השרפה במפעל החולצות טריאנגל

השרפה במפעל החולצות טריאנגל
תאריך	25 במרץ 1911
מיקום	בניין בראון
קואורדינטות	40°43′48″N 73°59′43″W / 40.73°N 73.995277777778°W
הרוגים	146
פצועים	78
	(למפת ניו יורק רגילה) מנהטן הברונקס ברוקלין קווינס סטטן; איילנד; ניו ג'רזי השרפה במפעל החולצות טריאנגל

השרפה במפעל החולצות טריאנגל היתה שריפה קטלנית במפעל חולצות בשכונת גריניץ' וילג' שפרצה בניו יורק סיטי ב-25 במרץ 1911. השריפה היתה האסון התעשייתי החמור ביותר בתולדות ניו-יורק, ונספו בה 146 תופרים מתוכם 123 נשים ו-23 גברים. רוב מקרי המוות נגרמו מחום האש, שאיפת עשן וקפיצה מהבניין. מרבית הנפגעים היו מהגרים יהודים ואיטלקים בני ובנות 16–23. הנפגע המבוגר ביותר היה בן 43, והצעירות ביותר, בנות 14.^[1] המפעל שכן בקומות התשיעית עד האחת עשרה בבניין אץ' (לימים בניין בראון, בבעלות אוניברסיטת NY) בשכונה גריניץ' וילג' שבמנהטן.

השרפה התרחשה זמן קצר לאחר שביתת עובדות הטקסטיל בניו יורק ב-1909. השביתה והשריפה הובילו לזעזוע ציבורי שגרם לחקיקה ושינוי מדיניות הבטיחות במפעלים במדינת ניו יורק. זאת כחלק ממגמה כללית של שיפורים חברתיים במסגרת העידן הפרוגרסיבי בארצות הברית.

רקע - תנאי העבודה בתעשיית הטקסטיל

ערך מורחב – שביתת עובדות הטקסטיל בניו יורק ב-1909

מפעל החולצות (Triangle Shirtwaist) היה ממוקם בבניין בשם אץ' בשכונה גריניץ' וילג' בניו יורק סיטי. בחברה עבדו כ-500 איש, רובם מהגרות צעירות, מאיטליה ויהודיות ממזרח אירופה. שעות העבודה היו 9 ביום חול ו-7 בסופי השבוע. השכר היה בין 7 ל-12 דולר אמריקני לשבוע (שערכם כיום בין 171 ל-293 דולר).

ביוני 1909 שלחו מומחים למניעת שריפות מכתב להנהלת מפעל טריאנגל המתריע על ליקויי בטיחות במפעל.^[2] בספטמבר 1909, עובדות במפעל טריאנגל פתחו בשביתה בדרישה לשיפור תנאי הבטיחות, העבודה והשכר. דבר שהוביל לשביתת עובדות הטקסטיל בניו יורק ב-1909 אשר זכתה לשם 'התקוממות ה-20,000' ונמשכה כשלושה עשר שבועות. מקס בלנק ויצחק האריס, בעלי מפעל טריאנגל, שכרו בריונים במטרה לתקוף את משמרות השביתה ואף שיחדו את המשטרה במטרה שתעצור את השובתות על עבירות קלות.

השביתה הסתיימה בהצלחה מבחינת עליית שכר העובדות ושיפור התנאים ברוב המפעלים. ב-23 בפברואר נאלצו גם עובדות טריאנגל לסיים את השביתה לאחר שההנהלה הסכימה למתן תוספות שכר וקיצור שבוע העבודה - אך ללא הסכם עם האיגוד, וללא מענה לסוגיות הבטיחות החמורות שעלו במפעל.

השרפה

גופות הנפגעים באסון הונחו בארונות קבורה בצדי המדרכה

ביום שבת 25 במרץ 1911, בשעה 16:40, החלה הדלקה ייתכן שבפח שיירי בד מתחת לאחד השולחנות בקומה השמינית, או (לפי. כתבה ב-NYT, קצר באחת ממכונות התפירה. הראשון ששם לב לשרפה היה עובר אורח שראה עשן יוצא מהבניין בערך ב-16:45. באותו אחר הצהריים שהו בבניין בעלי המפעל עם ילדיהם. ככל הנראה הסיבה לשרפה הייתה סיגריה או גפרור שלא כובו כהלכה ושהושלכו לפח, שבו היו גם שאריות של בדים. אף על פי שעישון היה אסור במפעל, מספר עובדים הצליחו באופן קבוע להגניב סיגריות ולעשן במפעל.

מנהל חשבונות בקומה השמינית הצליח להתקשר דרך הטלפון לעובדי הקומה העשירית ולהזהיר אותם, אך מכיוון שבקומה התשיעית לא הייתה אזעקה לא היה ניתן לתקשר אליה. לפי אחת הניצולות בקומה זו, ברגע שפרצה השרפה ניסו עובדיה לברוח, אך חדר מדרגות אחד כבר עלה באש, ורק חלקם הספיקו להגיע לגג הבניין בטרם נחסמה אליו הגישה וכך ניצלו. בעלי המפעל נעלו את היציאה מהמפעל ואת הכניסה לחדר המדרגות כדי למנוע גנבות ויציאה ללא אישור בשעות העבודה. לכן, כאשר פרצה השרפה חלק מהעובדים קפצו מהקומות העליונות של הבניין כדי להימלט ומתו בנפילה. עובדים אחרים ניסו לברוח דרך מדרגות החירום החיצוניות, שנבנו שלא כראוי, קרסו מעומס יתר, של עוד 20 איש שצנחו אל מותם מגובה 30 מטר. מעלית הבניין עלתה שלוש פעמים לקומה התשיעית כדי לחלץ עוד אנשים, עד שחדלה לפעול.

62 אנשים קפצו או נפלו מהבניין הבוער אל מותם לעיני קהל רב שצפה בהם. אנשי מחלקת הכבאות הגיעו במהירות למקום אך לא הצליחו לעצור את השרפה ולהציל את הלכודים, כיוון שהסולמות הגבוהים ביותר שהיו בידיהם הגיעו רק לקומה השישית.

לאחר השרפה

המשפט

באמצע אפריל הואשמו בעלי החברה, מקס בלנק ואייזיק האריס, בהריגה מדרגה ראשונה ושנייה. המשפט החל ב-4 בדצמבר 1911. טענות התביעה היו שבעלי החברה ידעו על כך שדלת היציאה למדרגות נעולה דרך קבע בשעות העבודה. טענות ההגנה היו שהעדים שיננו את דבריהם, אולי אף לדרישת התביעה "לשפר" את עדותם. חבר המושבעים זיכה את בעלי החברה. בהליך התביעה האזרחית עוקב שנערך ב-1913 נמצאו הבעלים אחראים לגרימת מוות ברשלנות ונפסק שישלמו פיצוי של 75 דולר למשפחתו של כל קורבן. תגמולי הביטוח שקיבלו הבעלים עצמם לאחר השרפה עמדו על כ-400 דולר לכל קורבן, בממוצע.

בשנת 1913, אחד מבעלי החברה, מקס בלנק, נעצר שוב באשמת נעילת חדר המדרגות במהלך שעות העבודה והוטל עליו קנס של 20 דולר.

השלכות השרפה

כתוצאה מהשרפה הוקמה בניו יורק אגודה לבטיחות הציבור שבראשה עמדה פרנסס פרקינס (לימים מזכירת העבודה של ארצות הברית), שהייתה עדה לשרפה עצמה. מספר שעות העבודה השבועית בארצות הברית הוגבל ל-54.

בית המחוקקים של מדינת ניו יורק הקים ועדת חקירה שתבדוק מפעלים ותמליץ על אמצעים שיש לנקוט לשם מניעת אסונות דוגמת אסון מפעל טריאנגל. בעקבות עבודתה של הוועדה נחקקו במדינת ניו יורק עשרות חוקים חדשים, ששיפרו את הבטיחות במפעלים ואת תנאי העבודה בהם. בעקבות השרפה הוקמה בניו יורק, ב-14 באוקטובר 1911 אגודת מהנדסי הבטיחות האמריקאית.^[3] הבניין שבו התרחשה השרפה הוכרז כאתר היסטורי לאומי.

Remember the Triangle Fire Coalition

הצעדה לזכר השרפה

Remember the Triangle Fire Coalition^[4] היא קבוצה שנוצרה ב-2008 ושאוגדת בתוכה יותר מ-200 ארגונים ושמה לה למטרה להנציח את השרפה. חברים בה בין היתר אוניברסיטת ניו יורק ובית הכנסת ברחוב אלדרידג' בניו יורק. הקבוצה ארגנה בשנת 2011 ביום השנה ה-100 לשרפה, צעדה ענקית בהשתתפות אלפי אנשים. בין היתר השתתפו בצעדה מזכירת העבודה של ארצות הברית, הילדה סוליס, הסנאטור צ'אק שומר, ראש עיריית ניו יורק, מייקל בלומברג והשחקן דני גלובר. בשעה 4:45 בדיוק, 100 שנה לאחר שאזעקת האש הופעלה, אלפי אנשים צלצלו בפעמונים.

הקבוצה מנסה להקים אנדרטה שתנציח את האסון.

לקריאה נוספת

Argersinger, Jo Ann E. ed. The Triangle Fire: A Brief History with Documents (Macmillan, 2009). xviii, 137 pp.
Stein, Leon (1962). The Triangle Fire. Cornell University Press. ISBN 0-8014-8714-5.
von Drehle, David (2003). Triangle: The Fire That Changed America. New York: Atlantic Monthly Press. ISBN 0-87113-874-3.