ווט F4U קורסייר

ווט F4U קורסייר
Vought F4U Corsair
מאפיינים כלליים
סוג	מטוס קרב
ארץ ייצור	ארצות הברית
יצרן	ווט
טיסת בכורה	29 במאי 1940
תקופת שירות	28 בדצמבר 1942 – 1979 (כ־36 שנים)
צוות	1
יחידות שיוצרו	12,571
משתמש ראשי	הצי האמריקני; חיל הנחתים האמריקני
משתמשים משניים	הצי המלכותי הבריטי; חיל האוויר הניו זילנדי; הצי הצרפתי
אורך	10.2 מטר
גובה	4.5 מטר
מוטת כנפיים	12.5 מטר
שטח כנפיים	29.17 מטר²
משקל ריק	4,073 ק"ג
משקל טעון	6.3 טון
מהירות מרבית	685 קמ"ש
קצב נסיקה	16.2 מטר/שנייה
טווח טיסה מרבי	1,633 ק"מ
סייג רום	12.3 ק"מ
דחף	1,678 קילוואט
תותחים	4 מקלעים 12.7 מילימטר מסוג M2 בראונינג
פצצות	1,800 ק"ג
	1 X מנוע פראט אנד וויטני R-2800-8W

ווט F4U קורסייר (באנגלית: Vought F4U Corsair) היה מטוס קרב חד-מנועי מתוצרת חברת ווט (Vought) האמריקאית מימי מלחמת העולם השנייה, שיועד לפעול על נושאת מטוסים. המטוס התבסס על מנוע בוכנה רדיאלי עוצמתי ובאותה עת נחשב בעיני היפנים כמטוס הקרב המסוכן בזירות הקרב.

המטוס שירת גם במלחמת קוריאה, ועד ליציאתו הסופית מפעילות מבצעית בשנות ה־60^[^{דרוש מקור]} והיה למטוס הקרב המונע במנוע הבוכנה בעל השירות הממושך ביותר.

פיתוח

F4U-1 בתהליכי הרכבה אחרונים במפעל ווט

בפברואר 1938 פרסם הצי האמריקני מכרז לפיתוח מטוס קרב חד־מנועי ומטוס קרב דו־מנועי. חלק מדרישות הצי למטוס היו יכולת נשיאת ארבעה תותחים (או שלושה, עם אפשרות לנשיאת תחמושת רבה יותר) וטווח של מינימלי של 1,000 מיל (1600 ק"מ). ביוני נחתם חוזה לייצור האבטיפוס XF4U-1, שעיצב רקס ביזל, המתכנן הראשי, וצוות הפיתוח של חברת ווט האמריקנית. לאחר בחינת הדגם הראשוני פיתוח האבטיפוס המשיך במהירות. האבטיפוס הונע באמצעות מנוע XR-2800-4, שהפיק 1,805 כוחות־סוס, ולו הוצמד מדחף גדול וכנף גדולה יחסית למטוסי קרב בני זמנו. טיסת הבכורה של ה־XF4U-1 נערכה ב־29 במאי 1940, אך הופסקה כאשר לשוניות הקיזוז שלו החלו לפרפר.

באוקטובר אותה שנה, טס ה־XF4U-1 מסטראפורד להארטפורד במהירות ממוצעת של 652 קמ"ש, ושבר את שיא מהירות הטיסה למטוסי הקרב האמריקאיים החד־מנועיים של אותה תקופה, שעמד על 640 קמ"ש. טיסות הניסוי הדגימו את יתרונותיו של הקורסייר בנתוני מהירות וטיפוס מעולים, אך גם העלו כמה קשיים שבגללם היה צריך לשכתב את דרישות הביצועים של המטוס. לדוגמה, דרישת הצי למטוס שיצא מסחרור בשני סיבובים הייתה צריכה להתמתן שכן הקורסייר לא יכול היה לעשות זאת בלי עזרת מצנחים מיוחדים.

ב־2 באפריל 1941 חתם הצי על חוזה לקניית 584 מטוסי F4U-1, הישג גדול לווט שהצליח לעמוד בקריטריונים למטוסים המיועדים לפעילות על נושאת מטוסים.

עיצוב

מנוע ומדחפים

הקורסייר נבנה סביב מנוע רדיאלי גדול בעל 18 צילינדרים שייצר 2,000 כוחות־סוס (1,500 קילו־ואט) Pratt & Whitney R-2800. כדי לעזור למטוס לנצל את כוח המנוע שולב מדחף תלת-להבי עם מהירות קבועה הגדול בזמנו למטוסי קרב (קוטר המדחף היה 4.08 מטרים).

כנפיים

F-4 קורסייר "מקפץ" לאחר נגיעה. התנהגות בעייתית זו הביאה לאיסור שימוש בצי האמריקני עד שתוקנה הבעיה

כדי לאפשר קיפול כנף היה צריך לשלב כני נסע המתקפלים אחורה אל תוך הכנף, אך בשל המיתר שנבחר לכנף היה בלתי אפשרי לייצר כני נסע שהיו גבוהים דיים להפרדת המדחף מהקרקע. בשל כך נבנו הכנפיים בהטייה מטה לקראת כני הנסע, ובהטייה מעלה אחריהם בדומה מאוד למטוסי השטוקה הגרמנים – מה שכונה כנף שחפית הפוכה. בשל כך הייתה הכנף כבדה ומסובכת להרכבה, אבל היא הורכבה בזווית אנהדרלית (Anhedral angle) מושלמת לצמצום הגרר.

מבנה הכנפיים יצר בעיות נוספות. במהירויות נמוכות כנף שמאל הייתה יכולה להזדקר בלי סימנים מקדימים. אם היו מעלים מצערת לפתע (לאחר ביטול נחיתה והליכה סביב למשל), הכנף הייתה מזדקרת וצונחת, והמומנט הסיבובי שהמנוע היה יוצר היה מוסיף לגלגול, והמטוס היה עלול להתהפך על גבו. הבעיה נפתרה על ידי הוספת פס הזדקרות מיוחד בקצה כנף שמאל. כונסי האוויר לרדיאטור ולמגדש מוקמו בכנף בין הגוף לכני נסע (בניגוד לרוב המטוסים שבהם הם מוקמו מחוץ לכנפיים).

כני נסע

כני הנסע נתמכו בכנפיים ונסגרו לתוכן תוך קיפול אחורה. בעת פתיחה ננעלו כני הנסע בעזרת תומכה אשר הגבירה את השרידות בנחיתות על גבי נושאות מטוסים. לקורסייר הייתה נטייה לדלג בעת נגיעה ראשונית בנחיתה, וכדי למנוע זאת הותקן שסתום זליגה שאפשר ללחץ ההידראולי שתמך בכני נסע לצאת בהדרגה ולשכך את המכה.

גוף המטוס

מבחינת מבנה אווירודינמיקה וחומרים, הקורסייר היה בקדמת הטכנולוגיה של זמנו, אבל במבנה שלו שולבו גם חומרים בסיסיים. לדוגמה, משטחי ההיגוי וקצות הכנפיים כוסו בבדים (הקורסייר היה המטוס האחרון שנבנה כך), ומשטחי ההיגוי עצמם נבנו מעץ. חלקי הגוף החיצוניים הגדולים בגוף המטוס יוצרו מאלומיניום, ואלו שלא יועדו לפתיחה רותכו בשיטת ריתוך חדשנית (ריתוך נקודתי), שחסכה בברגים ואומים.

ששת המקלעים הותקנו בתוך הכנפיים, ולכן המקום היחיד שבו אפשר היה להכניס תאי דלק היה קדמת תא הטייס. בשל זאת הוזז תא הטייס 0.8 מטר לאחור והגוף הוארך מעט. תא הטייס צויד ב־65 ק"ג של לוחות שריון, ומאחורי משענת הראש של הטייס הותקנה זכוכית חסינת ירי בעובי 38 מילימטר כדי להגדיל את הראות האחורית באמצעות "פנלים שקופים" מאחורי תא הטייס.

חימוש

רקטות FFAR מותקנות על קורסייר

המטוס צויד בשישה מקלעי M2 בראונינג בקוטר 12.7 מילימטר, שלושה בכל כנף. המקלעים החיצוניים חומשו ב־375 קליעים ושאר המקלעים ב־400. בהגדרות הצי ניתן דגש על נשיאת חימוש, והקורסייר הותאם לשאת חימוש רב, החל מפצצות במשקלים שונים, וכלה ברקטות כבדות בקוטר של 125 מילימטרים.

היסטוריה מבצעית

מלחמת העולם השנייה

קורסייר משגר רקטות HVAR על מוצב יפני באוקינאווה

חיל הנחתים

הקורסייר בדגמיו הראשונים לא התאים לפעולה מנושאת מטוסים. אף על פי שב־1942 הטייסת הראשונה השלימה מבחני הסמכה על נושאת מטוסים, הטייסות לא נפרסו על ספינות הצי. רוב המטוסים הועברו לכוחות הנחתים, שלא השתמשו לרוב בנושאות מטוסים. אלה בירכו על בואו של מטוס שהיה בבירור עדיף על הזירו היפני ששלט עד אז בכל זירת האוקיינוס השקט. מפברואר 1943 טייסות הקורסיירים נפרסו בגוודלקנל ולבסוף גם בשאר איי שלמה. למרות ההתחלה המבישה במה שנקרא מאוחר יותר "טבח יום האהבה" (כאשר קורסיירים נקראו לסייע למטוסי P-40 שליוו מטוסי B-24 ליברייטור שעמדו להפציץ שדות תעופה בקאהילי. בקרב שהתחולל אבדו שני B-24, שני P-40 ושני קורסיירים שהתנגשו במהלך הקרב) למדו הטייסים לנצל את תכונותיו החזקות של ה־F4U כנגד מטוסי הזירו והחלו לשלוט בשמי האוקיינוס השקט.

הצי האמריקני

טייסות הצי המצוידות בקורסיירים לא נפרסו על נושאות מטוסים בשל בעיית ה"הקפיצות" על נושאות המטוסים ובשל בעיית שדה ראייה בנחיתות עליהן. הבריטים הסמיכו את טייסות הקורסיירים על נושאות המטוסים שלהם הרבה לפני האמריקאים. הם פתרו את בעיית שדה הראייה בנחיתה – הקורסייר פנה תוך כדי גישה לנחיתה, וההתיישרות עצמה באה שניות לפני הנגיעה בסיפון. בנחיתה כזאת לא ראה הטייס את סיפון נושאת המטוסים, אלא בשניות האחרונות לנחיתה. בעת הנחיתה נעשה שימוש בקצין שהכווין לנחיתה על ידי סימני ידיים ושלטים שעזר לטייס להעריך את שיעור ההנמכה והפנייה הדרושים כדי להתיישר בצורה מיטבית.

למרות כל זאת בפשיטות על רבאול מטוסי טייסת VF-17 נחתו, חומשו ותודלקו על נושאות המטוסים USS Essex ו־USS Bunker Hill. אך ראשוני הטייסות הוסמכו לשירות בספינות הצי רק באפריל 1944.

נתוני סטטיסטיקה שפורסמו לאחר המלחמה מלמדים שבצי ובחיל הנחתים טסו הקורסיירים ל־64,051 גיחות, ורק 15% מהן היו מנושאות מטוסים. טייסי F4U רשמו 2,140 הפלות ו־189 אבדות (יחס של 11:1). בתפקיד תקיפה הקורסיירים הטילו 15,621 טונות של חימוש (70% מכלל החימוש שהוטל על ידי מטוסי קרב במלחמה).

הצי המלכותי הבריטי

בתחילת המלחמה הצי הבריטי השתמש במטוסים כדוגמת הבלאקבורן סקואה (Blackburn Skua). ההשערה הייתה שמטוסים הפועלים מנושאות מטוסים לא יצטרכו להתמודד כנגד איומים חזקים יותר ממטוסים אמפיביים. לאחר זמן מה שונתה הגישה והצי רכש גרסאות מיוחדות של ההוריקן והספיטפייר (שנקרא סיפייר). למרות זאת הטווח המוגבל לא אפשר למצות את הפוטנציאל שלהם בעודם מוצבים על גבי נושאות מטוסים, ולכן רכש הצי הבריטי מטוסים אמריקאיים, וביניהם גם הקורסייר.

הבריטים עשו מספר התאמות למטוס כגון קיצור הכנפיים ב־200 מילימטר כדי להתאים לנושאות המטוסים הבריטיות הקטנות ובנוסף, הורם הכיסא ב־180 מילימטר והחופה הוגדלה בהתאם כדי לשפר את הראות מתא הטייס. סך הכל קיבלו הבריטים 2,012 מטוסים ממגוון הדגמים, והם פעלו גם באירופה וגם באוקיינוס השקט.

הצי המלכותי של ניו זילנד

הטייסים הניו־זילדיים קיבלו את הקורסיירים שלהם בשלהי 1944 אך בשל חוסר במטוסי אויב בקרבת ניו זילנד, שימשו המטוסים בעיקר כמטוסי תקיפה, והם סייעו לכוחות אמריקאיים, ניו זילנדיים ואוסטרליים.

מלחמת קוריאה

במלחמת קוריאה הקורסייר בגרסתו החדשה AU-1 הותאם במיוחד כמטוס תקיפה, אך לסיכול ההתקפות הליליות של הפוליקרפוב Po-2 שבשל מהירותו האיטית היה מטרה בעייתית למטוסי הסילון, שימשו הקורסיירים גם כמיירטים ליליים. עם הופעת המיג־15 עלה שיעור האבדות של AU-1, אך יעילותו כמטוס תקיפה פיצתה על המחיר באבדות.

מדינות אחרות

הצי הצרפתי

צרפת רכשה 93 קורסיירים לשירות הצי שלה ב־1952, וב־1953 רכשה כ־25 מטוסים נוספים, יוצאי מלחמת קוריאה, מהצי האמריקאי. הקורסיירים שירתו במלחמת אלג'יריה, במלחמת הודו-סין הראשונה ובמבצע מוסקטר.