ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה

ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה
Vittorio Emanuele III
	ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה
לידה	11 בנובמבר 1869; נאפולי, ממלכת איטליה
פטירה	28 בדצמבר 1947 (בגיל 78); אלכסנדריה, ממלכת מצרים
שם מלא	ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה
מדינה	איטליה
מקום קבורה	המקום הקדוש של ויקופורטה (17 בדצמבר 2017); St. Catherine's Cathedral, Alexandria (1947) ;
השכלה	Nunziatella military academy
בת זוג	אלנה, נסיכת מונטנגרו
שושלת בית סבויה
תואר	מלך איטליה
כינוי	קיסר אתיופיה
אב	אומברטו הראשון, מלך איטליה
אם	מרגריטה, נסיכת סבויה
צאצאים	הנסיכה יולנדה מסבויה; ג'ובאנה מאיטליה, מלכת בולגריה; אומברטו השני, מלך איטליה; מפאלדה, נסיכת סבויה; הנסיכה מריה פרנצ'סקה מסבויה
	29 ביולי 1900 – 9 במאי 1946; (45 שנים)
	→ אומברטו הראשון, מלך איטליה אומברטו השני, מלך איטליה ←
	9 במאי 1936 – 5 במאי 1941; (5 שנים)
	→ היילה סלאסי
	16 באפריל 1939 – 8 בספטמבר 1943; (4 שנים)
	→ זוגו הראשון
פרסים והוקרה
	צווארון מסדר החצים האדומים (1937); השרשרת המלכותית הוויקטוריאנית (1903); הצלב הגדול של מסדר הוורד הלבן של פינלנד עם צווארון (25 באפריל 1920); מסדר הפיל (1891); מסדר הבירית; Maurician medal; מסדר ההצטיינות למלאכה; המסדר האזרחי של סבויה; מסדר גיזת הזהב; אביר במסדר גיזת הזהב; מסדר קירילוס ומתודיוס הקדושים; מסדר סקנדרבג; Grand Master of the Order of the Most Holy Annunciation; מסדר החרצית; אבנט שלושת המסדרים; המסדר המלכותי של השרפים; מסדר אישטוון הקדוש של הונגריה; מדליית הניצחון; הצלב הגדול עם כוכב של וירטוטי מיליטארי; עיטור מסדר העיט הלבן של פולין; מסדר אולף הקדוש; אביר הצלב הגדול של מסדר האמבט; מסדר העיט השחור; מסדר לאקפלסיס; המסדר העליון של ישו; מסדר החרצית עם צווארון; עיטור אנדריי הקדוש; מדליית החברה המלכותית לנומיסמטיקה; אביר הצלב הגדול במסדר סנט מוריס ולזרוס; כוכב ההצטיינות בעבודה; בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה ;
חתימה

ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה (באיטלקית: Vittorio Emanuele III;‏ 11 בנובמבר 1869 – 28 בדצמבר 1947) היה מלך איטליה בין 1900 ל-1946, וכן כונה קיסר אתיופיה בין 1936 ל-1943 ומלך אלבניה בין 1939 ל-1943. בימי שלטונו הארוכים ידעה איטליה שתי מלחמות עולם, את עליית הפשיזם ושלטון בניטו מוסוליני, את נפילת הפשיזם וכיבושה של איטליה על ידי הגרמנים ולאחר מכן, שחרורה על ידי בעלות הברית. הוא נודע בעיקר כ"מלך הפשיסטי" שתמך וסייע לעליית מוסוליני, ובין השאר גם חתם על חוקי הגזע של 1938.

ביוגרפיה

עלייתו לשלטון

ויטוריו אמנואלה השלישי היה בנם היחיד של אומברטו הראשון, מלך איטליה, ומרגריטה מסבויה, בתו של דוכס ג'נובה. עם מות אביו מידי מתנקש אנרכיסט בעת ביקור בעיר מונזה, ב-29 ביולי 1900, עלה ויטוריו אמנואלה לכס המלוכה.

מאביו קיבל את העצה כי "זכור שכל שאתה זקוק לו על מנת למלוך באיטליה הוא לדעת לחתום את שמך, לקרוא בעיתון, ולעלות על סוס". שנותיו הראשונות בתפקידו הראו כי, על פי הסטנדרטים של בית סבויה לו היה שייך, היה ויטוריו אמנואלה מסור לרעיון המלוכה החוקתית, ועל אף הנסיבות הטראגיות בהן נרצח אביו, לא פגע בזכויות האזרח.

בינואר 1904 קיבל לפגישה ברומא את מנהיג התנועה הציונית תאודור הרצל. השיחה התנהלה בצרפתית. המלך התפאר בשוויון הזכויות של יהודי איטליה והישגיהם ביחס למדינות אירופה האחרות, והביע אהדה ואופטימיות באשר להתיישבות היהודית בארץ ישראל. הרצל ביקש מהמלך שיכתוב לסולטאן העות'מאני בקשה לבוא לקראת התנועה הציונית.^[1]

מלחמת העולם הראשונה

כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה שמרה איטליה בתחילה על נייטרליות, אולם בשנת 1915 חתמה איטליה על בריתות חשאיות בהן התחייבה להיכנס למלחמה לצד מדינות ההסכמה. רוב העם האיטלקי התנגד לכניסה למלחמה, ובית הנבחרים האיטלקי הכריח את ראש הממשלה אנטוניו סלנדרה להתפטר. ויטוריו אמנואלה סירב לקבל את התפטרות סלנדרה, והחליט בעצמו על הכניסה למלחמה, על פי זכותו החוקתית. איטליה נכנסה למלחמה כשצבאה אינו מוכן, והמנגנון הממשלתי שלה נגוע בשחיתות. על אף שהצטרפו לצד המנצח, סבלו מספר תבוסות, ותבוסה מכאיבה במיוחד בקרב קפורטו. לאחר המלחמה נכנסה איטליה למשבר כלכלי. הדעה הרווחת, בה נקט אף המלך, הייתה כי הממשלה האיטלקית היא מושחתת ואינה יעילה, וכי בכך נעוצה הסיבה להישגים הירודים במלחמה, כמו גם למשבר הכלכלי בעקבותיה.

עליית הפאשיזם

המשבר הכלכלי הביא לתסיסה במעמד הפועלים האיטלקי, ובניטו מוסוליני, מנהיג המפלגה הפאשיסטית ניצל את חוסר היציבות, ותפס את השלטון במצעד על רומא, סדרה של מהומות ומצעדים שערכו חברי הארגון הפאשיסטי "החולצות השחורות" באוקטובר 1922. ראש הממשלה לואיג'י פקטה וחברי ממשלתו ניסו להכריז על מצב חירום ועל משטר צבאי, אך המלך סירב לחתום על הצו. המלך טען כי אין ביד הצבא למנוע את השתלטות הפשיסטים על רומא (על אף שעדויות מפקדי הצבא, וחומר ארכיוני ששרד סותרים טענה זו). לבסוף הורה למפקד הצבא לאפשר את כניסת אנשי "החולצות השחורות" לרומא. צעד זה הביא להתפטרותו של פקטה, ולמינויו של מוסוליני לראש הממשלה, ב-31 באוקטובר 1922.

ויטוריו אמנואלה, הפשיזם וחוקי הגזע

המלך, שמילא תפקיד מובהק בסיוע לעליית מוסוליני ומהפכת־הנגד הפשיסטית, נותר בתפקידו לאורך כל שנות המשטר הפשיסטי, אותו שירת בפועל.

מוסוליני הותיר את המלוכה על כנה, ותחת משטרו הטוטליטרי, שטיפח את פולחן האישיות של "הדוצ'ה" מוסוליני, נשמרה מראית העין לפיה מתקיימת החוקה ובה ראש הממשלה כפוף פורמלית למלך, ועדיין טופח יחס של כבוד למונרכיה בקרב החלקים בחברה האיטלקית שתמכו במשטר הפשיסטי. עד לאמצע שנות הארבעים נפתחו יומני הקולנוע בתמונתם של ויטוריו אמנואלה ואשתו.

המלך שימש ככלל כחותמת גומי לפשעי המשטר. הוא תמך ונמנע מלהתערב נגד הצעדים הטוטליטריים, לרבות מעורבות מוסוליני ברצח המנהיג השמאלי ג'אקומו מאטיאוטי בשנת 1924, שהביאה לסערה שהייתה קרובה להפלת המשטר הפשיסטי עוד בראשיתו. אמנואלה חתם על חקיקה פשיסטית, ובכלל זה על חוקי הגזע (Leggi razziali) של 1938 נגד יהודי איטליה ותושבים ממוצא אפריקאי.

בעקבות הכיבושים האימפריאליסטיים של הפשיזם האיטלקי הוכתר אמנואלה כקיסר אתיופיה (1936–1941, ופורמלית החזיק בתואר עד 1943) וכמלך אלבניה (1939–1943). במהלך כיבוש אתיופיה, נעשה בין השאר שימוש בנשק כימי, והמלך היילה סלאסי יצא לגלות.

ביקורו בלוב

ב-18 באפריל 1928 ביקר אמנואלה יחד עם אשתו אלנה ובנותיו מריה וג’ובאנה בטריפולי שבלוב. בטריפולי קיבלו את פניו אזרחים רבים ותלמידי בתי הספר, ולכבודו נערך מסדר צבאי, שבסופו נפגש עם נכבדי העיר, ובהם גם נציגי הקהילה היהודית והרב יצחק חי בוכבזה. בימים שלאחר מכן, ב-19 ועד ה-21 באפריל, סייר אמנואלה בעיירות הקטנות מסביב לטריפולי, שם נערכו לו גם כן קבלות פנים. ב-22 באפריל אחר הצהריים, ביקר אמנואלה בטריפולי העתיקה, במסגדים ובכנסיות. בביקורו בקהילה היהודית ובבית הכנסת המקומי, נערכה לכבודו קבלת פנים על ידי נכבדי הקהילה ובראשם הרב יצחק חי בוכבזה.^[2]

הדחת מוסוליני ותוצאותיה

מלחמת העולם השנייה הביאה למפנה ביחסם של האיטלקים, והמלך בראשם, אל מוסוליני. לאחר התבוסות שהביאו עמן השנים 1942 ו-1943, כאשר המלחמה הלכה והתקרבה אל אדמת איטליה, וכאשר בעלות הברית פלשו לסיציליה, במעשה שנראה כהכנה לפלישה לאיטליה עצמה, יזמה קבוצת מנהיגים פאשיסטים את הדחתו של מוסוליני. שר החוץ לשעבר, דינו גראנדי, העלה במועצה הפאשיסטית העליונה הצעה לפיה יודח מוסוליני מכל תפקידיו. לאחר דיון מרתוני התקבלה ההצעה, ב-25 ביולי 1943. למחרת היום זימן ויטוריו אמנואלה השלישי את "הדוצ'ה" לארמונו, הודיע לו כי הוא מפוטר מכל תפקידיו, והחליפו בתפקיד ראש הממשלה במרשל פייטרו באדוליו. לאחר מכן הודיע כי הוא מסיר את הכינויים "קיסר אתיופיה" ו"מלך אלבניה".

הדחתו של מוסוליני פתחה סדרת אירועים שהובילה לאובדן עצמאותה של איטליה, ושלמותה כמדינה ריבונית. הגרמנים פלשו לאיטליה מצפון, סיפחו חלקים ממנה, והקימו בצפונה ממשלת בובות בשם "הרפובליקה של סאלו" בה שלט מוסוליני. אל הדרום פלשו בעלות הברית, שטיפחו אלמנטים איטלקיים אנטי פאשיסטיים, ובאופן פורמלי תמכו בממשלת באדוליו, אך לאחר זמן מה החליפו את באדוליו עצמו ואת שריו באנשים שהתנגדו לפאשיזם מלכתחילה. הצבא האיטלקי פוזר, למעשה, ולא ניסה למנוע את פלישת הגרמנים מהצפון או את נחיתות בעלות הברית בדרום. ב-8 בספטמבר 1943, עם התקרבות הגרמנים לרומא נמלט ויטוריו אמנואלה לברינדיזי.^[3]

במצב שנוצר העדיף ויטוריו אמנואלה השלישי לוותר על סמכויותיו, והעבירן לבנו, אומברטו השני. ביוני 1944, לאחר שחרורה של רומא בידי בעלות הברית, ויתר על שארית סמכויותיו ותאריו. לאחר סיום המלחמה הוחלט על משאל עם שיקבע האם תישאר איטליה ממלכה, או שתהפוך לרפובליקה. ב-9 במאי 1946 התפטר המלך באופן רשמי, על מנת לחזק את סיכויי בנו במשאל העם. עם זאת 54% מן הבוחרים החליטו כי על איטליה להפוך לרפובליקה. ובית סבויה נאלץ לעזוב את הארץ.

ויטוריו אמנואלה בחר במצרים כמקום מושבו. ב-1947 מת באלכסנדריה, ונטמן שם. בדצמבר 2017 הועברה גופתו לאיטליה וב־17 בדצמבר 2017 נקבר בכנסייה בויקופורטה בפיימונטה לצד אשתו אלנה שגופתה הועברה לשם יומיים לפני כן מצרפת. נשיאת הקהילה היהודית האיטלקית נעמי די-סניי התייחסה להשבת גופתו לאיטליה כ"מטרידה מאד".^[4]

משפחתו

1915

ב-1896 נישא ויטוריו אמנואלה לאלנה, נסיכת מונטנגרו, בתו של ניקולה הראשון, מלך מונטנגרו. הנישואין עם בת מלך מונטנגרו, שלא הייתה קתולית, אם כי המירה דתה אחרי נישואיה, נועדו למנוע ניוון הגזע שבאה לידי ביטוי בוויטוריו אמנואלה השלישי שנולד מנישואי קרובים.^[5]

היו להם 5 ילדים: