ויקיפדיה

וילפרד ביון

פסיכואנליטיקאי בריטי

וילפרד רופרכט ביון (Wilfred Ruprecht Bion;‏ 8 בספטמבר 1897 – 8 בנובמבר 1979) היה פסיכואנליטיקאי בריטי, תאורטיקן וקלינאי. שימש כנשיא החברה הפסיכואנליטית הבריטית בשנים 1962–1965. נחשב לתורם חשוב לדיון באופייה של הפסיכואנליזה, ולמי ששופך אור על הנושא. הדרך שבה הבין תהליכים פסיכואנליטיים שונה בצורה מהפכנית מכל אופני ההמשגה שקדמו לו[1].

וילפרד ביון
Wilfred Bion
וילפרד ביון
וילפרד ביון
לידה 8 בספטמבר 1897
מטורה, הראג' הבריטי עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 8 בנובמבר 1979 (בגיל 82)
אוקספורד, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
מוסדות
פרסים והוקרה אות השירות המצוין עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
ביון במהלך שירותו הצבאי, 1916

ביוגרפיה

עריכה

ביון נולד במטהורה (Mathura) בצפון הודו בשנת 1897 למשפחה ממוצא הוגנוטי ששירתה בתפקידים שונים בהודו לאורך דורות רבים - כמיסיונרים, במשטרה ההודית ובמשרדים ממשלתיים. בגיל 8 נשלח לאנגליה שם למד בקולג' Bishop's Stortford. אף על פי שמאז לא שב עוד להודו, היה קשור לארץ מולדתו כל ימי חייו. הוא נפטר בנובמבר 1979, חודשיים לפני ביקור מתוכנן בבומביי.

בגיל 19, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ביון התנדב לשירות צבאי בחטיבת השריון המלכותית. הוא הוצב לראשונה בשדה הקרב ביוני 1917 בבלגיה, ולאחר מכן גדודו עבר לצרפת. הוא מונה בתחילה זמנית כקצין זוטר, ובמרץ 1918 מונה כקצין בפועל בתפקיד מפקד טנק. שירות זה היקנה לו שני עיטורי שבח על תפקודו בשדה הקרב -[2] (Distinguished Service Order (DSO ו-Croix de Chevalier of the Légion d'honneur[3]. בספטמבר 1921 ביון סיים את שירותו הצבאי.

מיד עם סיום שירותו הצבאי ביון החל לימודי היסטוריה באוניברסיטת אוקספורד. בשנת 1922 החל לשמש כמורה בבית ספרו הקודם Bishop's Stortsford College, אך לאחר שהבין שלא נועד לתפקיד זה הפנה את מאמציו ללימודים לקראת הכשרתו כפסיכואנליטיקאי. הוא החל בלימודי רפואה ב-University College London ולמרות הצטיינותו שם התמיד בכוונתו המקורית. לאחר סיום לימודי הרפואה החל בשנת 1933 להתמחות בפסיכותרפיה פסיכואנליטית במרפאת טביסטוק בלונדון – מרכז להכשרה וטיפול שצמח במהירות בשנים אלה וב-1938 החל בהתמחות לקראת קבלתו כחבר בחברה הפסיכואנליטית הבריטית, תהליך שנקטע עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. ב-1 באפריל 1940 גויס ביון לשירות צבאי, הוצב בחיל הרפואה ושירת כפסיכיאטר במספר בתי חולים צבאיים. יחד עם קבוצה של יוצאי מרפאת טביסטוק שגויסו גם הם, עסק בפיתוח של שיטות חדשות לטיפול בחיילים נפגעי חרדה ופוסט-טראומה, או במינוח של אותה תקופה - נפגעי "הלם הפגזה" (shell shock)[4].

לאחר תום המלחמה חזר לקליניקת טביסטוק והיה מעורב בתהליך פיצולה לשני גופים - מרפאת טביסטוק שהתמקדה בטיפול והפכה לחלק ממערכת הבריאות הציבורית באנגליה שהוקמה אז, ולמכון טביסטוק ליחסי אנוש(אנ'). בתקופה זו העמיקה התעניינותו בפסיכואנליזה, והחל באנליזה אצל מלאני קליין שנמשכה לאורך השנים 1946–1952. בשנים 1962–1965 שימש כנשיא החברה הפסיכואנליטית הבריטית. ב-1968, בהיותו כבן 70, ביון עזב את לונדון ועבר להתגורר וללמד בלוס אנג'לס, קליפורניה. במשך השנים 1968–1979 נסע ברחבי דרום-אמריקה ואירופה, הרצה והדריך. הוא שב לאנגליה זמן מה לפני מותו ב-1979[4][5][6][7][8][1].

ביון נישא פעמיים ונולדו לו שלושה ילדים. אשתו הראשונה, השחקנית בטי ג'רדיין, נפטרה ב-1945, מספר ימים לאחר שנולדה בתם פרטנופ (Parthenope, שהפכה גם היא לפסיכואנליטיקאית מוכשרת באיטליה). ב-1951 נישא לאשתו השנייה, פרנצ'סקה ביון, ונולדו להם בן ובת, ג'וליאן וניקולא. פרנצ'סקה הצטרפה למרבית מסעותיו להרצאות ברחבי העולם, וערכה חלק ממאמריו.

ביון ומלחמות העולם

עריכה

לחוויותיו והתנסויותיו של ביון במסגרת שירותו הצבאי בשתי מלחמות העולם הייתה השפעה משמעותית על התפתחותו של ביון כאדם וכפסיכואנליטיקאי ועל דרכי החשיבה וההמשגות התאורטיות שיצר בהמשך חייו[9].

ביון התגייס כאמור לצבא בהיותו בן 19 עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הוא עבר טירונות מהירה והוצב לקו הקדמי כמפקד טנק. בשלושת החודשים הראשונים של המלחמה נהרגו כמיליון חיילים מכוחות הברית. ביון לא היה היחיד שעבר אירועים טרגיים מזעזעים וטראומטיים, אך ייתכן שהיה אחד היחידים שניסו להטמיע ולהבין טראומות אלה[1]. יש המקשרים את יכולתו של ביון לעבודה ומגע עם מטופלים פסיכוטיים קשים בהמשך חייו ואת הצורך והדחף שלו להמשיג את התנסותו בעבודה זו לחוויות המזוויעות שעבר במהלך המלחמה כמפקד טנק צעיר. אפשר גם להניח שיכולתו יוצאת הדופן להישאר במגע עם חוויות פסיכוטיות קשות אצל מטופליו קשורה במה שאיפשר לנפשו לשרוד חוויות אלה, בעוד שרק מעטים מעמיתיו ללחימה הצליחו לעשות זאת ללא שיפגעו בגופם או בנפשם[10]. מושגים תאורטיים רבים שייצר, כמו "הכלה" (מושג צבאי), "חלקיקי ביתא", "זוועה חסרת שם" (nameless dread"), "המטרה העיקרית של קבוצה היא הישרדותה", "הלא ידוע" (the Unknown), וכן דיווחיו על תחושת הדחיפות הקשורה לחשיבה תחת לחץ, ניתנים גם הם להבנה בהתייחס לחוויותיו הקשות במלחמת העולם הראשונה[8]. אחרי סיום המלחמה, ב-1919, ביון העלה על הכתב את התנסותו כמפקד טנק בשנים 18–1917. טקסט זה, בשם "יומן, צרפת", הוקדש להוריו "במקום המכתבים שהייתי צריך לכתוב להם". בין השנים 1958 ועד מותו ב-1979 הוא כתב שלושה ספרים נוספים המתייחסים לזיכרונותיו ותובנותיו מתקופה זו. כל אלה[11] יצאו לאור רק לאחר מותו על ידי אשתו פרנצ'סקה ביון[12]. ספרים אלה אינם קלים לקריאה, חוויית הקריאה יוצרת תחושה של איבוד הדרך בתוך מעין ערפל הנוצר על ידי עומס של שמות ודיווחים מסועפים של עובדות ללא התייחסות מפורשת לזמן ומקום. אולם הקושי העיקרי בקריאה הוא רגשי בגלל האופי הטראומטי של התנסויותיו של ביון במלחמה, המתוארות על ידו בצורה ישירה ולפעמים אפילו ברוטלית[8].

להשתתפותו של ביון במלחמת העולם השנייה הייתה תוצאה שונה, אך לא פחות משמעותית. במהלך לימודי הרפואה ביון פגש את וילפרד טרוטר(אנ'), מנתח מוח בעל מוניטין, שפרסם ב-1916 את ספרו Instincts of the Herd in Peace and War[13]. מפגש זה השפיע על העניין שביון מצא בחקירת התנהגות של קבוצות. עניין זה בא לידי ביטוי במהלך שירותו הצבאי בעבודתו בבית החולים בנורת'פילד, שם יזם את אחד משני הפרויקטים שקיבלו את השם "הניסויים של נורת'פילד" (The Northfield Experiments). פרויקט זה בוצע במסגרת תפקידו של ביון כאחראי על אגף ההכשרה שהמטופלים בו היו חיילים שנפגעו מהלם קרב ופונו מהחזית. במהרה התחוור לביון כי אינו מצליח להגיע לכלל עבודה משמעותית של תכנון מאחר שהוטרד ללא הרף על ידי סדרת בקשות דוחקות מצד פקודיו, אותן פירש כהפרעות שמקורן נוירוטי. כאן, במקום לנקוט בצעד המקובל של הוצאת פקודה האוסרת על גישה אליו בשעות מסוימות, הוא הבין שהתסכול שהוא חש משותף כנראה לכל המטופלים באגף, והדרך אותה יצר לטיפול בנושא הייתה בניית מערכת של נוהלים וחוקים שגייסה את כל המטופלים למטרה המשותפת של שיקום גופני ונפשי. הצלחת הניסוי התבטאה בשינוי שחל ברמת המחויבות, המוטיבציה והפעילות של המטופלים. ניסוי זה תואר על ידי ביון במאמר שכתב בשנת 1943 יחד עם ג'והן ריקמן בשם "מתחים תוך-קבוצתיים בטיפול" (פורסם כפרק הראשון בספר התנסויות בקבוצות ומאמרים נוספים"[14])

רעיונותיו של ביון בנושא הפסיכואנליזה של קבוצות אומצו בהמשך ופותחו לכיוונים שונים על ידי אחרים, כגון ז.ה. פוקס(אנ'), ג'והן ריקמן(אנ'), הרולד ברידג'ר (Harold Bridger), תומאס מיין(אנ') ופאטריק דה-מארה(אנ').

גוף העבודה של ביון

עריכה

אפשר לקרוא את גוף העבודה של ביון כנחלק, באופן שרירותי משהו, לתקופות תאורטיות שונות[15].

דינמיקה של קבוצות - שנות ה-40

עריכה

חשיבתו התאורטית המשמעותית הראשונה של ביון נוצרה כאמור בעקבות התנסויותיו בעבודה קבוצתית במסגרת שירותו הצבאי במלחמת העולם השנייה עם חיילים פגועים[16]. כשש שנים מאוחר יותר ביון התבקש על ידי מרפאת טביסטוק להנחות כמה קבוצות טיפוליות, שם יישם והמשיך לפתח את הבנותיו משירותו הצבאי. הדיווחים שביון כתב במהלך תקופת עבודתו בשנות ה-40 עם קבוצות אלה המסכמים את חשיבתו פורצת הדרך בדבר הדינמיקה של קבוצות, קובצו בהמשך ופורסמו בשנת 1961 בספרו התנסויות בקבוצות ומאמרים נוספים[17]. ספר זה הפך לבעל מעמד והשפעה מרכזיים בתחום העבודה עם קבוצות.

ביון המשיג את ההיבט הקבוצתי של נפש הפרט - "הקבוצתיות" (groupishness) של הנפש, וזיהה את קיומו של מערך הגנתי של הנפש בקבוצה - "מודל שלוש ההנחות הבסיסיות". על פי ביון לכל קבוצה יש שני אספקטים, או שני אופני התנהגות שונים - "קבוצת העבודה" (work group) ו"קבוצת ההנחה הבסיסית" (basic assumption group). קבוצת העבודה היא אותו אספקט של תפקוד הקבוצה העוסק במטלה האמיתית של הקבוצה. קבוצת עבודה נותנת דעתה למטרותיה ויכולה להגדיר את מטלותיה. מבנה הקבוצה והתנהגותה יהיו כאלה שיתאימו לקידום השגת מטלות אלה. קבוצת עבודה בוחנת את מסקנותיה ברוח מדעית, מחפשת ידע, לומדת מן הניסיון ושואלת בכל עת מה הדרך הטובה ביותר להשיג את מטרותיה. היא מודעת לזמן החולף ולתהליכי למידה והתפתחות. אולם קבוצות שפועלות בעקביות בדרך שתוארה לעיל נדירות מאוד, ואולי אף אינן קיימות כלל בטהרתן. התאוריה של ביון מציעה הסבר לעובדה שקבוצות מתנהגות לעיתים קרובות בדרכים שאינן הגיוניות ושסותרות את השגת מטרותיהן המוצהרות. "קבוצת ההנחה הבסיסית" היא האספקט השני של ההתנהגות הקבוצתית. המונח "הנחה בסיסית" מתייחס להנחות שאינן מודעות בדרך כלל, אולם מהוות את הבסיס להתנהגות הפרטים בקבוצה. הנחות אלה הן אנונימיות, הן אינן מנוסחות על ידי מישהו מחברי הקבוצה, לא ניתן לייחסן לאף אחד ואיש אינו טוען לבעלות עליהן. ניתן להסיקן ממצבה הרגשי של הקבוצה, והזיהוי שלהן נותן משמעות להתנהגותה.

ביון זיהה שלושה מצבים רגשיים שונים של קבוצות מתוכן ניתן להסיק על שלוש ההנחות הבסיסיות:

  • הנחה בסיסית "תלות" (Dependency) - מטרתה העיקרית של הקבוצה הפועלת תחת הנחה בסיסית זו היא להשיג ביטחון בקיומה באמצעות פרט אחד שיגן על כל חברי הקבוצה. במקביל, אלה הופכים להיות חסרי אונים, חסרי כישורים ולא בוגרים. במצב זה אותו אדם שנתפס על ידי הקבוצה כמנהיג, עובר אידיאליזציה ונתפס ככל יכול.
  • הנחה בסיסית "לחימה-בריחה" (Fight-Flight) - ההנחה בקבוצה זו היא שהמטרת הקבוצה היא להבטיח את המשך קיומה, והדרך לעשות זאת היא רק באמצעות סימון מישהו או משהו ככזה שיש להילחם בו או לברוח ממנו. בקבוצה זו בה הערך העליון הוא שימור התקיימותה של הקבוצה, הפרט מאבד מחשיבותו.
  • ההנחה בסיסית "זוגיות" (Pairing) - כאן ההנחה היא שהקבוצה נפגשת למטרת הִתרבות, כדי להביא לעולם את הישועה באמצעות מישהו שייוולד בתוכה. עיקר הפעולה בקבוצה תתבטא בזוג ממשתתפיה, כאשר שאר חברי הקבוצה מקשיבים בתשומת לב ובתקווה להולדתו של מנהיג חדש, או רעיון חדש, שיפתרו את הבעיות הקיימות ויקדמו את יצירתו של עולם טוב יותר.

על אף שלכל אחת משלוש קבוצות ההנחה הבסיסית יש מאפיינים ייחודיים, המשותף לשלושתן הוא התנהגות קבוצתית שאינה מכוונת החוצה, כלפי המציאות, אלא פנימה, כלפי הפנטסיה המופעלת באופן אימפולסיבי ובלתי ביקורתי. הקבוצה יכולה לעבור בקלות ובמהירות מהתנהגות לפי אחת מההנחות הבסיסיות לאחרת, אך אינה לומדת מן הניסיון[18].

מודל זה של ביון הושפע במידה רבה על ידי החלוקה הדחפית של וילפרד טרוטר(אנ'). שלושת הדחפים במודל של טרוטר - דחף השימור העצמי, דחף המין ודחף התזונה מקבילים לשלוש ההנחות הבסיסיות של ביון - "לחימה-בריחה", "זוגיות" ו"תלות" בהתאמה. מודל ההנחות הבסיסיות, כמו מודל הדחפים של טרוטר, מבטא מבנה עומק של הנפש שאינו בא לידי ביטוי רק כאשר האדם נמצא בקבוצה; לא מדובר בתופעה קבוצתית, אלא בתכונה נפשית של הפרט המתגלה בשדה הקבוצתי. מכיוון שמדובר במעין מודל "דחפי", אפשר לראות בו התחלה של מודל פסיכואנליטי של הנפש. מודל ההנחות הבסיסיות מציע לראות את ההתנהגות הקבוצתית כמצביעה על הדומיננטיות של אחת ההנחות הבסיסיות בכל עת, כאשר השתיים האחרות "ממתינות" ברקע. ביון מציע את המבנה התאורטי שכינה בשם "המערך הפרוטו-מנטלי" - מערך שבו אין הבחנה בין תוצרים גופניים לנפשיים, שם "נמצאות" ההנחות הבסיסיות שאינן פעילות. רעיונות אלה יפותחו על ידי ביון בהמשך, בספרו התנסויות בקבוצות ומאמרים נוספים[14], למודל פסיכוסומטי, ומהווים מעין התחלה של תיאורית החשיבה המאוחרת שלו.

המחקר של ביון על קבוצות הפך לקלסיקה וסלל את הדרך לגישה המיוחדת לפסיכותרפיה קבוצתית הנמשכת במרפאת טביסטוק ובמכון טביסטוק ליחסי אנוש עד היום[1].

תאוריה של חשיבה - שנות ה-50 וה-60

עריכה

שנות החמישים מהוות את השלב הבא בהתפתחות עבודתו של ביון. בשנים אלה פרסם סדרת מאמרים שנפתחה בהרצאת ההתקבלות שלו לחברה הפסיכואנליטית הבריטית, והעוסקת בחשיבה פסיכוטית ובניסיון להבין דרכה את החשיבה הלא-פסיכוטית. ביון מפתח את המשגותיו בנושא מתוך אינטואיציות עמוקות שהוא מתאר במאמרים אלו הקשורות לעבודתו הפסיכואנליטית עם מטופלים פסיכוטיים קשים. הוא עשה זאת בתקופה שבה ההנחה השלטת הייתה שאי אפשר לעבוד בגישה הפסיכואנליטית עם מטופלים פסיכוטיים, ורק אנשי טיפול מעטים עשו זאת. סדרת מאמרים זו אוגדה בספר במחשבה שנייה (1967)[19].

ביון מדגיש פעמים רבות את הדמיון בין עיסוקו לבין עיסוקם של פילוסופים בנושא החשיבה[20], אולם מבהיר שוב ושוב כי הוא עוסק קודם כל בחוויה הרגשית ובתהליכי הטרנספורמציה שחוויה זו עוברת בנפש. החשיבה על פי ביון היא תהליך רגשי והיא התהליך הבסיסי ביותר של נפש האדם ומקור החיות שלו. הוא תופס את כל ההפרעות הנפשיות כ"הפרעות חשיבה" במובן שהוא משתמש במושג. ביון מסכם את סדרת מאמריו משנים אלה במאמרו "תאוריה פסיכואנליטית של המחשבה" (1962)[21]. מאמר זה מספק את ההמשגה שאותה התאמץ למצוא במאמרים הקודמים כדי להתמודד עם האינטואיציות הקליניות החדות שלו. מאמר זה הוא מעין מבוא להמשך הכתיבה של ביון בספריו הבאים: ללמוד מן הניסיון[22] (1962) ויסודות הפסיכואנליזה (1963) בהם הוא משתדל להרחיב את מודל החשיבה לו ולהפוך את המודל הפסיכואנליטי למודל שיטתי יותר ו"התרשמותי" פחות. הוא מנסה לארגן את חשיבתו ברמות הפשטה שונות, ותוך כך לזהות את היסודות המרכיבים את התאוריה הפסיכואנליטית על מנת שאפשר יהיה לארגנם בתצורות תאורטיות שונות ולהימנע מריבוי מיותר של תאוריות.

ביון רואה בתהליך החשיבה כתהליך "מטבולי" המבוסס על המודל של מערכת העיכול. לדוגמה, במודל של תינוק ואֵם, לתינוק נטייה מולדת המתאימה לציפייה לשד האם שאמור להזין אותו. נטייה זו היא ה"פרה-קונספציה". כאשר הפרה-קונספציה באה לידי מימוש, או בדוגמה זו, התינוק בא במגע עם שד האם, התוצאה הנפשית היא "קונספציה". כל מפגש של פרה-קונספציה עם מימושה מייצר קונספציה, שיש לצפות שתהיה מלווה בתחושה של סיפוק. אולם אם מסיבות כלשהן ציפייתו של התינוק להזנה אינה מתממשת, התוצאה היא תסכול. עבור התינוק זו חוויה שאינו בשל לשאתה, וכתוצאה מכך הוא "מסלק" את מה שעבורו נתפס כאובייקט מתקיף. בהיעדר הבחנה בשֵלה בין יסודות נפשיים ליסודות גופניים, החוויה נתפסת עבורו כגופנית. האמצעים העומדים לרשות התינוק, כגון בכי או צרחות, מבטאים את האופן בו הוא "מסלק" (תהליך של אבקואציה) את החוויה הקשה, ובאותה עת מייצר תקשורת המעוררת חוויה רגשית אצל הסביבה - הוא מזמן אליו את אמו (או כל גורם מטפל אחר), האמורה "לקחת לתוכה" כביכול את מצוקת התינוק בכך שהיא עצמה תחוש מצוקה הקשורה למצוקתו (ביון עושה כאן שימוש במונח של מלאני קליין, "הזדהות השלכתית", המתאר תהליך נפשי זה). מאחר שמערך החשיבה שלה בשל, היא יכולה לחשוב את המצוקה שהיא חווה כתוצאה ממצוקת התינוק ובכך "לעכל" את החוויה, לחשוב אותה, להקנות לה קוהרנטיות ופשר, ולהגיב באמצעים שונים המיועדים להרגיע את התינוק. פעולות אלה מחזירות לתינוק בצורה "מעוכלת" את מה שהיה עבורו "האובייקט המתקיף" שעמו יכולה כעת נפשו הלא-בשלה להתמודד. בה בעת האם גם מאפשרת לתינוק להפנים את פונקציית העיכול הזאת שהיא בעצם פונקציית חשיבה. התפתחותה של פונקציה זו מאפשרת לאדם לגשר בין התעוררות צורך לבין סיפוקו באמצעות יצירת מחשבה, או "הזיה של סיפוק". הזיה/מחשבה זו עומדת בבסיס התפתחות החשיבה, וחוסר יכולת ליצור אותה מותיר את התסכול כתפיסה של נוכחות גופנית ומביא לשימוש במנגנונים פסיכוטיים הקשורים בסילוק "נוכחות" זו.

כדי להימנע מהמשמעויות הנלוות למילים בהן עשה שימוש, ביון מציין תהליכים אלה באמצעות אותיות יווניות. החוויה הבלתי ניתנת לעיכול על ידי התינוק היא "יסוד β (ביתא)". יסודות ביתא הם רשמים חושיים נטולי משמעות, או תחושות חסרות שם שגורמות לתסכול. הן יכולות להיות רודפניות או דיכאוניות באופיין אולם הן אינן קוהרנטיות. הן אינן מעוכלות ונחוות כגופים זרים בתוך הנפש המתאימות לסילוק בלבד משום שלא ניתן לחשוב עליהן. סילוק זה מתרחש באמצעות הזדהות השלכתית לתוך גוף אחר או לעולם החיצון. הפונקציה המעכלת יסודות אלה היא "פונקציית α (אלפא)" ותוצריה הם יסודות נפשיים - יסודות α. פונקציית α פועלת על הנתונים שעולים מתוך החוויה הרגשית השלמה של האדם, כולל אלה שמקורם מהקלט החושי. היא הופכת חוויה רגשית זו ולמשהו מובן ומשמעותי על ידי הפקת "יסודות α" המורכבים מרשמים חזותיים, שמיעתיים ורשמי טעם וריח הניתנים לאחסון בזיכרון ולשימוש בחלימה ובחשיבה לא מודעת במצב עֵירות. החוויה עברה תהליך של פונקציית אלפא ובכך הפכה למשהו הניתן להטמעה על ידי הנפש, וכך מעשירה את החשיבה המודעת ויכולה להיות מקור הניתן להפיכה לסמל[1].

ביון מדגיש שכינויים אלה מהווים "השערות עבודה", ניסיון לתאר תהליך שאין לנו גישה ישירה אליו, ולמעשה הם אינם אלא הבניות תאורטיות שאין להן מקבילה פנומנולוגית. את המקבילה הפנומנולוגית, כלומר חוויות שאנחנו יכולים להכיר, ביון מתאר באמצעות מונחים המגדירים את היסודות הנפשיים המפותחים יותר, כגון "מחשבות חלום" או "מצבי ציפייה (קונספציות)".

תאוריה של חשיבה - שנות ה-70

עריכה

לקראת סוף שנות ה-60 ניתן להצביע על מעבר פרדיגמטי בעבודתו של ביון, אותו ניתן כבר לזהות בפרק "הערות פרשניות" העוסק בהערכה מחדש של חשיבתו המוקדמת, שביון צירף לספרו במחשבה שנייה (1967)[19]. בחשיבתו המוקדמת ביון משתמש כאמור במודל הדומה במהותו למערכת העיכול ומתאר תהליך "מטבולי" המבוסס על תפקודה של מערכת זו, אולם בהמשך הוא מדגיש את הסייגים שיש להציב בעת השימוש במודלים פסיכואנליטיים מעין אלה, תוך הפניית הקשב לרמת הפשטה המשתנה במונחים השונים בהם השתמש במודל המטבולי, כגון "עיכול" או "סילוק" לעומת "חשיבה" או "חלימה". המעבר הפרדיגמטי מתבטא במובהק במאמציו של ביון להנחיל "משמעת" אנליטית ולזקק את מחשבותיו למעין "הוראות הפעלה". בשנת 1970 התפרסם ספרו קשב ופרשנות[23] שבו התגבשה כבר חשיבתו החדשה.

שינוי החשיבה מתואר פעמים רבות כמעבר ממודל המבוסס על טרנספורמציות ב-K - מימד הידיעה (Knowledge), אל מודל המבוסס על טרנספורמציות ב-O. מודל הטרנספורמציות ב-K מתאר תהליכי חשיבה הקשורים בהשתלשלות של ייצוגים - יסודות נפשיים שאותם הדעת יכולה לשאת. טרנספורמציות ב-O מבוססות על חומר נפשי שאינו בר-ייצוג, אך כזה הלוחץ על הנפש להיכנס לתוך שרשרת הייצוגים. חומר נפשי זה הוא שהומשג על ידי המונח "יסודות β". ביון מדגיש שניתן לדון רק באותם היבטים של O שהשתלשלו אל תוך הייצוג, כלומר לתוך K. ביחס לאותם היבטים שלא השתלשלו, כדי לחוות אותם על הפסיכואנליטיקאי לוותר על התלות בצורות מוכרות של הרגעה הנובעות מעדות החושים, כגון שימוש בתוכן של אמירות המטופל כעדות מוחשית לנכונות הפירושים שמציע, וכן לוותר על ה"זיכרון והתשוקה" - הזיכרון של מודלים ותאוריות שנלמדו יחד עם הזיכרון של היסטורית ההתנסויות במפגשים עם מטופלים, והתשוקה ל"ריפוי" של המטופל או לתוצאות אחרות של הטיפול הפסיכואנליטי[24]. בלשונו של ביון: "בפסיכואנליזה אין מקום לתשוקה; אין מקום לזיכרון, בהיותו מבוסס על התשוקות הקשורות לפעילויות-עבר השונות מן הפסיכואנליזה ובלתי נפרד מהן. התשוקה להיות פסיכואנליטיקאי טוב מפריעה להיות פסיכואנליטיקאי."[25] במקומם ביון מציע לאמץ גישה של "אמונה" (F - act of faith) כדי שהנפש תוכל להישאר פתוחה 'לקלוט' את ההיבט האמיתי במערכת היחסים עם המטופל[1].

אפשר לראות בכתיבתו של ביון מעברים בין אינטואיציה להמשגה. הוא התחיל את כתיבתו בשנות ה-50 במאמץ ללכוד את האינטואיציות הקליניות שלו בכל הקשור במצבי נפש קשים, בשנות ה-60 הוא "מתמיר" אינטואיציות אלה לתאוריית חשיבה המבוססת על השתלשלות של ייצוגים - עובר מאינטואיציה להמשגה, ובשנות ה-70 הוא מנסה לשוב אל האינטואיציה, הפעם לא מתוך כורח הנובע מהיעדר המשגה, אלא כתוצאה ממשמעת פסיכואנליטית המאפשרת מגע הדוק יותר עם התרחשות הנפשית הגולמית הממשית, תוך מעברים הלוך ושוב בין ייצוגים לבין היעדרם..

בשנותיו האחרונות של ביון הוא העלה על נס את ערך העמימות ו"אי הידיעה"[26], כפי שעולה מהציטוטים הבאים:

  • "בכל חדר טיפול מן הראוי שיהיו שני אנשים מפוחדים; המטופל והפסיכואנליטיקאי. אם אין זה המצב, יש לתהות מדוע הם טורחים למצוא מה שכבר ידוע לכל"[26].
  • "במקום לנסות להביא אור מבריק, אינטליגנטי וידעני כדי לפתור בעיות מעורפלות, אני מציע שנביא להפחתת ה'אור' – קרן חודרת של אפלה"[26].
  • "אם על האנליטיקאים להיות מסוגלים לפרש את דברי האנליזנד, נחוצה להם יכולת עצומה להיות סובלניים למה שהאנליזנדים מבטאים, בלי להגיע מהר מדי למסקנה שהם יודעים את הפירושים"[26].

ספרים של ביון שתורגמו לעברית

עריכה
  • התנסויות בקבוצות ומאמרים נוספים, (בתרגום יהודית כפרי), תל אביב: הוצאת דביר, 1992.
  • ללמוד מן הניסיון, תרגום: דנה רופין, תל אביב: תולעת ספרים, 2004
  • במחשבה שנייה, תרגום: איריס גיל-רילוב, תל אביב: תולעת ספרים, 2003
  • סזורה, תולעת ספרים, 2016
  • ביון בלוס אנג'לס, סמינרים והדרכה, ברנט מאלין וג'וזף אגואיו (עורכים),תרגום: משה ברגשטיין, הוצאת כרמל, 2017
  • קשב ופרשנות, תרגום: אמיר עצמון, תל אביב: תולעת ספרים, 2018

לקריאה נוספת

עריכה
  • ז'ואן ונוויל סימינגטון, החשיבה הקלינית של וילפרד ביון, מאנגלית: אורה זילברשטיין, עריכה מדעית: דר' אילן נילמן, הוצאת תולעת ספרים, תש"ס 2000.
  • אנדרסון רובין (עורך), מאמרים קליניים על קליין וביון. מאנגלית:משה ברגשטיין, עריכה מדעית: חגית אהרוני ואבנר ברגשטיין. מודן הוצאה לאור, 1992.
  • ריוך, נ.ג' (1970), עבודתו של ווילפרד ביון, בתוך נ. רוזנוסר, ול. נתן (עורכים) (1997), הנחית קבוצות: מקראה, מרכז ציפורי, החברה למתנסים, ירושלים, (עמ' 101–114).
  • גילית הורויץ, על מציאות חושית ונפשית, עיונים בכתבי וילפרד ביון, הוצאת רסלינג, 2019
  • חני בירן, האומץ שבפשטות, רעיונות מרכזיים בעבודתו של ביון הוצאת רסלינג, 2022
  • Grotstein J. S., A Beam of Intense Darkness: Wikfred Bion's Legacy to Psychoanalysis. Karnac, 2007
  • Biran H. The Courage of Simplicity. Karnac, 2015
  • 2003 Lipgar, R. M. & Pines, M. (eds.) Building on Bion: Branches, Contemporary Developments and Applications of Bion's Contributions to Theory and Practice, London: Jessica Kingsley Publishers
  • Miller, E. (1998). ‘A Note on the Proto-Mental System and 'Groupishness': Bion’s Basic Assumptions Revisited’. Human Relations 51 (12) 1998
  • Szykierski, D. 'The Northfield Experiments and the Enigma of Psychiatry without Psychiatrists'. Organisational & Social Dynamics 8(1) 38–62 2008

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: וילפרד ביון
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: וילפרד ביון

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 3 4 5 6 ז'ואן ונוויל סימינגטון, החשיבה הקלינית של וילפרד ביון, מאנגלית: אורה זילברשטיין, עריכה מדעית: דר' אילן נילמן, הוצאת תולעת ספרים, תש"ס 2000.
  2. ^ The London Gazette, ‏16 ביולי 1918
  3. ^ The London Gazette, ‏28 ינואר 1919
  4. ^ 1 2 Wilfred Bion | Institute of Psychoanalysis, psychoanalysis.org.uk (באנגלית)
  5. ^ Robin Pape (2015), Bion, Wilfred Ruprecht, biapsy.de (באנגלית)
  6. ^ Wilfred R. Bion, Forward by Francesca Bion, The Long Week-End 1897-1919, London: Karnac Books, ([1982]2005), עמ' pp. 6-7
  7. ^ melanie klein trust, www.melanie-klein-trust.org.uk (באנגלית)
  8. ^ 1 2 3 Vermonte Rudi, Reading Bion, London: Routlege, 2019, The New Library of Psychoanalysis: Teaching Series, עמ' 38-47, 213-227
  9. ^ Dorit Szykierski, The Traumatic Roots of Containment: The Evolution of Bion's Metapsychology, The Psychoanalytic Quarterly, Issue 4 Volume LXXIX, 2010, עמ' 935-968
  10. ^ ג'וזף אגואיו וברנט מאלין (ע), תרגום: משה ברגשטיין, ביון בלוס אנג'לס, סמינרים והדרכה, כרמל, 2017, עמ' 12
  11. ^ (The Long Weekend: Part of a Life 1897-1919 (1982 (All My Sins Remembered: Another Part of a Life (1985 (War Memoires 1917-1919 (1997 (Commentary (1997
  12. ^ Michael Roper, Beyond Containing: World War I and the Psychoanalytic theories of Wilfred Bion, In: Alexander S., Taylor B. (eds) History and Psyche. Studies in Cultural and Intellectual History., New York: Palgrave Macmillan, 2012
  13. ^ W. Trotter, Instincts of the herd in peace and war, London: Fisher Unwin, 1916
  14. ^ 1 2 ביון, ו.ר. (1992), התנסויות בקבוצות ומאמרים נוספים, (בתרגום יהודית כפרי), תל אביב: הוצאת דביר.
  15. ^ פיסקה זו מבוססת על הפרק "מבוא למהדורה העברית - בתוך סזורה תאורטית" שנכתב על ידי משה ברגשטיין, בתוך הספר: ביון בלוס אנג'לס: סמינרים והדרכה (2017). עורכים: ג'וזף אגואיו וברנט מאלין, תרגום ועריכה מדעית: משה ברגשטיין. הוצאת כרמל, ירושלים.
  16. ^ המשגותיו של ביון לגבי התנהגותן של קבוצות התפרסמו בסדרת מאמרים שהתפרסמו בשנים 1948–1951. מאמרים אלה יחד עם מאמר קודם משנת 1943 אוגדו והתפרסמו בספר התנסויות בקבוצות ומאמרים נוספים, (בתרגום יהודית כפרי), תל אביב: הוצאת דביר, 1992.
  17. ^ וילפרד ביון, תרגום: יהודית כפרי, התנסויות בקבוצות ומאמרים נוספים, דביר, 1992
  18. ^ ריוך, נ.ג' (1970), עבודתו של ווילפרד ביון, בתוך נ. רוזנוסר, ול. נתן (עורכים) (1997), הנחית קבוצות: מקראה, מרכז ציפורי, החברה למתנסים, ירושלים, (עמ' 101–114). http://hametapel.com/group2article15.htm
  19. ^ 1 2 וילפרד ביון, תרגום: איריס גיל-רילוב, במחשבה שנייה, תל אביב: תולעת ספרים, 2003
  20. ^ ראו לדוגמה: מחשבה שנייה, תרגום: איריס גיל-רילוב, תל אביב: תולעת ספרים, 2003, עמ' 110
  21. ^ W. R. Bion, The psychoanalytic study of thinking, International Journal of Psychoanalysis 43, 1962, עמ' 306-310
  22. ^ וילפרד ביון, תרגום: דנה רופין, ללמוד מן הניסיון, תל אביב: תולעת ספרים, 2004
  23. ^ וילפרד ביון, תרגום: אמיר עצמון, קשב ופרשנות, תל אביב: תולעת ספרים, 2018
  24. ^ במחשבה שנייה, תרגום: איריס גיל-רילוב, תל אביב: תולעת ספרים, 2003, עמ' 146-7
  25. ^ במחשבה שנייה, תרגום: איריס גיל-רילוב, תל אביב: תולעת ספרים, 2003, עמ' 150
  26. ^ 1 2 3 4 ברמן עמנואל, "פנים רבות למלאני". בתוך: סגל חנה, מלאני קליין. הוצאת עם עובד, 1998, עמ' 28.
אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=וילפרד_ביון&oldid=39992790"