ווט F-8 קרוסיידר
ווט F-8 קרוסיידר (באנגלית: Vought F-8 Crusader) היה מטוס קרב חד מנועי על-קולי, ממטוסי הקרב של הדור השני, אשר נבנה במטרה לשרת על נושאות מטוסים מתוצרת ארצות הברית. המטוס שירת במגוון חילות אוויר בשנים 2000-1957.
מאפיינים כלליים | |||||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
סוג | מטוס קרב רב־משימתי | ||||||||||||||
ארץ ייצור | ארצות הברית | ||||||||||||||
יצרן | ווט | ||||||||||||||
טיסת בכורה | 25 במרץ 1955 | ||||||||||||||
תקופת שירות | מרץ 1957 – 19 בדצמבר 1999 (כ־42 שנים) | ||||||||||||||
צוות | 1 | ||||||||||||||
יחידות שיוצרו | 1,219 | ||||||||||||||
משתמש ראשי | חיל הים האמריקאי | ||||||||||||||
| |||||||||||||||
| |||||||||||||||
| |||||||||||||||
| |||||||||||||||
תרשים | |||||||||||||||
הקרוסיידר היה מטוס הקרב האמריקאי האחרון שנבנה עם תותחים כנשק עיקרי ועל כך כונה "The last of the Gunfighters". המטוס יועד להחליף את הווט F7U קאטלאס כמטוס היירוט קרב והפצצה של הצי האמריקאי.3
ה-F-8 היה למטוס הסדרתי היחיד שעשה שימוש במכלול שינוי זווית הכוונה שהטתה את כנפי המטוס מעלה במהלך נחיתה והמראה.
המטוס היווה בסיס ל-ווט A-7 קורסייר II המוצלח.
פיתוח
עריכהבספטמבר 1952 הציג הצי האמריקאי דרישות למטוס קרב חדש. הדרישות כללו מהירות מקסימלית של מאך 1.2 ב-30,000 רגל (9,150 מ'), שיעור נסיקה של 25,000 רגל/דקה (127 מטר/שנייה) ומהירות נחיתה במקסימום 100 מיל לשעה (160 קמ"ש). בנוסף, עקב לקחי מלחמת קוריאה נמצא כי מקלעי 12.7 מ"מ אינם אפקטיביים מספיק, לכן נדרשת התקנת תותחי 20 מ"מ.
ווט הקימה צוות פיתוח בראשותו של ג'ון ראסל קלארק שפיתח דגם שסומן V-383. הדגם התמודד מול מטוסים אחרים, בהם F-11 טייגר, מודיפיקציה דו־מנועית של ה-F3H דימון (שלימים הפך להיות F-4 פנטום) ודגם של ה-F-100 סופר סייבר שהותאם לשירות מנושאות מטוסים, ונקרא "סופר פיורי" (Super Fury).
במאי 1953 הוכרז העיצוב של ווט כמנצח, וביוני התקבלה הזמנה ליצור שלושה מטוסי XF8U-1. לאחר קביעת שיטת סימון מאוחדת בספטמבר 1962, ה-F8U הפך ל-F-8. אב־הטיפוס הראשון טס ב-25 במרץ 1955, ובטיסת בכורה זו עבר את מהירות הקול. תקופת הפיתוח והניסוי היו כה מוצלחות עד כי אב־הטיפוס השני ודגם היצור הראשון (F8U-1) המריאו לראשונה באותו היום, ה-30 בספטמבר 1955. וב-4 באפריל 1956 ה-F8U-1 ביצע את השיגור מעוט הראשון מנושאת המטוסים ה-USS Forrestal. שני דגמי אב־הטיפוס (XF8U-1) עברו ניסויים על ידי ה-VX-1 עם מעט ליקויים ובעיות שנתגלו. הפיתוח וניסויי החימוש התבצעו בבסיס צ'יינה לייק.
עיצוב
עריכהכנפיים: הכנף הותקנה גבוה על גב המטוס כדי לאפשר לבנות את אלמנט זווית הכוונה־משתנה. הכנפיים יכולות לשנות את זווית ההכוונה שלהן (הזווית בין מיתר הכנף לציר האורכי של כלי הטיס) ל-7° מעלה ולהגדיל את זווית ההכוונה של הכנף בלא שינוי מצב האף, כך שהמטוס מסוגל לטוס בזווית התקפה גבוהה (כגון בנחיתה) עם הגוף במצב מאוזן וראות מצוינת מלפנים (גורם חשוב בנחיתה על נושאת מטוסים). עיצוב הכנפיים כלל "שיני מסור" שהגבירו את היציבות בציר הסבסוב;
גוף המטוס: הגוף עוצב על עקרון "גוף סיארס־האק" - כלומר על פי חוק השטחים, גוף המטוס בנוי בצורת "סיגר" בעל קצוות חדים כדי להקטין גרר במהירויות עבר־קוליות, ובאזור הרחב במטוס הותקנו כנפיים. בגוף השתמשו בסגסוגות טיטאניום במקומות שונים להגברת קשיחותו.
משטחי הגוי: הקרוסיידר מוטס בעזרת משטחי הגוי קלאסיים: מאזנות לגלגול, הגה כיוון לציר הסבסוב והגאי גובה לציר העלרוד.
מנוע: המטוס מונע על ידי Pratt & Whitney J57 בעל מבער אחורי. עקב הכוח העודף, היה ה-F-8 למטוס הצי הראשון שעבר את מהירות הקול בטיסה אפקית.
כני נסע: בשל כנפיו הגבוהות, אפשר היה להתקין כני נסע קטנים יחסית שהתקפלו לתוך הגוף, בשונה מרוב מטוסי הקרב בני זמנו.
אויוניקה: במטוס הותקן מכ"ם Magnavox AN/APQ-84 או AN/APQ-94 Fire. רדיו UHF AN/ARN21B. מערכת TACAN ומערכת זיהוי עמית־טורף בסיסית.
חימוש: המטוס תוכנן לשאת טילים מונחי חום מסדרת AIM-9 סיידוויינדר, ואף גרסה בעלת ראש ביות מכ"ם פעיל־למחצה AIM-9C. בנוסף, יכל הוא לשאת מגוון חימוש אוויר־קרקע, החל מטילי לאו וכלה בפצצות עד משקל אחד טון.
היסטוריה מבצעית
עריכהמפעילים ראשונים בצי: VF-32 הייתה הטייסת הראשונה אשר הפעילה את הקרוסיידר מ-1957, הטייסת נפרסה בים התיכון על נושאת המטוסים USS Saratoga מאוחר יותר באותה שנה. צי האוקיינוס השקט קלט את הקרוסיידרים לראשונה ב-VF-154. מאוחר יותר באותה שנה נקלטו F-8 נוספים ב-VMF-122 של חיל הנחתים.
השירות בצי: הקרוסיידר הפך במהרה למטוס הקרב־יום האולטימטיבי. באותם ימים טייסות הצי החליפו מטוסים מספר בזה אחר זה תודות לפריצות דרך והתפתחויות מהירות בתחום המנועים ואוויוניקה. חלק מהטייסות היו משתמשות במטוס מסוים זמן קצר מאוד לפני קליטת מטוסים בעלי ביצועים טובים יותר. הקרוסיידר היה למטוס הראשון לאחר מלחמת קוריאה שזכה לתקופת שירות ארוכה כשל ה-F-105. בשל העיצוב החדשני יכול היה המטוס להישאר בשירות זמן רב יותר, אך עייפות החומר ואבדות בווייטנאם לא אפשרו זאת.
בזמן משבר הטילים הקובני הביא F-8 תמונות ברזולוציה גבוהה, תוך טיסה בגובה נמוך ומהירות גבוהה.
מלחמת וייטנאם
עריכהכאשר הקונפליקט בווייטנאם הפך למלחמה היו אלה קרוסיידרים שלראשונה נפגשו עם כוחות האויב. ב-3 באפריל 1965 מטוסי F-8 נכנסו לקרב אוויר עם מבני מיג-17 צפון וייטנאמים, אף על־פי שהווייטנאמים טענו להפלת קרוסיידר אחד, על־פי דיווחי ארצות הברית שבו כל המטוסים בשלום. באותו הזמן היה ה-F-8 מטוס הקרב הזריז מבין מטוסי הצי, ומטוסים כגון ה-F-4 נבנו בהשערה שתם עידן קרבות האוויר הקלאסיים (דוגפייט) וכל קרב אווירי ינוהל במרחקים של עשרות ואף מאות קילומטרים עם טילי אוויר־אוויר. אך כאשר התבדתה תאוריה זאת, היו אלו הקרוסיידרים אשר חיזקו את הצלחת הכוחות האמריקאיים.
הקרוסיידר היה מטוס בעל שיעור ההפלות הגבוה בכל המלחמה 19:3. מתוך ההפלות 16 היו מיג-19, ושלושה מיג 21. בכל המלחמה אבדו כ-170 F-8 מכל הסיבות.
ה-F-8 השתתף אף במשימות הפצצה, כאשר אלו של חיל הנחתים טסו בדרום בלבד, ואלו של הצי בצפון.
סוף השירות בצי: ווט מסרו את המטוס האחרון, 1,219 במספר, לצי לשרת עם ה-VF-124 ב-3 בספטמבר 1964. הפריסה המבצעית האחרונה הייתה על ה-USS Oriskany עם טייסות VF-194 ו-VF-191 ב-1976 לאחר כמעט שני עשורי שירות מבצעי. היה זה חסר תקדים למטוסי סילון בשירות הצי. דגם הצילום המשיך את שירותו 11 שנים נוספות עם ה-VFP-63 עד שנת 1982. הטייסת האחרונה שהשתמשה במטוס (VFP-206) נפרדה ממנו ב-29 במרץ 1987, והמטוס האחרון שפרש נתרם למוזיאון הלאומי לאוויר וחלל.
השירות מחוץ לארצות הברית
עריכההצי הצרפתי: כיוון שה-F-4E היה גדול מדי לנושאות המטוסים הצרפתיות הקטנות, הצי הזמין 42 קרוסיידרים (האחרונים שיוצרו) בציון F-8E עבור מספר שינויים - בהן הטמעת מדפי שפת זרימה משופרים עם מערכת בקרת שכבת הגבול ויכולת נשיאת טילי Matra R.530 ו-Matra R550 Magic.
במאי 1977, נכנסו שני מטוסי F-8 לקרב אוויר מדומה עם מה שסברו כשני מטוסי F-100 צרפתיים, מעל שמי ג'יבוטי. לאחר כמה רגעים זיהו טייסי הקרוסיידר כי אלה אינם מטוסיהם, אלא מטוסי מיג-21 מחיל האוויר התימני. הטייסים יירטו אותם אך לא הצליחו להשיג הפלה. זה היה היירוט המבצעי היחיד של הקרוסיידרים הצרפתים.
ה-F-8 של הצי הצרפתי השתתפו במבצעים כגון סופה במדבר בעיראק ו-מבצע קלשון מעל קוסובו. בשנת 2000 פינו את מקומם הקרוסיידרים האחרונים ל-Rafale M.
חיל האוויר הפיליפיני: בשנת 1977 רכש חיל האוויר הפיליפיני 35 F-8H שפרשו מהצי האמריקאי. 25 מהם שופצו כאשר עשרת המטוסים האחרים שימשו כחלקי חילוף. הקרוסיידרים קורקעו ב-1988 עקב התפרצות הר הגעש פינאטובו, שהאפר שלו הסב נזק רב למטוס. המטוסים הוצאו משירות ב-1991 בלא הצלחת שיפוצם.
בעיות תפעול
עריכההקרוסיידר לא היה נוח להטסה. אי־היציבות בסבסוב וכן הנסע הקדמי הקטן והחלש גרמו לתאונות רבות שיצרו למטוס תדמית כ"קוטל הצוערים" (כלומר טייסים לא־מנוסים). בנוסף, בשל היות המטוס נמוך מאוד, נחיר הפליטה והכונס היוו סכנה גדולה לצוותי קרקע שכינוהו "The Gator" (מלשון אליגטור).
בעיה נוספת הייתה מיקום יחידות האלקטרוניקה במטוס. יחידות אויוניות רבות הוכנסו לחבילה אחת והותקנו בדיוק מאחורי תא־הטייס. פגיעת פגז בנקודה זו השביתה מערכות קריטיות כגון קשר וניווט, ובנוסף לכך שברי המערכות היו חודרים לכונס וגורמות לנזק בלתי־הפיך למנוע.
למרות היותו מעוצב עם תותחים כנשק עיקרי, השיג הקרוסיידר בעזרת תותחיו ארבע הפלות בלבד (השאר היו הפלות טילי חום). זאת מאחר שבתמרונים חדים ובג'י גבוה נטו תותחי הקולט Mk 12 להיתקע.
מפעילות
עריכהנתונים כלליים
עריכה- צוות: 1
- מטען: 5,000 ליברות (2,300 ק"ג) חימוש (תלוי בסוג המשימה)
- אורך: 16.53 מטר
- מוטת כנפיים: 35 רגל 8 (10.87 מ')
- גובה: 15 רגל (4.80 מ')
- שטח כנף: 375 רגל (34.8 מ"ר)
- משקל ריק: 17,541 ליברות (7,956 ק"ג)
- משקל טעון:13,000 ק"ג
- הנעה: 1 × פראט אנד ויטני טורבו סילון J57-P-20A בעל מבער אחורי
- דחף יבש: 10,700 ליברות [(47.6קילו ניוטון) במבער יבש]
- דחף עם מבער אחורי: 18,000 ליברות (80.1 קילו ניוטון)
- יחס: 3:42
- קיבולת דלק: 5,102 ליטר
ביצועים
עריכה- מהירות מרבית: מאך 1.86 (1,225 מיל לשעה/1,975 קמ"ש) ב-36,000 רגל (12,000 מ')
- מהירות שיוט: 570 קמ"ש
- רדיוס פניה: 450 מיל (730 ק"מ)
- סייג רום: 58,000 רגל (17,700 מ')
- קצב טיפוס: 31,950 רגל/דקה
- עומס כנף: 377.6 ק"ג/מ"ר
- דחף / משקל: 0.62
חימוש
עריכה- תותחים: 4 תותחים 20 מ"מ MK-12 קולט
- רקטות: 2 פודי רקטות 127 מ"מ
- טילים:
- טילי אוויר־אוויר:
- 4 טילי AIM-9 סיידווינדר או מטרה מג'יק (ב-F-8 של הצי הצרפתי)
- טילי אוויר קרקע:
- 2 טילי AGM-12 בולפאפ
- טילי אוויר־אוויר:
- פצצות:
- 12 פצצות סימן 81 113 ק"ג (250 ליברות)
- 8 פצצות סימן 82 227 ק"ג (500 ליברות)
- 4 פצצות סימן 83 454 ק"ג (1,000 ליברות)
- 2 פצצות סימן 84 907 ק"ג (2,000 ליברות)
אוויוניקה
עריכה- מכ"ם מסוג Magnavox AN/APQ-84 או מכ"ם בקרת אש AN/APQ-94
קישורים חיצוניים
עריכה