ונדל (מכלית)
וַנְדָל (ברוסית: Вандал) הייתה מכלית-נהר שתוכננה על ידי קרל הָגֶלִין וג'ון ג'ונסון עבור חברת הנפט ברנובל (Branobel). "ונדל" הרוסית ו"פֶּטִיט-פְּיֶיר" הצרפתית (Petite-Pierre), שהושקו ב-1903, הן אוניות הדיזל הראשונות בעולם. המקורות חלוקים בשאלה מי מן השתיים היא החלוצה.[1] "ונדל", מכל מקום, הייתה האונייה הראשונה בעולם שצוידה בהנע דיזל-חשמלי.[2]
.png) | |
|
| |
| תוכניות האונייה "ונדל" | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | מכלית נהר |
| חברת ספנות | ברנובל (Branobel) |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה | מספנת סורמובו, ניז'ני נובגורוד |
| הושקה | 1903 |
| תקופת הפעילות | 1903–1913 (כ־10 שנים) |
| אחריתה | הוצאה משירות ב-1913 |
| מידות | |
| תפוסה | 800 טון |
| אורך | 745 מ' |
| רוחב | 9.55 מ' |
| שוקע | 2.4 מ' |
| נתונים טכניים | |
| מהירות | 8.3 קשרים (13 קמ"ש) |
| הנעה |
3 מנועי דיזל, 120 כוחות סוס (89 קילוואט) כל אחד הנע חשמלי מתוצרת ASEA |
| צורת הנעה | מדחפים |
  | |
תולדותיה
עריכהבעשור האחרון של המאה ה-19 חיפשה תעשיית הנפט אחר מנוע-נפט חסכוני. את הפתרון מצא המהנדס הגרמני רודולף דיזל,[3] אשר מכר את המצאתו לברוני הנפט ברחבי העולם.[4] בפברואר 1898 העניק דיזל רישיונות בלעדיים לבניית מנועיו בשוודיה וברוסיה לאמנואל נובל, בן למשפחת נובל. הרישיון עלה לנובל 800,000 מארק במזומן ובמניות של חברת מנועי הדיזל הרוסית שהקים לצורך זה.[5] מפעל המנועים בסנקט פטרבורג נחל הצלחה מיידית; הוא החל בונה משאבות מונעות על ידי מנועי דיזל להולכת נפט בצינורות, ועד מהרה חדר לשוק הכללי והחל משווק מנועים להנעת טחנות קמח.[6] המפעל בנה בשעתו מספר מנועים רב יותר מכל מפעל אחר בעולם.[7]
ב-1903 הציע קרל הגלין, "מבעלי הניסיון בוולגה ואיש בעל חזון", לצייד את ארבות הנהר במנועי דיזל. הוא ראה בעיני רוחו שילוח ישיר של נפט דרך הנתיב בן 1,800 המיילים ממורד הוולגה אל סנקט פטרבורג ופינלנד.[8] תעלות השיט מהוולגה אל הים הבלטי התאימו לארבות קטנות יחסית, ואלה הונעו על ידי מנועי קיטור בזבזניים. מנוע הדיזל נראה אפוא כבחירה הטבעית. הגלין האמין, כי ניתן להפוך את כיוון הסיבוב של המדחף ולשלוט על מהירותו באמצעות הנע חשמלי, וחתם על חוזה עם החברה השוודית ASEA (Allmänna Svenska Elektriska Aktiebolaget) כדי שתבדוק את היתכנותה של מערכת הנעה חשמלית. אחר כך גייס הגלין את שירותיו של הארכיטקט הימי ג'ון ג'ונסון מגטבורג כדי שיתכנן את האונייה. ג'ונסון הציב את מנועי הדיזל והגנרטורים החשמליים באמצעית האונייה, ואת המנועים החשמליים בירכתיה, והם סובבו את המדחפים ישירות.[9] הספנות (מכלי המטען) היו מופרדות זו מזו על ידי מחיצות אורכיות (ולא על ידי מחיצות רוחביות, כמקובל), מאפיין מבני שנפוץ אחר כך למכליות אוקייניות.[10]
מערכת ההנעה של האונייה (3 מנועים בהספק 120 כוחות סוס כל אחד) נבנתה בשוודיה על ידי החברות Aktiebolaget Diesels Motorer ו-ASEA.[11] כל אחד מהמנועים היה בעל 3 צילינדרים בקוטר 290 מ"מ, אורך מהלך של 430 מ"מ ומהירות סיבוב קבועה של 240 סיבובים לדקה.[12] המנוע החשמלי, שנשלט על ידי ידית דומה לזו שבחשמלית, שינה את מהירות המדחף מ-30 עד 300 סיבובים לדקה.[13] גוף האונייה נבנה במספנת סורמובו בניז'ני נובגורוד ונגרר אל סנקט פטרבורג להשלמת ההצטיידות והבנייה. אורכה של האונייה היה 244.5 רגל, רוחבה 31.75 רגל והשוקע 8 רגל, והיא הותאמה במיוחד לתעלות ונתיבי השיט מהוולגה אל הים הבלטי. לאונייה הוענק השם "ונדל", והיא החלה בהפלגות מסחריות באביב 1903.[14] היא ניזוקה בתאונה בהפלגת הבכורה שלה, תוקנה והוסיפה לשרת בנהר הוולגה עוד עשר שנים.
"סרמט" (Sarmat) הגדולה יותר, בעלת ארבעה מנועים בהספק 180 כוחות סוס כל אחד, הושקה בקיץ שנת 1904. שלא כמו "ונדל", מנועיה של "סרמט" שולבו ישירות אל המדחפים, וכך חסכו 15% מהספק המנוע שהלך לאיבוד בהנע החשמלי.[15] "סרמט" פעלה עד 1923; גוות האונייה הייתה רתוקה בניז'ני נובגורוד עד שנות ה-70 של המאה הקודמת.
האוניות החדשות עוררו את עניין הציבור ואנשי המקצוע והביאו הזמנות חדשות. המפעל התרחב והעסיק כעת למעלה מאלף איש, אבל הצמיחה עוררה מחלוקות בקרב ההנהלה. רולף נובל, לודוויג נובל הבן והגלין היו חלוקים עם אמנואל בשאלת עתידן של אוניות המנוע. הצעת הגלין להסב את צי ספינות הקיטור למנועי דיזל נדחתה על ידי אמנואל. הגלין התפטר וקיבל את משרת הקונסול הכללי של שוודיה בסנקט פטרבורג. ב-1907 תכננו הגלין וג'ונסון מכלית בת 4,500 טונות, ושוב דחה אמנואל נובל את ההצעה. השניים מכרו את תוכניותיהם לאחים מרקולייב מקולומנה, אשר בנו על פיהן ב-1908 את מכלית הדיזל האוקיינית הראשונה בעולם, "מיסל". אירוע זה שכנע סוף סוף את אמנואל לאפשר להגלין לחדש את צי האוניות של החברה, שגדל והגיע ב-1915 ל-315 כלי שיט.[16]
מקורות
עריכה- Gardiner, Robert and A. Greenway, editors (1994). The golden age of shipping: the classic merchant ship, 1900–1960. Conway Maritime.
- Tolf, Robert (1976). The Russian Rockefellers: the saga of the Nobel family and the Russian oil industry. Hoover Press.
- Thomas, Donald E. (2004). Diesel: Technology And Society In Industrial Germany. University of Alabama Press.
הערות שוליים
עריכה- ^ Thomas, עמ' 70: "פטיט-פייר" הייתה אוניית הדיזל הראשונה. Gardiner and Greenway, עמ' 160: "ונדל" הייתה אוניית הדיזל הראשונה.
- ^ במערכת הנעה דיזל-אלקטרית מסובב מנוע הדיזל גנרטור חשמלי, הגנרטור מזין מנוע חשמלי, וזה מסובב ישירות את המדחף, ללא מצמד (clutch).
- ^ Tolf, עמ' 168.
- ^ הרישיונות הראשונים הוענקו לויקרס, בורמייסטר אנד ויין ואדולפוס בוש.
- ^ Tolf, עמ' 169
- ^ Tolf, עמ' 170
- ^ Tolf, עמ' 171
- ^ Tolf, עמ' 171
- ^ Tolf, עמ' 172
- ^ Tolf, עמ' 172
- ^ Tolf, עמ' 172
- ^ Trials and tribulations of the marine diesel. The Motorship. November 01, 2003.
- ^ Tolf, עמ' 172
- ^ Tolf, עמ' 172
- ^ Tolf, עמ' 172
- ^ Tolf, עמ' 173