ויליאם ברנס
ויליאם ג'וזף ברנס (באנגלית: William Joseph Burns; נולד ב-4 באפריל 1956) הוא דיפלומט אמריקאי, המכהן כראש ה-CIA. ברנס כיהן לפני כן כתת-מזכיר המדינה האמריקני לעניינים מדיניים וכשגריר ארצות הברית לרוסיה. נחשב לאיש שירות החוץ האמריקני בעל העיטורים הרבים ביותר.
 | |||||||||
| דיוקנו הרשמי של ברנס כראש ה-CIA, 2021 | |||||||||
| לידה |
4 באפריל 1956 (בן 68) פורט בראג, צפון קרוליינה, ארצות הברית | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||
| השכלה |
| ||||||||
| בת זוג | ליסה קארטי | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||
| |||||||||
  | |||||||||
ביוגרפיה
עריכהברנס נולד בפורט בראג שבקרוליינה הצפונית. אביו, ויליאם פ. ברנס (אנ'), היה מייג'ור גנרל בצבא ארצות הברית. הוא השלים לימודי תואר ראשון באוניברסיטת לה סאל שבפילדלפיה, ולאחר מכן תואר שני בפילוסופיה ובעקבותיו גם דוקטורט באותו התחום, בבית הספר ליחסים בין-לאומיים של אוניברסיטת אוקספורד, שם למד בסיוע מלגת מארשל (Marshall Scholar). ברנס הוא בעל שלושה תוארי דוקטור של כבוד. ברנס חיבר את הספר "סיוע כלכלי והמדיניות האמריקנית כלפי מצרים, 1955–1981" (הוצאת "בית הדפוס של אוניברסיטת מדינת ניו יורק", 1985).
הוא דובר רוסית, ערבית וצרפתית, ובעל שני עיטורי שירות וכבוד נשיאותיים, וכן כמה עיטורי מחלקת המדינה האמריקנית, ביניהם שני תוארי כבוד – ב-2006 כשגריר, עבור הצלחה וייזום בתחום פיתוח הסחר, ב-2005 שני תוארי כבוד נוספים, ועוד עיטורי כבוד גבוהים בשירות החוץ האמריקני. ב-1994, הוא הוצב ברשימת "50 האנשים המבטיחים ביותר למנהיגות, מתחת לגיל 40" של טיים מגזין, וברשימת "100 המנהיגים הגלובאליים הצעירים", של אותו עיתון.
בשירות החוץ של ארצות הברית
עריכהברנס כיהן כשגריר ארצות הברית לירדן בין השנים 1998–2001, וכן כעוזר מזכיר המדינה לענייני המזרח הקרוב בין השנים 2001–2005. לפני כן, כיהן בשורה של תפקידים במחלקת המדינה, מאז נכנס לשירות החוץ ב-1982, ובהם, מנכ"ל מחלקת המדינה ועוזר מיוחד למזכיר המדינה; יועץ מיניסטריאלי בשגרירות ארצות הברית במוסקבה; סגן מנהל וממלא מקום המנהל הראשי לצוות תכנון המדיניות של מחלקת המדינה. כן שימש כעוזר מיוחד לנשיא ומנהל ראשי לענייני המזרח הקרוב ודרום אסיה בצוות המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית.
בשנים 2005–2008 כיהן כשגריר ארצות הברית ברוסיה. ב-2008 קודם על ידי הנשיא ג'ורג' ווקר בוש לדרגת Career ambassador, הדרגה הגבוהה ביותר בשירות החוץ האמריקני. בממואר שהוציא ברנס ב-2019, The Back Channel (מילולית: "הערוץ האחורי") כתב ברנס שהוא התנגד לפלישת ארצות הברית לעיראק, ושהוא מתחרט על כך שלא פעל נגדה בזמן אמת באופן נחרץ יותר.[1]
בשנת 2008, כתב ברנס למזכירת המדינה, קונדוליזה רייס: "כניסה אוקראינית לנאט"ו היא הקווים האדומים המבריקים ביותר עבור האליטה הרוסית (לא רק ולדימיר פוטין). במשך יותר משנתיים וחצי של שיחות עם שחקני מפתח רוסים על הפרק - מאלו בסמטאות החשוכות של הקרמלין ועד למבקרים הליברליים החריפים ביותר של פוטין, עדיין לא מצאתי מישהו שרואה באוקראינה כחברה בנאט"ו כל דבר אחר מלבד אתגר ישיר לאינטרסים הרוסיים".[2] פרשת קייבלגייט חשפה מסמך שעליו חתם ברנס בהיותו שגריר ברוסיה באוגוסט 2006. במסמך סיפק תיאור עד ראייה מפורט של החתונה המפוארת שאורגנה במחצ'קלה על ידי חבר הדומה הרוסית וראש חברת הנפט דאגסטן, גדז'י מחצ'וב. המסמך קיבל פרסום מיוחד עקב האופי הצהוב של הכתיבה.[3][4] ביוני 2013, האקדמאי אנדרו קוצ'ינס העיר על תקופתו של ברנס במוסקבה: "זו הייתה תקופה שבה היחסים הידרדרו בצורה משמעותית מאוד, אבל הוא זכה לכבוד אישי מושלם על ידי השלטונות הרוסיים כדיפלומט מקצועי".[5]
ב-2013, ברנס וג'ייק סאליבן הובילו את הערוץ הדו-צדדי הסודי עם איראן שהוביל להסכם הביניים בין איראן ל-P5+1 ובסופו של דבר להסכם הגרעין עם איראן.[6][7] על פי דיווחים, ברנס נמצא "בכיסא הנהג" של צוות המשא ומתן האמריקאי להסכם הביניים. ברנס נפגש בחשאי עם פקידים איראנים כבר ב-2008, כשהנשיא ג'ורג' ווקר בוש שיגר אותו לשליחות מיוחדת.[8]
במאמר שפורסם בעיתון האטלנטיק באפריל 2013, שיבח האקדמאי ניקולס קראלב את ברנס כ"נשק הדיפלומטי הסודי" שנפרס נגד "כמה מהאתגרים הקשים ביותר של מדיניות החוץ של ארצות הברית.[9] ברנס פרש משירות החוץ בשנת 2014, לאחר מכן ניתן לו תואר הכבוד של נשיא קרן קרנגי לשלום בינלאומי.[10]
בנובמבר 2020, כאשר שמו של ברנס הועלה בעיתונות כאחד מכמה מועמדים אפשריים להתמנות על ידי הנשיא הנבחר ג'ו ביידן למזכיר המדינה, הגיליון הרחב של קומרסאנט הרוסי הצהיר כי מקורותיו בממשל הרוסי הבהירו שברנס הוא המועמד המועדף על מוסקבה לתפקיד מכל חמשת המועמדים שהוצגו בעיתונות האמריקאית.[11]
ראש ה-CIA
עריכההנשיא ג'ו ביידן הכריז ב-11 בינואר 2021 שברנס הוא מועמדו לראשות סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית. ב-23 במרץ 2021 החל ברנס את כהונתו בתפקיד זה, אחרי שהסנאט של ארצות הברית אישר את מינויו ימים אחדים קודם לכן.[12]
במהלך השימוע שנערך בסנאט לפני מינויו, אמר ברנס שטיפול באתגרים הקשורים בסין נמצא בראש סדר העדיפויות שלו. הוא התבטא באופן דומה מספר פעמים במהלך כהונתו, ובאחד מנאומיו הגדיר את סין כ"מבחן העמוק ביותר שעמו נאלץ ה-CIA להתמודד אי פעם". ברנס הקים בסוכנות מרכז שתכליתו היחידה לעסוק בסין, המדינה היחידה שלה יוחד מרכז כזה.[1] בשימוע האישור של מינויו בפני הסנאט, אמר ברנס: "הנהגה סינית יריבה ודורסנית מציבה את המבחן הגאופוליטי הגדול ביותר שלנו".[13] לדבריו, הרפובליקה העממית של סין פועלת כדי "לחזק באופן מתודי את היכולות שלה לגנוב קניין רוחני, לדכא את אנשיה, להרע לשכניה, להרחיב את הטווח הגלובלי שלה ולבנות השפעה בחברה האמריקאית".[14] בכיר לשעבר בסוכנות התראיין לכתבת פרופיל על ברנס ואמר על סגנון הניהול שלו: "ראש ה-CIA אף פעם לא צועק או מאיים. זה לא הסגנון שלו. הוא יכול לנהל שיחות קשות אבל להשאיר אנשים עם הכבוד שלהם."[15]
במהלך כהונתו ספגו ממשל ביידן וסוכנויות המודיעין ביקורת על ההיערכות לקראת נסיגת ארצות הברית מאפגניסטן. באפריל 2021, הנשיא ביידן הודיע על כוונתו להסיג את כל חיילי ארצות הברית הסדירים מאפגניסטן עד ספטמבר 2021. ברנס אמר לוועדת המודיעין של הסנאט האמריקאי ב-14 באפריל 2021, כי "[יש] סיכון משמעותי ברגע שצבא ארצות הברית וצבאות הקואליציה ייסוגו" כי הממשל האפגני יקרוס, אך הוסיף כי ארצות הברית מתכוונת לשמור על "חבילת יכולות".[16] ב-23 באוגוסט 2021, ערך ברנס פגישה חשאית בקאבול עם מנהיג הטליבאן עבד אל-ע'ני בראדר, שחזר לאפגניסטן מגלות בקטר, כדי לדון בדרישת הטאליבן ש-31 באוגוסט יהיה המועד הסופי ליציאת הכוחות האמריקאים מאפגניסטן.[17][18] לאחר הנסיגה, ביקר ברנס בקאבול וניהל באופן ישיר שיחות עם אנשי הטאליבן, שהשתלטו על הבירה זמן קצר לאחר הנסיגה.[1]
משבר מרכזי שהתפתח בזמן כהונתו הוא פלישת רוסיה לאוקראינה והמלחמה שהחלה בעקבותיה. בעקבות ניסיונו הדיפלומטי הרב עם רוסיה, היה ברנס דמות חשובה בגיבוש המדיניות של ארצות הברית בעניין. לפני הפלישה ארגוני המודיעין האמריקאים התריעו באופן פומבי על ריכוז כוחות צבא רוסים על גבול אוקראינה, ובאופן חריג ארצות הברית חשפה חלק ממסמכי המודיעין בנושא, במטרה למנוע מרוסיה יצירת מצג שווא שיהווה עילה למלחמה.[1] ברנס נסע לרוסיה לפני הפלישה, בתחילת נובמבר 2021, ושם נועד עם בכירים בקרמלין ושוחח בטלפון עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, בניסיון למנוע את המלחמה. במהלך ביקורו הודיע הודיע לניקולאי פטרושב, מזכיר מועצת הביטחון של רוסיה, כי לארצות הברית מודיעין שפוטין שוקל פלישה בקנה מידה מלא לאוקראינה. ברנס הזהיר שאם פוטין יפלוש לאוקראינה, המערב יגיב בצורה שתהיה לה השלכות קשות על רוסיה.[19] ג'ון סאליבן, בזמנו השגריר האמריקאי ברוסיה, סיפר שפטרושב לא נרתע מהאזהרות של ברנס. עם שובו לוושינגטון, ברנס הודיע לביידן שפוטין כנראה החליט להשתלט על אוקראינה וכי לרוסים יש ביטחון מוחלט שהניצחון יגיע במהירות.[20]
בנוסף, הוא נסע לאוקראינה ונפגש עם נשיאה וולודימיר זלנסקי, על מנת להתריע על כוונת הרוסים ועל הצורך בנקיטת אמצעי הגנה. לטענת הניו יורק טיימס, למודיעין שסופק במהלך הפגישה הייתה השפעה ממשית על היכולת של אוקראינה להתמודד עם ההתקפה הראשונית של רוסיה. בינואר הגיע ברנס להתייעצות עם הפיקוד האוקראיני העליון, והציג בפניהם את תוכנית הפלישה של רוסיה שהמודיעין האמריקאי חשף. במהלך המלחמה ביקר ברנס עוד מספר פעמים בקייב.[21] באפריל 2022 הזהיר ברנס כי "הייאוש" של ולדימיר פוטין בגלל כישלונותיה של רוסיה באוקראינה עלול להוביל לשימוש בנשק גרעיני טקטי או "נשק גרעיני בעל תפוקה נמוכה".[22]
באותו חודש נסע ברנס לסעודיה כדי להיפגש עם נסיך הכתר מוחמד בן סלמאן אאל סעוד וביקש ממנו להגדיל את תפוקת הנפט במדינה, כדי להתגבר על משבר שרשרת האספקה העולמי ולכסות על ניתוק שוק הגז הרוסי מאירופה. הם גם דנו ברכישת נשק סיני בידי סעודיה, מהלך שארצות הברית הפעילה לחץ על הממלכה להימנע ממנו. [23] ב-31 ביולי 2022, הוא פיקד על המבצע שהרג את מנהיג הטרור איימן אל-זוואהירי, בכיר הג'יהאד האסלאמי המצרי ומנהיג אל-קאעדה.[24] במאי 2023 ערך ברנס ביקור חשאי בסין כדי להקל על המתיחות עם המדינה, שלושה חודשים לאחר פרשת בלון הריגול הסיני שיורט מעל שמי ארצות הברית.[25]
לאחר מתקפת הפתע על ישראל ותחילתה של מלחמת חרבות ברזל, ברנס הפך לנושא ונותן הראשי מטעם ארצות הברית במשא ומתן על עסקת חטופים.[26] בנובמבר 2023, הלחץ המדיני שהפעיל ברנס מטעם הבית הלבן, בשילוב עם הלחץ הצבאי שהפעילה ישראל בלחימה בתוך רצועת עזה, הובילו לעסקת שחרור החטופים ישראל–חמאס, שהחזיקה שמונה ימים לפני שנפלה והלחימה המשיכה. במהלך העסקה כמעט מחצית מהשבויים והחטופים שוחררו לחופשי. החל בחודשים ינואר פברואר המשא ומתן על עסקת חטופים חדשה עלה מחדש על הפרק, אך חודשים של מגעים אינטנסיביים לא הצליחו להוביל לפריצת דרך, בעוד במקביל הלחץ הצבאי הישראלי על חמאס פוחת בהדרגה מחודש פברואר ולא חוזר לממדים של נובמבר 2023 גם לאחר שגבר במידה במאי ויוני 2024, עם היציאה לקרב רפיח. בתחילת יולי העניק ברנס הערכה מודיעינית ששליט חמאס יחיא סינוואר נתון ללחץ גובר מצד ההנהגה הצבאית של הארגון להגיע להפסקת אש.[27] במסגרת המרדף של ישראל אחר מנהיגי חמאס, ובפרט אחרי סינוואר שנמלט דרך המנהרות התת-קרקעיות ברחבי עזה, והמודיעין האמריקאי העביר לידי ישראל מכ"ם מיוחד שחודר אותות תת-קרקעיים, במסגרת המאמצים ללכוד את סינוואר.[28]
קישורים חיצוניים
עריכה
ויליאם ברנס, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 4 Nahal Toosi, "The Putinologist: CIA chief’s long history with Putin gives him special insight", Politico, May 30 2022
- ^ Shifrinson, Joshua; Wertheim, Stephen (23 בדצמבר 2021). "Acting too aggressively on Ukraine may endanger it — and Taiwan". Washington Post. נבדק ב-29 בינואר 2024.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Wedding in the Caucasus: The US Ambassador Learns that Cognac Is Like Wine". Der Spiegel. ארכיון מ-11 בינואר 2021. נבדק ב-17 במאי 2020.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "US embassy cables: A wedding feast, the Caucasus way". The Guardian (באנגלית). 2010-12-01. נבדק ב-2021-01-13.
- ^ "U.S. Taps Kerry's Deputy as Point Man With Russia on Snowden". The Moscow Times (באנגלית). 2013-06-13. נבדק ב-2021-01-25.
- ^ Gordon, Michael (11 באפריל 2014). "Diplomat Who Led Secret Talks with Iran Plans to Retire". New York Times. ארכיון מ-11 בינואר 2021. נבדק ב-30 ביוני 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Barnes, Julian E.; Verma, Pranshu (2021-01-11). "William Burns Is Biden's Choice for C.I.A. Director". The New York Times. נבדק ב-2021-01-11.
- ^ Taylor, Guy. "Career diplomat William Burns steered the Iran talks quietly though rounds of negotiations". The Washington Times. ארכיון מ-11 בינואר 2021. נבדק ב-18 ביוני 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Kralev, Nicholas (4 באפריל 2013). "The White House's Secret Diplomatic Weapon". The Atlantic. ארכיון מ-11 בינואר 2021. נבדק ב-30 ביוני 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "About CIA - Director of the CIA". www.cia.gov. ארכיון מ-1 באפריל 2021. נבדק ב-6 באפריל 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Джо Байден в первых лицах: Что ждать России от внешнеполитической команды будущего президента США". Kommersant. 9 בנובמבר 2020. נבדק ב-11 בנובמבר 2020.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ אריק טאקר, Burns confirmed as CIA director as US faces diverse threats, באתר AP, 19 במרץ 2021 (באנגלית)
- ^ "China's 'adversarial, predatory' leadership on radar: Burns". Financial Review. 25 בפברואר 2021.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "CIA Nominee William Burns Talks Tough On China". NPR. 24 בפברואר 2021.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ ויליאם ברנס: המפגש ההזוי עם קדאפי והניסיון להביא להסכם עם חמאס - בחדרי חרדים, באתר www.bhol.co.il, 2024-06-02
- ^ Putz, Catherine (15 באפריל 2021). "Biden Announces Plan for US Exit from Afghan War, Urges Attention to Future Challenges". The Diplomat. אורכב מ-המקור ב-19 באפריל 2021.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "CIA director met Taliban leader in Afghanistan on Monday -sources". Reuters. 24 באוגוסט 2021.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "CIA chief secretly met with Taliban leader in Kabul: Report". Al-Jazeera. 24 באוגוסט 2021.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Schwirtz, Michael; Troianovski, Anton; Al-Hlou, Yousur; Froliak, Masha; Entous, Adam; Gibbons-Neff, Thomas (17 בדצמבר 2022). "Putin's War: The Inside Story of a Catastrophe". The New York Times. אורכב מ-המקור ב-17 בדצמבר 2022.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Schwirtz, Michael; Troianovski, Anton; Al-Hlou, Yousur; Froliak, Masha; Entous, Adam; Gibbons-Neff, Thomas (2022-12-17). "Putin's War: The Inside Story of a Catastrophe". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2022-12-18.
- ^ Julian E. Barnes, "C.I.A. Director Visited Kyiv for Meeting With Zelensky, The New York Times, January 19 2023
- ^ "Sen. Mitt Romney suggests 'NATO could engage' in Ukraine, 'potentially obliterating Russia's struggling military' if Putin used nuclear weapons". Business Insider. 22 במאי 2022.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Inside the Secret Meeting Between the CIA Director and Saudi Crown Prince". The Intercept. 13 במאי 2022.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Baker, Peter; Cooper, Helene; Barnes, Julian; Schmitt, Eric (1 באוגוסט 2022). "U.S. Drone Strike Kills Ayman al-Zawahri, Top Qaeda Leader". The New York Times. ארכיון מ-1 באוגוסט 2022. נבדק ב-1 באוגוסט 2022.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "CIA chief made secret visit to China in bid to thaw relations". Financial Times. 2023-06-02.
- ^ "CIA director pushes big hostage deal in secret meeting with Mossad chief". The Washington Post. 28 בנובמבר 2023.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ ynet (2024-07-16). "ראש ה-CIA מעריך: סינוואר נתון ללחץ גובר ממפקדי חמאס לסיים את המלחמה". Ynet. נבדק ב-2024-08-27.
- ^ ynet (2024-08-25). "המכשור המתוחכם מארה"ב, צוותי המשימה וההאזנות למנהרות: כך נראה המצוד אחר סינוואר". Ynet. נבדק ב-2024-08-27.
- ^ וולטר אייזקסון, William Burns: The 100 Most Influential People of 2024, TIME, 17 באפריל 2024 (באנגלית)