ויי ליאו דזה
הוֵיי לְיָאו דְזְה (בסינית מסורתית: 尉繚子, בסינית מפושטת: 尉缭子, בפין-יין: wèi liáo zi, וֵיי לְיָאו דְזְה. בקריאה אלטרנטיבית המניחה כי שם משפחתו של הכותב בן שני סימנים: yù liáo zi, יוּ'לְיָאו דְזְה) היא יצירה על אסטרטגיה צבאית, ונחשבת אחת משבע הקלאסיקות הצבאיות של סין העתיקה.[1] היא נכתבה בתקופת המדינות הלוחמות.[2]
היסטוריה וזיהוי הכותב
עריכהעל פי המקובל, היצירה נקראת על שם וֵיי לְיָאו[3], עליו נאמר כי היה תלמידו של האדון שָׁאנְג, יועץ חשוב ממדינת ליאנג בתקופת שושלת צ'ין, או נזיר מתקופתו של המלך חְווֵי מוֵיי (400-319 לפנה"ס), אם כי בקושי יש ראיות לכל אחת מן הטענות. ההתייחסות היחידה לוֵיי לְיָאו מחוץ לוֵיי לְיָאו דְזְה היא ב"רשומות ההיסטוריון", שם הוא מתואר כיועץ לצ'ין שה-חואנג, המלך הצעיר של מדינת צ'ין. מאחר שהוֵיי לְיָאו דְזְה אינו מכיל כמעט אסטרטגיה של ממש, משערים כי וֵיי לְיָאו היה תאורטיקן. בעיה נוספת שמעיבה על זהות הכותב היא שבתקופת שושלת האן, כפי שמתעד ספר האן, היו מוכרות שתי יצירות שונות תחת השם "וֵיי לְיָאו", אחת מקטגוריית "שונות" בעלת 29 פרקים, והשנייה מקטגוריית "צבא" ב31 פרקים. היצירה הגיעה לצורתה הנוכחית בסוף המאה הרביעית לספירה. גרסה חדשה של וֵיי לְיָאו דְזְה נתגלתה ב-1972 בקבר בהר יִינְצְ'יָאו משושלת האן בלִין-יִי, והוכיחה כי היצירה הייתה מוכרת כבר בתקופת האן המערבית. הגרסה שנחשפה היא בעלת טון פילוסופי יותר מהטקסט המקובל, אך רק במקומות מעטים היא שונה ממנו באופן מהותי.[4]
בתקופת שושלת סונג הוגדרה היצירה כאחת משבע הקלאסיקות הצבאיות, והפכה לחומר לימוד חובה במסגרת הלימוד הצבאי.
תכנים
עריכההוֵיי לְיָאו דְזְה מטיף בדרך כלל לטיפול בעל אופי שהוא גם אזרחי וגם צבאי בנושאים שונים. על פי היצירה, חקלאות ובני אדם הם שני המשאבים העיקריים של המדינה, ואת שניהם צריך להזין ולטפח. על אף שהוֵיי לְיָאו דְזְה אינו מזכיר במפורש קונפוציאניזם, הטקסט מטיף לממשלה המבוססת על ערכים הומניים, בדומה לקונפוציאניזם. כמו כן טוענת היצירה שהשליט צריך להיות מופת של מוסר למדינה, ובמקביל טוענת כי ריבוי תפיסות וערכים אחרים שאינם מסייעים למדינה צריכים לגרור עונשים דרקוניים.[5]
ביצירה 24 פרקים, 12 הראשונים עוסקים בעיקר במלחמה ובפוליטיקה, וה-12 הנותרים עוסקים בפיקוד על הצבא ובשליטה בו. בסיום היצירה קורא הכותב, בהסתמך על דוגמאות עתיקות, לצמצם סדרי כוחות ולהסתמך על חיילי עילית, משום שניתן לפקד עליהם טוב יותר.
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ Sawyer, Ralph D.; Mei Mei-chün Sawyer (1993). The Seven Military Classics of Ancient China. Westview Press. ISBN 0-8133-1228-0.
- ^ Van de Ven, Hans J. (2000). Warfare in Chinese History. BRILL. p. 7. ISBN 90-04-11774-1.
- ^ התוספת "דזה" הייתה מקובלת בסין לשם מתן כבוד לאדם מכובד, וניתן לתרגמה בתור "החכם" או "מאסטר".
- ^ Sawyer (1993) pp. 229–232
- ^ Sawyer (1993) pp. 232–238