וילקובישק
וילקובישק (בליטאית: Vilkaviškis, וילקבישקיס) היא עיר ומרכז מנהלי של מחוז משנה וילקובישק שבמחוז מריאמפולה בדרום-מערב ליטא. גרים בה כ-13,000 תושבים.
| |||
 | |||
| מדינה |
 ליטא | ||
|---|---|---|---|
| מחוז | מחוז מריאמפולה | ||
| מחוז משנה | וילקובישק | ||
| שטח | 7.53 קמ"ר | ||
| גובה | 73 מטרים | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ בעיר | 10,291 (1 בינואר 2023) | ||
| קואורדינטות | 54°39′00″N 23°02′00″E / 54.65°N 23.033333°E | ||
| אזור זמן | זמן מזרח אירופה | ||
| http://www.vilkaviskis.lt | |||
  | |||
ממוקמת 25 ק"מ צפונית-מערבית לעיר מריאמפול (Marijampolė), על גדת נהר סיימנה (Šeimena). העיר נמצאת גם כ-18 ק"מ מהגבול עם פרוסיה (כיום רוסיה) ו-3.5 ק"מ מדרום לקו הרכבת מסנט פטרבורג-ברלין.
היסטוריה
עריכהמקור שמה של העיר ביובל וילקובה (Vilkauja) של נהר Sesupe, הסמוך לעיר. וילקובישק קיבלה זכויות מגדבורג בשנת 1660 ובכך היא אחת הערים העתיקות ביותר בליטא. סמלה של העיר הושאל ככל הנראה מן המשפחה פאק (Pac). בעלי הכפר באותה תקופה, קשישטוף זיגמונט פאק, היה גם שליט ליטא.
עם חלוקת פולין עברה וילקובישק ביחד עם שאר מערב ליטא לשליטת פרוסיה. השלטון הפרוסי עודד את התושבים לבנות בתי אבן או לבנים במקום בתי עץ, בכך שסבסד שליש מהעלויות. באותן שנים חשיבותה של וילקובישק גדלה בגלל מיקומה על הדרך מקובנה לקניגסברג.
בשנת 1807, בעקבות תבוסת פרוסיה לצבאו של נפוליאון וחתימת חוזה טילזיט, הייתה לחלק מדוכסות ורשה והוכללה במחוז ביאליסטוק. פרידריך אוגוסט הראשון, מלך סקסוניה, מונה לדוכס, והחוקה הנפוליאונית הפכה עתה לחוקת הדוכסות, לפיה כולם שווים בפני החוק, פרט ליהודים שלא זכו לזכויות אזרח.
במהלך מלחמת רוסיה-צרפת שהה נפוליאון עם צבא של 250,000 חיילים בעיר וגרם לה נזק עצום. בין השאר, סוסים שוכנו בתוך בית הכנסת של העיירה. בשנת 1815 בעקבות ההפסד של נפוליאון עברה וילקובישק לשליטה רוסית והייתה לחלק ממחוז אוגוסטובה, ובשנת 1866 הפכה לחלק ממחוז סובאלק. הרוסים הקימו על יד העיר מספר מפעלים גדולים. וילקובישק בשנים אלה הייתה מרכז חשוב לעיבוד זיפי חזירים, ובשנת 1900 הועסקו בענף כ-1,000 עובדים.
ידוע הסיפור על נפוליאון בווילקאוישק שהתבקש להוציא את סוסיו מאחד מבתי הכנסת שהוכנסו לשם בתשעה באב .. כי עם שזוכר את עברו, נכון לו עתיד מזהיר! וכי אם יכבוש את ארץ ישראל, יעזור לעם היהודי להקים את מלכות ישראל. מסתבר כי יכול להיות שבעקבות הגעתו לבית הכנסת בווילקאוישק נוצרה לאחר מכן על ידו ' הצהרת נפוליאון'.
במהלך השנים 1882, 1886 ו-1895 העיר סבלה משריפות רחבות.
במהלך מלחמת העולם הראשונה נכבשה העיירה על ידי כוחות גרמניים והוחזקה עד 1918, כאשר המקום הפך לחלק מליטא העצמאית.
בתקופת ליטא העצמאית (1918–1940) חזרה העיירה להיותה מרכז מחוז כפי שהיה בעבר, והוקמו בה מוסדות מתאימים, כגון משרדי המחוז ובית המשפט האזורי. לאחר תקופה, הוקמה מסילת ברזל שהובילה מווילקובישק למריאמפול (Marijampolė). המסילה גרמה לכך שמריאמפול הפכה למרכז האזורי, והחליפה את וילקובישק בתפקידה המסורתי.
זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיעו לאזור הסובייטים, והם שלטו באזור בין 1940 ל-1941, על בסיס הסכם ריבנטרופ–מולוטוב. ב-1941 תקפה גרמניה הנאצית את ברית המועצות, פלשה לליטא וכבשה את העיר. פלישת הצבא הגרמני גרמה להרס של רוב (כ-90%) הבתים בווילקובישק. בחודשים הראשונים לכיבוש הגרמני (יוני-ספטמבר 1941) הם רצחו 3,056 אנשים, רובם יהודים. וילקובישק שוחררה על ידי הצבא האדום ב-9 באוגוסט 1944.
לאחר המלחמה, היא הייתה חלק מברית המועצות הליטאית בברית המועצות. כאשר ליטא חזרה לעצמאותה ב-1991, הפכה העיר לעיר הבירה של מחוז וילקביסקיס.
ראשיתה של וילקאווישק היהודית
עריכה
באמצע המאה השמונה עשרה פרצה מגפת כולרה בעיירה ויז'אן (ויז'ני - כיום פולין), כ -35 ק"מ מדרום לוילקאווישק. פליטים יהודים שלא הורשו תחילה להיכנס לוילקאווישק, התיישבו ביער הסמוך, וקהילת וילקאווישק סיפקה להם מזון. רבים מהם מתו ונקברו ליד היער. לאחר מכן התיישבו צאצאי היהודים בווילקאבישק וחיו שם עד השואה.
ועדה קהילתית של רבנים ואישים מכובדים של הקהילה ניהלו את החיים הציבוריים. ועדה זו ניהלה את כל מוסדות הדת, החינוך והרווחה. נציגי המדינה לא התערבו כלל בסוגיות הפנים של היהודים, ולכן הוסמכו הרבנים לרשום לידות ולמות, לגבות מיסים לצורכי הקהילה וגם לשמש שופטים בסכסוכים בין חברי הקהילה. המחברת (פנקס) של הקהילה בשנים 1692–1833 נמצאת בארכיון המרכזי של תולדות העם היהודי בירושלים.
משפחת חרל"פ, חיה ויצחק חרל"פ, היו מראשוני העולים מוילקאווישק לארץ ישראל והתיישבו בשנת 1850 בירושלים. על פי הקדמת הרב יעקב משה חרל"פ לספרו בית זבול, בעת עזיבתם לארץ ישראל, עמדו כל תושבי העיירה בתחנת הרכבת מצפון לעיירה ותהו : "מיהם המשוגעים העולים לארץ ישראל ".
בווילקובישק הייתה קהילה יהודית עתיקה. בבית הקברות היהודי היו מצבות משנת 1575 אולם לפי המסורת המקומית ראשוני היהודים התיישבו במקום כבר במאה ה-14. בעיר היה בית כנסת מעץ שהוקם בשנת 1545 והיה שמור בו ספר תורה מגירוש ספרד. היה בו ארון קודש, שלוש קומות גובהו (11 מטרים), מעוטר בקישוטים מעץ חרותים באמנות. בשנת 1857 מנתה הקהילה היהודית 4,559 נפש (83% מהאוכלוסייה).
בשנות השמונים והתשעים של המאה התשע-עשרה הגיעו יהודים מרוסיה לווילקובישק כדי לחצות את הגבול לגרמניה ללא דרכון, ומשם להפליג לאמריקה. זה היה ניסיון בעיקר מסיבות כלכליות או פוליטיות, אבל לפעמים המבריחים נתפסו על ידי משמר הגבול הרוסי, אז הקהילה בווילקובישק הייתה חייבת לשחרר את היהודים מהכלא. ב-1898 התפרסם בעיתון העברי "הצפירה" (שנדפס בוורשה) נגד ניסיון לחצות את הגבול ללא דרכון, חתום בשם קהילת וילקובישק על ידי רבי צבי מה-יפית, רבינער (רבי רש"י) אליהו שרשבסקי; נאמנים: סנדר טורברג, אפרים-מנדל פוסטפדסקי; גבאים (קציני כבוד): יחזקאל יפה ויהושע ליפמן יופה.
במהלך השנים התרכזו היהודים במסחר בדגנים, בעצים ובמוצרים חקלאיים המיועדים לייצוא לגרמניה. היו בעיר יהודים, שהיו בעלי שדות גדולים (לפי חוק נפוליאון יכלו היהודים לרכוש קרקעות באזור זה), שבהם גידלו ירקות ופירות. השריפה שהתרחשה בעיר בשנת 1882 פגעה ב-180 משפחות יהודיות, ובשנת 1886 נשרפו 300 בתים יהודיים. השריפה ב-1905 הרסה בתים יהודיים רבים, וליהודי העיר ניתן סיוע מאגודת "הברית" הצרפתית ומהברונים רוטשילד והירש.
בעיר התגוררו חנוונים יהודים רבים, בעלי מלאכה שונים ובעלי מכוניות ומרכבות שהעבירו סחורות ונוסעים לתחנת הרכבת ולערים השכנות. מספר גדול של יהודים עבד בתעשיית עיבוד זיפי חזיר לייצור מברשות בווילקובישק. היו שם ארבעה מפעלים גדולים מסוג זה - השייכים לסובולביץ, לרוזין, לווילקוביסקי ולווינדסברג - שהעסיקו יותר מ-400 עובדים יהודים בנוסף למספר סדנאות קטנות יותר. עובדים אלה היו הראשונים שארגנו שביתות כדי לשפר את תנאי העסקתם.
במאה התשע-עשרה היו היהודים רוב אוכלוסיית ווילקאווישק. בשנת 1857, מתוך 5,503 אנשים בעיר, 4,559 היו יהודים (83%), ובשנת 1897 זה עלה ל -5,788 אנשים, אך כלל רק 3,480 יהודים (60%).
בשנים 1869/70 החלה ההגירה היהודית מוילקאווישק לאמריקה. ברשימת העולים מווילקובישק מופיעים השמות הבאים: ל 'אהרונברג, ח' וולקוביץ, א 'ורשבסקי, מ' לונדון, ש 'לוי, מבליכטנשטיין, ס' ניומן, ט 'ממלונסקי, ס' קריגרסקי.
ב-1896 התקיימה שביתה במפעל של וינדסברג, שאורגנה על ידי חברי מפלגת ה"בונד" מווילנה (אברהם אלכסנדרוביץ ואורצ'יק), בדרישה לצמצם את שעות העבודה היומיות ל-10, והם השיגו את מטרתם. באותה עת נוסד "איגוד פועלי המברשת", ובשנת 1898 הוצא צו "לעובדי המברשת היהודית בליטא ובפולין" בדבר המאבק על זכויות העובדים. ה"בונד" ארגן גם הפגנות לא חוקיות, שגרמו להתנגשויות עם המשטרה וחלק מהמפגינים נעצרו (החייט וולך, שמואל יופה, אליהו סליטובסקי, ישראל קניגסברג). בשנת 1911 כ-1,000 עובדים, רובם יהודים, הפגינו במטרה להשיג יום עבודה בן שמונה שעות ותוספת של 75 קופיקי (100 קופיקי = 1 רובל) בשבוע, ובכך הפכו את העובדים הראשונים בליטא ליהנות משמונה שעות ביום. ארגון ה"בונד" נלחם לא רק על זכויות העובדים, אלא גם על תפוצת מידע ותרבות יידיש בקרב מעמד הפועלים.
היו שם בתי כנסת רבים: בית הכנסת הישן, "בית המדרש", ארבעה "קלויזים": הגרמני, הצרפתי - שבו התפללו חיילי נפוליאון - "חברה קדישא" ושל ר' יעקב ישעיהו, ו"שטיבלך". לעובדי המברשות היה בית כנסת משלהם.
החינוך של הילדים היהודים היה בעיקר בידי "מלמדים", ובסוף המאה התשע עשרה התפרסם כ"מלמד" משה סודרסקי, שהיה אהוב מאוד על תלמידיו וזכה להוקרה על ידי כלל הציבור, בווילקובישק. תלמידים רבים מ"חדרים" ו"תלמוד תורה" המשיכו את לימודיהם בישיבות בווילקובישק או בערים השכנות. בשנת 1867 הוקם בעיר בית ספר יהודי-רוסי, ואחד ממוריו היה נחום-טוביה לונדון, שהיגר לאמריקה ב-1895, פרסם מאמרים בעיתונות העברית שם ואף השתתף בכתיבת האנציקלופדיה היהודית באנגליה. בשנת 1879 הוקם בית ספר של רבינר א. שרשבסקי, וב-1903 הוקם בית ספר עם שלוש כיתות, שבהן לימדו מקצועות דתיים וכלליים.
בין הרבנים ששירתו בווילקובישק בתקופה זו היו: אליעזר לנדא (תקנ"ב-תקל"ו); יעקב דוד וילבסקי (1845-1914); צבי הירש מה-יפית (1840–1919).
מוסדות רווחה רבים פעלו בווילקאווישק: "גמילות חסידים" (ניהל "פנקס" מ-1800); "משכל אל דל" ("פנקס" שלהם קיים החל מ-1880) נתן הלוואות לנזקקים ללא ריבית ותשלומים קטנים להחזרת הכסף; "מתן בסתר", שעזר לאנשים שהמצב הכלכלי שלהם הידרדר, והתביישו לבקש עזרה; "מעות חיטים" סיפק לנזקקים את צורכי פסח. בשנת 1910 התאחדו כל ארבעת המוסדות למוסד אחד גדול השם "צדקה גדולה". "הכנסת כלה" עזר לכלות עניות; "לינת הצדק" סיפק לעניים עוברים ושבים אוכל ואוכל. "ביקור חולים" עזר לחולים נזקקים ושלח להם רופאים ותרופות.
הפעילות הציונית החלה בשנת השמונים של המאה ה-19. אגודת הציונים בעיר, בראשותו של הרוקח פיינברג, מנתה ב-1899 כ-400 חברים. בוועידה המחוזית של אגודות הציונות, שהתקיימה בווילנה ב-1899, השתתף הרב צבי מה-יפית כנציג וילקובישק. בחול המועד סוכות תרס"ג (1903) התכנס "מרכז האגודות הציוניות של סובלק גוברניה" בווילקובישק וקבע תקנות לפעילותן של החברות, שאומצו. באותן שנים פעלו בעיר מפלגות "צעירי ציון" ו"פועלי ציון" והיוו משקל נגד ל"בונד" האנטי-ציוני.
הלך מלחמת העולם הראשונה עברה וילקובישק פעמים אחדות מממשל אחד למשנהו, היהודים סבלו מהתעללות בידי חיילים רוסים, ורבים עזבו. במהלך הכיבוש הגרמני (1915–1918), היהודים, כמו כל אחד אחר, סבלו מגזרות המגבלות השונות של הכיבוש, וחיי הקהילה היהודית שותקו. היהודי רבינוביץ היה ראש העיר בשנים אלה.
בשואה נרצחו 3,056 מיהודי וילקובישק. ההשמדה החלה עם כיבוש העיירה על ידי הגרמנים ביולי 1941 ונמשכה עד ספטמבר אותה שנה. לפי אחד המקורות הושמדה כל הקהילה ביום אחד, בצום גדליהו תש"ב. הרצח בוצע על ידי יחידת הגסטאפו של טילזיט שנעזרה בכוחות עזר ליטאיים.
בשנת 1990 הוקמה בעיר אנדרטת זיכרון לשואה.
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של וילקובישק- "וילקובישק", באתר JewishGen (באנגלית)
- וילקובישק (Vilkaviškis), באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם
- וילקבישקיס במיזם "הסיפורים שלא סופרו - אתרי רצח יהודים בשטחי ברית המועצות הכבושים", באתר "יד ושם" (באנגלית)
- Joseph Rosin, Vilkovishk (Vilkaviskis)(הקישור אינו פעיל)
- VILKAVISKIS
- אלכסנדר קרוגלוב (רו') וקטרין רייכלט, וילקבישקיס, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק B, עמ' 1142–1144), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
וילקובישק (ליטא), דף שער בספרייה הלאומית
