות בעקבות מאבקים אלה. בעקבות החלשות זו נכבשה מצודת תבריז (אנ') בידי העות'מאנים בשנת 1585 והראט נפלה בידי האוזבקים בשנת 1589.
ערך מורחב – רשימת שליטי המדינה הספאודית
עבאס הגדול
עריכהבשנת 1588 הדיחו הקיזילבאשים את מוחמד שאה. במקומו מלך בנו עבאס הראשון "הגדול" (1588–1629), שלמד את לקח אביו ונפטר מהקיזילבשים, במקומם הקים צבא מקצועי המורכב משבויים צ'רקסים וגאורגים. הצבא המקצועי, חמוש ברובי מוסקט, שנבנה על פי מודל היניצ'רים, אומן בידי ההרפתקנים האנגלים אנתוני (אנ') ורוברט שירלי (אנ').[3] עבאס הראשון רשם שורת ניצחונות צבאיים על האוזבקים (בהראט בשנת 1597) ועל העות'מאנים (בשנים 1605 ו-1607, כבש מהם את אזרבייג'ן וגאורגיה, חתם ב-1612 על הסכם נצוח פאשה, בשנת 1623/4 כבש מהעות'מאנים את דיארבקיר ובגדאד). בשנת 1622 גרש את הפורטוגזים מהאי הורמוז.
עבאס הראשון העביר את הבירה לאספהאן. הוא דאג לפיתוחה של העיר על ידי ישובם של סוחרים ובעלי מלאכה ארמנים ברובע של העיר שנקרא על שם העיר הארמנית ג'ולפה. בתקופתו ובתקופת יורשיו נבנו בעיר מבני פאר רבים. בתקופת שלטונו של עבאס הראשון שגשגה פרס בכל התחומים. בני המעוטים הלא מוסלמים זכו בדרך כלל ליחס סובלני; נוצרים ולעיתים אף יהודים נסבלו בתחומיה.
הירידה אחרי מות עבאס הראשון
עריכהאחרי מות עבאס הראשון בשנת 1629 החל תהליך של שקיעה ממספר סיבות. ראשית, הדיח עבאס את גובי המיסים המחוזיים הקיזלבשים ובמקומם מינה גובי מיסים שהעבירו את המיסים ישירות לאוצר המדינה, מה שפגע במוטיבציה לגביית מיסים. בנוסף על כך נחסמו דרכי האוקיינוס ההודי בידי פורטוגל והים התיכון בידי העות'מאנים, מה שפגע במסחר. גם הרפורמה שערך בשלטון לפיה מורחקים בני המשפחה מעסקי המדינה פגעה ברמתם של השליטים הספווים מכיוון שהם לא נחשפו למדינה וגודלו בתוך ההרמון. השליטים הבאים נחשבו לשליטים חלשים יחסית, חלקם בילו את מרבית זמנם בעישון אופיום ושתיית אלכוהול. איראן סבלה מגל של פלישות. שאה ספי (1629–1642) התעניין מעט מאוד בפוליטיקה, אך חתם עם האימפריה העות'מאנית על הסכם זוהאב אשר במסגרתו נקבעה שליטת האחרונים על כל מסופוטמיה ומערב הקווקז. בנו, עבאס שאה השני (1644–1666) כבש את העיר קנדהאר באפגניסטן והדף את התקפות המוגולים. בתקופת שאה סולימאן (1666–1694), סבלה איראן מפלישות הקוזאקים של סטנקה ראזין באזור הים הכספי וכן מפלישות האוזבקים והקלמיקים. לאחר מכן עלה לשלטון שאה סולטאן חוסיין (1694–1722). בשנים 1709–1715/6 מרדו האפגאנים בשלטון. בשנת 1722 כבש המנהיג האפגאני מחמוד את העיר אספהאן. בשנת 1723 חיסלו האפגאנים את סולטאן חוסין שאה. למעשה השתלטו האפגאנים על איראן והפכו לשליטיה בפועל. בנוסף על כך נכבשה רצועת החוף של הים הכספי בידי רוסיה, ומערב איראן נכבש בידי העות'מאנים.
נפילת הספווים
עריכהנאדר שאה, מנהיג שודדים בן השבט הטורקמני אפשאר, סייע לשאה תהמאספ השני (1722–1732) לסלק את האפגאנים מאספהאן והחזיר את שלטון הספווים אם כי להלכה בלבד, ולמעשה היה השליט בפועל. נאדר שאה סילק את הרוסים והעות'מאנים משטחי איראן, פלש לעיראק וכבש את ארמניה וגאורגיה. בנוסף על כך בנה צי עם אוניות שנקנו מבריטניה. בשנת 1723 הדיח את שאה תהמאספ השני והמליך תחתיו את בנו עבאס השלישי (אנ') (1732–1736). בשנת 1740 מת עבאס השלישי ונאדר שאה הכתיר עצמו לשאה איראן וכך הקיץ הקץ על שלטון השושלת הספווית על איראן כולה, ושושלת השאהים האפשארים עלתה לשלטון. עם זאת, כיהנו עוד שניים מבני השושלת כשליטים מקומיים. בשנת 1650 שלט סולימאן שאה השני במשהד. בשנים 1650–1663 שלט אסמאעיל השלישי (אנ') באספהאן.
