ויקטור פראנקל
ויקטור אמיל פראנקל (בגרמנית: Viktor Emil Frankl; 26 במרץ 1905 – 2 בספטמבר 1997) היה רופא פסיכיאטר ונוירולוג יהודי-אוסטרי, מייסד הלוגותרפיה ושיטת הניתוח האקזיסטנציאליסטי, הנחשבת לאסכולה הווינאית השלישית בפסיכותרפיה (אחרי הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד והפסיכולוגיה האינדיבידואלית של אלפרד אדלר).
 | |
| פראנקל, 1965 | |
| לידה |
26 במרץ 1905 וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית  |
|---|---|
| פטירה |
2 בספטמבר 1997 (בגיל 92) וינה, אוסטריה |
| לאום | אוסטרי |
| מקום קבורה |
בית העלמין היהודי הישן של וינה |
| לימודי רפואה |
אוניברסיטת וינה |
| תפקידים |
פסיכותרפיסט, existential therapist, סופר, כירורג, טייס, נוירולוג, פסיכיאטר, פרופסור, פסיכולוג, מרצה באוניברסיטה |
| פרסים והוקרה |
|
| בן או בת זוג |
Tilly Grosser |
  | |
בספרו, שכותרו העברי הוא: "האדם מחפש משמעות", (שפורסם לראשונה ב־1946, ונמכר בלמעלה מתשעה מיליון עותקים) תיעד פראנקל את חוויותיו כאסיר במחנה ריכוז נאצי, ותיאר את גישתו הפסיכותרפית למציאת משמעות החיים. פראנקל, שנמנה עם אסכולת הפסיכולוגיה ההומניסטית, נחשב לפורץ הדרך לשימוש באקזיסטנציאליזם כאמצעי בפסיכותרפיה.
קורות חייו
עריכהפראנקל נולד בווינה לאלזה וגבריאל, שניהם יהודים, במשפחה בת שלושה ילדים. הוא התעניין מגיל צעיר בשאלה האם ארעיות החיים יכולה להרוס את משמעותם, אך מסקנתו הייתה כי אין הדבר כך, כי שום דבר מהעבר אינו הולך לאיבוד. כבר בתיכון שאיפתו הייתה להיות רופא ובהשפעת הפסיכואנליזה החל להתעניין בפסיכיאטריה. בזכות כישרון האיור שלו, הוא גילה שהוא מזהה את החולשות באנשים, אך חשב שכפסיכיאטר יוכל לראות מעבר לחולשותיהם ולהכיר באפשרויות העומדות בפניהם כדי להתגבר על חולשות אלה.[1].
פראנקל השלים את לימודי הרפואה וקיבל תואר דוקטור לרפואה בשנת 1930. בשנת 1924 נתפרסם מאמרו הראשון, בעידודו של פרויד. עבד כראש מחלקה בבית חולים פסיכיאטרי בווינה החל משנת 1937 כפסיכיאטר פרטי. בין השנים 1940–1942 כיהן כמנהל המחלקה הנוירולוגית בבית החולים היהודי "רוטשילד" בווינה. נישא בשנת 1941 לטילי גרוסר. ב־25 בספטמבר 1942 פראנקל, רעייתו והוריו הועברו למחנה הריכוז טרזין. ב־19 באוקטובר 1944 פראנקל ורעייתו הועברו למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ. ב־25 באוקטובר באותה שנה הועבר למחנה הריכוז קאופרינג, ושם עבד כחמישה חודשים בעבודות כפייה. במרץ 1945 פראנקל הועבר למחנה נוסף המסונף למחנה הריכוז דכאו, ושם עבד כרופא עד 27 באפריל 1945, עת שוחרר המחנה. רוב משפחתו נספתה בשואה, כולל אשתו טילי גרוסר. לאחר המלחמה, השלים תואר דוקטור בפילוסופיה (1949). בין השנים 1946–1970 ניהל את המרפאה הנוירולוגית בווינה.
כיהן כמרצה אורח באוניברסיטאות הרווארד, פיטסבורג, סן דייגו ודאלאס. האוניברסיטה האמריקנית הבינלאומית בקליפורניה הקימה קתדרה מיוחדת ללימודי לוגותרפיה, שיטה פסיכותרפית שהגה פראנקל.
הוא נישא בשנית לאלינור קתרינה שווינדט בשנת 1947, ולזוג נולדה בת בשם גבריאלה (לימים פסיכולוגית ילדים). במהלך חייו חיבר 32 ספרים, שפורסמו ב־32 שפות (לעברית תורגמו 7 מספריו), והספיק להרצות ב־209 אוניברסיטאות בכל חמש היבשות.
פראנקל קיבל 29 תוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות ברחבי העולם. היה חבר כבוד באגודת המדעים האוסטרית, ובעל תג מדריך טיפוס הרים במועדון אלפיני. שלושה נתיבי טיפוס קרויים על שמו. ב־1975 קיבל אזרחות כבוד של עיר הולדתו וינה, שבה נפטר ב־1997.
חוויותיו בתקופת השואה
עריכהבתקופת השואה, אף שפראנקל יכול היה לעזוב את וינה ולהגר לארצות הברית לאחר שקיבל אשרת כניסה אליה, הוא בחר להישאר שם ולגונן על הוריו, בתוקף תפקידו כראש המחלקה לנוירולוגיה בבית החולים היהודי. בספרו "השאיפה למשמעות"[2] הוא מספר שלאחר היסוסים רבים, מה שחיזק אותו לקבל את ההחלטה הרת הגורל לא להותיר את הוריו מאחוריו היה שבר שיש של עשרת הדיברות, שאביו מצא בבוקר שבו קיבל את אשרת הכניסה, במקומו של בית הכנסת שנשרף, שבו חרוטה האות המסמלת את הדיבר של כיבוד הורים.
מאוחר יותר נשלח פראנקל על ידי הנאצים לגטו טרזיינשטט, ואחר כך למחנה ההשמדה אושוויץ. בטרזיינשטט הוא עבד כרופא כללי במרפאה, עד שהבחינו בכישוריו בפסיכותרפיה והוא התבקש להקים יחידה מיוחדת, על מנת לעזור למגיעים חדשים להתגבר על ההלם הראשוני. מאוחר יותר הקים יחידה למניעת מקרי התאבדות בקרב האסירים. אך ברוב זמנו במחנה הריכוז הוא היה אסיר מן השורה, ועבד בעבודה פיזית כמו חפירות והנחת מסילות לפסי רכבת.[3].
פראנקל שרד את השואה, אך כמעט כל משפחתו, פרט לאחותו, הושמדה. סבלו במחנות הריכוז וההשמדה העצים את תפיסתו המוקדמת שהתפתחה כבר בגיל הנעורים, כי כל אדם זקוק ליעד מרכזי בחיים, למציאת משמעות לחייו, כדי להתגבר על טראומות ומצבים קשים. בספרו המפורסם ביותר "האדם מחפש משמעות" מספר פראנקל כי כדי לשמור על שפיותו האישית בתנאים הקשים, היה צועד לעיתים מחוץ למרפאתו ונותן הרצאה לקהל דמיוני על "החוויות הפסיכותרפיות במחנות ריכוז". כדי להמחיש את המתח בין שאיפה להגשמה חיובית, סיפר כי מה שהחזיק אותו בחיים במחנה הריכוז ועזר לו להתגבר אף על מחלת הטיפוס, היה הרצון העז לשחזר ולפרסם כתב יד של ספרו "הרופא והנפש: מבוא ללוגותרפיה" שאבד באושוויץ.[4] לטענתו בני האדם הם חופשיים בבסיסם, ועל אף שהנאצים יכלו לשלוט בגופו, הם לא יכלו לשלוט בנפשו, שאת החופש שלה לא יכלו לשלול ממנו.
לטענה כאילו הוא שוגה בהערכת יתר של האדם ענה, כי הוא יודע שבני אדם הומניים הם מיעוט בעולם, וקריאתו עומדת כאתגר להצטרף למיעוט נעלה זה. הוא מעדיף לדבר על הפוטנציאל האנושי במיטבו, שאם לא כן תהיה סכנה שהאדם ייסחף לפוטנציאל האנושי במרעו[5]. עוד סבר, כי העובדה שהלוגותרפיה מדגישה את הממד הנאולוגי (=הרוחני) ואת יחידותו וההומניות של האדם, אין בה לסתור שבממדים הפסיכולוגיים והביולוגיים האדם עדיין בגדר חיה[6]. הוא התריע כי לעומת הסיכון כביכול של הפרזה בערכו של האדם, הרבה יותר מסוכן להפחית בערכו של האדם, שכן הדבר יכול להביא לידי השחתה של בני הנוער[7]. אף באימי השואה ראה ביטוי לרוח האדם וליכולת חירותו האנושית, וכתב ”האדם הוא זה שהמציא את תאי הגזים, אך הוא גם זה שנכנס אליהם קוממיות, ותפילת 'שמע ישראל' על שפתיו.” בניגוד לפרויד, שטען כי תחת לחץ כבד כמו הרעבה ההבדלים האישיותיים והרוחניים שבין בני אדם יטושטשו, הוא אמר כי בשואה במצבים הקשים ביותר, היו שנעשו חזירים ולעומתם היו שנעשו קדושים. בספרו האדם מחפש משמעות כתב פראנקל בהתייחס לחוויותיו בשואה:
שני גזעי אדם בלבד היו בעולם הזה – גזע האדם ההגון וגזע האדם שאינו הגון. אתה מוצא שניים אלה בכל מקום ומקום, חודרים הם לכל שדרות החברה, שום חבורה של בני אדם אינה כולה אנשים הגונים או כולה אנשים לא הגונים. מבחינה זו שום קבוצה אינה "טהורת גזע" ולכן אפשר היה למצוא לפעמים אדם הגון גם בין זקיפי המחנה.
הוא התנגד להטיל אשמה קולקטיבית על הגרמנים, וטען שהוא מאמין רק באשמה אישית, ושהקולקטיביות היא בכלל תפיסה נאציונאל־סוציאליסטית: הגרמנים התייחסו ליהודים כאל קולקטיב של תת־אדם. הוא גם לא התייחס בחומרה לרוב הדומם שצפה בשואה בשקט, וטען שהצטרפות למחתרת היא מעשה גבורה, אבל גבורה היא לא דבר שנתבע מכל אדם.
הלוגותרפיה
עריכה
ערך מורחב – לוגותרפיה
התייחסותו לפרויד הייתה כאל גאון שגילה על הנפש האנושית יותר מכל אחד אחר. עם זאת, פראנקל ביקר אותו על כך שהעדיף לעסוק באופן אובססיבי ברבדיה הנמוכים של הנפש והזניח את הרבדים העליונים שלה. פראנקל ביקש לתקן זאת באמצעות שיטתו: ראיית יכולת ההתעלות שבאדם, חיפוש המשמעות המתמיד שלו, יכולתו לאהוב ושאיפתו להגשמה עצמית. כפסיכולוג אקזיסטנציאליסטי ביקר את התפיסה המכניסטית של נפש האדם, שרואה את האדם כאוטומט של מנגנונים נפשיים, כך ש"האני" אינו אדון בביתו שלו.
על פי תפיסתו של פראנקל, הדחף העמוק ביותר של האדם, או יותר נכון הרצון העמוק ביותר, הוא שאיפה למשמעות והבנה של חייו והעולם שבו הוא נמצא, והבנה זו היא הכוח שיכול לעזור לו להתמודד עם סבל ומצוקה, קשים ככל שיהיו. פראנקל טוען שהאדם המודרני שיש בידו האמצעים, אך איבד את התכלית, סובל מתחושת עקרות וחוסר משמעות שהוא מכנה בשם "ריק קיומי", שהסימפטום הראשי שלה הוא שעמום. תחושה זו באה לידי ביטוי לפי פראנקל במשולש של דיכאון, תוקפנות והתמכרות. אותו ריק קיומי גורם לרוב הצרות הרוחניות והבעיות הנפשיות. על פי פראנקל, ברגע שהאדם ימלא את הריק הפנימי שלו וימצא משמעות לחייו בדבר שמחוצה לו, שאליו יוכל להתכוון, ושלקראתו יוכל לחתור, ושבו יוכל לשכוח את עצמו, הדבר יגלה את הווייתו האנושית האמיתית, ורוב הנוירוזות והבעיות שליוו אותו ייפתרו.
פראנקל ראה את התסכול הנובע מחוסר משמעות כנאורוזה של העידן החדש שיצרו תרבותו של האדם ושקיעת המסורות והדת. אחד המשפטים המרכזיים בהגותו של פראנקל היה משפט של ניטשה: "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה – יוכל לשאת כמעט כל איך."[8] משפט זה קשור לגישה האקזיסטנציאליסטית, שלפיה רק מי שיש לו משמעות ומטרה בחייו יצליח להתמודד עם קשיים. אדם חסר מטרה, שחייו נעדרי משמעות, שאינו רואה את "אחריותו" לגבי המציאות הכוללת, יכול בנקל להגיע למצבי ייאוש ולתחושת חוסר טעם בחיים. פראנקל אף ראה קשר הדוק בין מצבו הנפשי של האדם לבין מצבו הפיזיולוגי וחסינותו הגופנית. הוא תיאר כי במחנה הריכוז גדלה מאוד התמותה בין חג המולד לראש השנה הנוצרית, והסיבה לדעתו של הרופא הראשי של המחנה הייתה, שרוב האסירים השתעשעו בתקווה כי יחזרו הביתה בחג המולד, ולאור האכזבה נחלשה המערכת החיסונית שלהם כך שמחלות תקפו אותם עד מוות.[8] בהתאם להגותו, שבה האחריות היא היבטה החיובי של החירות, הציע פראנקל כי כנגד פסל החירות בניו יורק יש לבנות פסל נגדי, "פסל האחריות" בחוף המערבי של ארצות הברית.[9].
יחסו לדת ואמונה
עריכהבספרו 'האל הלא מודע' טוען פראנקל כי בכל אדם ישנה דתיות חבויה, לא מודעת, הקשורה למצפון האנושי המבקשת לפרוץ החוצה. בהקשר של הלא־מודע, הוא טען כי בנוסף לדחפים ויצרים יש בו גם תכנים רוחניים.[10] אחת ממטרות הפסיכואנליטיקאי, לשיטתו, היא להציף תכנים אלו מה"לא־מודע" אל ה"מודע" של המטופל.
בניגוד לפרויד שראה בדת "נוירוזה קולקטיבית", יחסו של פראנקל לאמונה באלוהים היה חיובי. אף שהוא התחמק משאלה זו כאשר נשאל, וטען שאמונתו האישית אינה רלוונטית לשיטה הטיפולית שלו, שאמורה להיות מדעית ונייטרלית ופונה לכל אדם, מאמין כאתאיסט, ניכר במספר מקומות שהוא רואה באמונה את המשמעות העמוקה ביותר שהאדם יכול להגיע אליה, או בלשונו על־משמעות.[11].
עם זאת הייתה לו ביקורת עזה על הפרשנויות שהדתות הממוסדות נותנות למושג אלוהים, וראה בהן צרות מוחין וקוצר ראייה. הוא טען שאיננו יכול לתאר לעצמו אלוהים כה קטנוני שעיקר עניינו לעורר מספר גדול ככל האפשר של אנשים להאמין בו, ודווקא לפי ההנחיות המדויקות של דת כלשהי. הציווי על אמונה הוא אבסורדי בעיניו, מכיוון שפעולה של אמונה היא פעולה ספונטנית כמו אהבה וצחוק. אי אפשר לתמרן, לכפות או לפקוד על אדם לצחוק או לאהוב. יש להצחיק אותו או לגרום לו לאהוב.[12] את מושג האמונה הוא מבקש לפרש כהבנה כי יש לחיים משמעות עליונה טוטאלית ומקיפה שלא ניתן לחמוק ממנה, וכי הדתי הוא זה ששואל בהשתוקקות את השאלה על משמעות קיומנו כפי שביטאו זאת באופן דומה אלברט איינשטיין, פאול טיליך ולודוויג ויטגנשטיין[13].
באופן אישי נהג פראנקל להניח תפילין כל יום עד לפטירתו. הוא ואלינור, אשתו השנייה שהייתה נוצרייה, כיבדו זה את אמונתו של זו, ונהגו לבקר הן בבית כנסת והן בכנסייה.
בנוסף, על פי עדות משיחות עם ידידו פרופ' דוד גוטמן, אירוע מסוים באושוויץ הותיר בו רושם דתי עז: פראנקל איבד את כתב היד של "הרופא והנפש" שהיה מוחבא בכיס נסתר במעילו, לאחר שקיבל הוראה יחד עם כל האסירים למסור את כל לבושיהם על מנת לקבל מעיל סחבות של המחנה, ואז גילה בכיס המעיל שקיבל דף מתוך סידור שבו כתובה פרשת שמע ישראל, פרשה הידועה בזיקתה לקידוש השם. על אותו אירוע הוא אמר: ” כלום לא היית צריך לראות ב"מקרה" זה אתגר לחיות את מחשבותיי, תחת להעלות אותן רק על הנייר?”
ספריו שתורגמו לעברית
עריכה- האדם מחפש משמעות: מבוא ללוגותיראפיה, (תרגום: חיים איזק), תל אביב: דביר, 1970.
- הזעקה הלא נשמעת למשמעות: הפסיכותרפיה וההומניזם (תרגם: חיים איזק), ירושלים: הוצאת דביר, תשמ"ב־1982.
- השאיפה למשמעות (תרגום: שאול ברוידא), ירושלים: הוצאת דביר, 1985.
- האל הלא מודע: פסיכותרפיה ודת (תרגום: שמעון לוי), ירושלים: הוצאת דביר, תשמ"ה־1985.
- הרופא והנפש: יסודות הלוגותרפיה והאנליזה האקזיסטנציאלית (תרגום ועריכה מדעית: דוד גוטמן), אור יהודה: כנרת, זמורה־ביתן, דביר, תש"ע־2010.
- זיכרונות: מה שלא נכלל בספריי, חיפה: דוד גוטמן, 2015 (תרגום: דוד גוטמן).
- כן לחיים למרות הכול, מאנגלית: שאול לוין, כנרת זמורה דביר, 2021[14].
סרט קולנוע
עריכהב-16 במרץ 2021 פורסם שספר זכרונותיו של פראנקל, "האדם מחפש משמעות", יעובד לקולנוע. את הסרט יפיקו קייט כהן ומריסה פולווינו (אנ') באמצעות חברת ההפקות שלהן, "סרטי סטרייט אפ", ותחת המותג החברתי "סטרייט אפ אימפאקט". את העיבוד הקולנועי יכתבו במשותף הסופר טוני רובינס והתסריטאית אנג'לה וורקמן. להפקה יחבור אלכסנדר וסלי, נכדו של פראנקל.[15][16].
קישורים חיצוניים
עריכה
ויקטור פראנקל, ברשת החברתית Goodreads- אתר מכון ויקטור פראנקל (באנגלית)
- הספרים של ויקטור פראנקל, באתר "סימניה".
- שיחה עם ויקטור פרנקל (באנגלית) סרטון באתר יוטיוב.
- הרצאה של ויקטור פראנקל בטורונטו, קנדה (באנגלית) סרטון באתר יוטיוב.
- שיחה עם ויקטור פראנקל, 1979 (באנגלית) סרטון באתר יוטיוב.
- שיחה עם ויקטור פראנקל (באנגלית) סרטון באתר יוטיוב.
- על חייו ותורתו (באנגלית)
- מידע על ויקטור פראנקל בקטלוג הספרייה הלאומית
- יונתן אמיר, הבנאליות והרוח – אינטלקטואלים באושוויץ: ז'אן אמרי, פרימו לוי וויקטור פראנקל.
- הרב יעקב יצחק בידרמן, הסיפור מאחורי הצלחתו של ד"ר ויקטור פראנקל ביוטיוב.
- ויקטור פראנקל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- פנינית רוסו נצר וליאור טל שדה, פודקאסט: ויקטור פראנקל והחיפוש אחר משמעות, פרק בפודקאסט קולות של רוח, גל"צ, פברואר 20.
- שגית שלמה, "השמיים שבתוכנו" – מפגש פסגה בין ויקטור פראנקל ואתי הילסום, מגזין "בלוגותרפיה", מאי 2020.
- ויקטור פראנקל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- האיש שחיפש משמעות: ריאיון עם ויקטור פראנקל, ריאיון לרגל יום הולדתו התשעים.
- מתוך "השאיפה למשמעות".
- אורי פז, הסליחה של ויקטור פראנקל, באתר פאזל.
- רוסו-נצר, פ. ישראל, ד. מ., החיפוש האנושי אחר משמעות, באתר פסיכולוגיה עברית, 2021.
ויקטור אמיל פרנקל (1905-1997), דף שער בספרייה הלאומית- מגזין בלוגותרפיה המוקדש כולו לחייו, דרכו ותורתו של ויקטור פראנקל, כולל מאות מאמרים
הערות שוליים
עריכה
פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: תיקון ההערות לפי המקובל בויקיפדיה (ומומלץ הפרדה של ההערות המתאימות ל־"ביאורים").- ^ "Obituary: Viktor Frankl". The Independent (באנגלית בריטית). נבדק ב-2018-08-16.
- ^ השאיפה למשמעות, עמ' 72.
- ^ האדם מחפש משמעות, עמ' 18.
- ^ האדם מחפש משמעות, עמ' 127.
- ^ הזעקה הבלתי נשמעת למשמעות, עמ' 30.
- ^ הזעקה הבלתי נשמעת למשמעות, עמ' 20.
- ^ הזעקה הבלתי נשמעת למשמעות, עמ' 31.
- ^ 1 2 האדם מחפש משמעות, עמ' 97.
- ^ הזעקה הלא נשמעת למשמעות, עמ' 70.
- ^ האל הלא מודע, פרק ב: "הלא מודע הרוחני".
- ^ ”הלוגותרפיה רשאית לעסוק לא רק בשאיפה למשמעות, אלא גם בשאיפה למשמעות מוחלטת, לעל־משמעות, כפי שאני מכנה אותה. והרי האמונה הדתית היא בסופו של דבר, אמונה ואמון בעל־משמעות”. האל הלא מודע, עמ' 88.
- ^ האל הלא מודע, עמ' 99.
- ^ האל הלא מודע, עמ' 88.
- ^ ויקטור פראנקל, הרצאה מתוך הספר "כן לחיים למרות הכול", בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, אפריל 2021.
- ^ Wiseman, Andreas (March 16, 2021). ‘Transcendence’ Outfit Straight Up, Author Tony Robbins & ‘The Zookeeper’s Wife’ Scribe Team On Holocaust Drama ‘Man’s Search For Meaning’. Deadline Hollywood. Retrieved March 17, 2021
- ^ Man’s Search for Meaning. Straight Up Films. Retrieved March 17, 2021