ז'אן-לואי טרנטיניאן
ז'אן-לואי טְרֶנטיניאן (בצרפתית: Jean-Louis Trintignant; 11 בדצמבר 1930 – 17 ביוני 2022) היה שחקן קולנוע ותיאטרון צרפתי, מהבולטים בשחקני הקולנוע האירופים במחצית השנייה של המאה ה-20. ב-1969 זכה בפרס השחקן הטוב בפסטיבל הקולנוע בקאן.
 | |
| ז'אן-לואי טרנטיניאן, 2007 | |
| לידה |
11 בדצמבר 1930 פיולק, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
17 ביוני 2022 (בגיל 91) Collias, צרפת |
| מקום קבורה |
cimetière du Pont-de-Justice |
| שם לידה |
Jean Louis Xavier Trintignant |
| מדינה |
צרפת |
| תקופת הפעילות |
1951–2019 (כ־68 שנים) |
| מקום לימודים |
|
| בן או בת זוג |
|
| צאצאים |
מארי טרנטיניאן, וינסנט טרנטיניאן |
| מספר צאצאים |
3 |
| פרסים והוקרה |
|
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
טרנטיניאן גילם בחלק מסרטיו את תפקיד הגיבור המהורהר, המסתורי והמסוכסך בנפשו. כישרונו כשחקן אופי בגילום הדמויות המורכבות הקנה לו מקום ברבים מהסרטים של במאים אירופים בולטים שעסקו בסרטיהם בבעיות מוסריות.[1] טרנטיניאן, שזוהה בעיקר עם סרטי הגל החדש הצרפתי ועם הפקות קולנוע איטלקיות, שיחק גם בתפקידים בעלי אופי רומנטי, קומי ודרמטי.[2] במשך הקריירה הקולנועית שלו, שנמשכה כ-40 שנה, השתתף טרנטיניאן ביותר מ-110 סרטים. שיחק ב-34 מחזות. בסוף חייו, הוא התמקד במשחק בתיאטרון (בו גם החל את דרכו לפני הקריירה הקולנועית).[3]
קורות חייו
עריכהטרנטיניאן נולד בעיירה פיולק (אנ') שבדרום צרפת למשפחה מבוססת. בילדותו שאף להדמות לדודו, מוריס טרנטיניאן (אנ'), שהיה נהג מרוצים (ניצח ב-1954 ב-מרוץ 24 השעות של לה מאן והיה הצרפתי הראשון שניצח בגרנד פרי מונקו ב-1955). תחום עניין נוסף שבו גילה עניין היה שירה, ובמיוחד במשוררים ז'אק פרוור, גיום אפולינר ולואי אראגון. בגיל 19, בעת היותו סטודנט למשפטים באוניברסיטת אקס-אן-פרובאנס, צפה בהצגת "הקמצן" למולייר בבימויו של שארל דולן. הייתה זו נקודת מפנה עבורו; הוא נטש את לימודיו, עבר לפריז והחל לקחת שיעורי משחק אצל טניה בלאחובה (אנ'), שבהם ניסה להתגבר על הביישנות שהייתה טבועה בו מילדות. ב-1951 הייתה הופעתו הראשונה בתיאטרון, וב-1953 השתתף בהצגות "בריטניקוס" (אנ') (מאת ז'אן רסין) ו"דון ז'ואן" (מאת מולייר). ב-1954 שיחק לראשונה בתפקיד ראשי בתיאטרון במחזה של רובר חוסיין "בערבון מוגבל" (Responsabilité limitée).
תפקידו הראשון בקולנוע היה ב-1955 בסרטו של מרסל אישאק (אנ'), Pechiney, וב-1956 שיחק בסרטו של הבמאי כריסטיאן-ז'אק (אנ'), "אילו היו כולם כמותם" (צר'). משחקו בסרטו השערורייתי של רוז'ה ואדים, "ואלוהים... ברא את האשה" (צר'), מול סמל המין הצרפתי, השחקנית בריז'יט בארדו, זיכה את טרנטיניאן בפרסום עולמי. באותה שנה השתתף גם בסרט (Club de femmes) בבימויו של ראלף חביב (אנ'), אך בהמשך התגייס לצבא הצרפתי[4] ונשלח לאלג'יריה שם הייתה צרפת נתונה במאבק מול המורדים האלג'יראים במלחמת העצמאות של אלג'יריה.
שנות ה-60
עריכהעם שחרורו נטה טרנטיניאן לפרוש מהמשחק, אך אז החל להופיע במחזה "המלט" בפריז, ובהמשך, חזר לתודעת צופי הקולנוע כששיחק בסרטו של ואדים "יחסים מסוכנים". הוא המשיך ושיחק בסרטים נוספים בצרפת ובאיטליה וחלקם אף זכו להצלחה מסחרית רבה. ב-1962 נטל חלק בסרט שבעת החטאים העיקריים (צר') שכלל שבעה סיפורים שבוימו על ידי במאים שונים; טרנטיניאן שיחק בסיפור "La Luxure" בבימויו של ז'אק דמי. ב-1966 שיחק טרנטיניאן בשלושה סרטים שהוצגו לראשונה בפסטיבל הקולנוע בקאן. אחד מהם היה סרטו של קלוד ללוש, "גבר ואישה" בו הופיע בתפקיד הראשי מול אנוק איימה. הסרט עוקב אחרי תהליך התאהבותם של אלמן ואלמנה צעירים על רקע זיכרונותיהם מחיי הזוגיות של כל אחד מהם שנקטעו בחטף. הסרט זכה בפסטיבל בפרס דקל הזהב, ומאוחר יותר זכה הסרט בפרס האוסקר לסרט הזר ובפרס גלובוס הזהב, הפך ללהיט בינלאומי גדול ופרסם את טרנטיניאן ברחבי העולם.
טרנטיניאן המשיך ועבד עם מיטב הבמאים האירופים; בהם רנה קלמאן (אנ'), אלן רוב-גרייה, קלוד שברול[5] ואף ב"אהובתי, אהובתי", סרט הבכורה של אשתו הבמאית, נדין (אנ'), בו שיחק שוב עם ואלרי לגראנז' (אנ') שגילמה בתפקיד משנה את אשתו ב"גבר ואישה".[6] על משחקו בסרטו של רוב-גרייה, homme qui ment, זכה טרנטיניאן בפרס פסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין לשחקן הטוב ביותר. ב-1969 גילם את דמותו של פרקליט צעיר ובעל עקרונות במותחן הפוליטי "Z". הסרט, בבימויו של קוסטה גברס היווני תיאר עליית משטר צבאי של קולונלים תוך רמיזה ברורה למה שהתרחש ביוון. בסרט כיכבו גם איב מונטאן ואירן פאפאס (אנ') והוא זכה להצלחה בינלאומית גדולה וזכה בפרס האוסקר לסרט הזר. טרנטיניאן זכה על משחקו בסרט בפרס השחקן הטוב בפסטיבל הסרטים של קאן ב-1969.
ב-1969 גם כיכב בסרטו של אריק רוהמר "Ma nuit chez Maud" ובסרט "La morte ha fatto l'uovo" מול ג'ינה לולובריג'ידה[7] ב-1970, לאחר ששיחק שוב בסרט של ללוש, "Le voyou", שיחק טרנטיניאן באחד מהתפקידים הבולטים בקריירה שלו; בתפקיד הראשי בסרטו של ברנרדו ברטולוצ'י, "הקונפורמיסט". בסרט הוא מגלם את מרצ'לו, אינטלקטואל איטלקי צעיר בן המעמד העליון בעל תואר דוקטור לפילוסופיה המתנדב לעזור למשטר הפשיסטי ולבצע רצח פוליטי. הסרט בוחן את דמותו של מרצ'לו ומתאר אותו כאדם המנסה באופן מכוון להתאים את עצמו לאידאולוגיות האופנתיות של זמנו. הסרט זכה לשבחים מפליגים של הביקורת ואף היה מועמד לפרס האוסקר לסרט הזר. כעבור שנה שיחק במותחן הפשע המצליח "Sans Mobile Apparent", בו גילם מפקח משטרה החוקר שרשרת רציחות. את הסרט ביים הסופר והבמאי פיליפ לברו (אנ') והשתתפו בו גם דומיניק סנדה (אנ') (ששיחקה מול טרנטיניאן גם ב"הקונופורמיסט") וסשה דיסטל.
שנות ה-70
עריכהב-1973 ביים טרנטיניאן לראשונה סרט. היה זה המותחן, "Une Journée bien remplie" בו אב מתכנן לרצוח ביום אחד את תשעת המושבעים שהרשיעו את בנו שנדון לעונש מוות. במקביל, המשיך ושיחק בסרטים רבים, רובם מותחנים. באותה שנה הוא שיחק מול רומי שניידר בסרט "רכבת התקווה" (צר') אודות צרפתי ויהודייה הנמלטים ברכבת מפני הנאצים הכובשים את צרפת.[8] הוא המשיך ושיחק בסרט אודות היהודים בשואה. היה זה סרטו של הבמאי היהודי, מישל דרש (אנ'), "כינורות הנשף" (צר'), בו שיחק מול מארי-ז'וזה נאט. ב-1975 שיחק בסרטו של הבמאי ז'אק דראי (אנ'), בתפקיד עבריין הנמלט מהמשטרה (אלן דלון גילם את מפקח המשטרה) בסרט "סיפורו של שוטר". בסוף אותה שנה גילם תפקיד של הומוסקסואל המעורב במשולש רומנטי יחד עם מרצ'לו מסטרויאני וז'קלין ביסט בדרמת פשע קומית בבימויו של לואיג'י קומנצ'יני (אנ'), "La donna della domenica". לאחר מספר שנים בהן לא זכו הסרטים בהם נטל חלק להצלחות גדולות, שיחק טרנטיניאן בסרטו של כריסטיאן דה שאלון (אנ'), "L'Argent des Autres", כפקיד בנק הנאבק בממונים עליו המנסים לטפול עליו אשמה בשערורייה בנקאית לה היו הם אחראים. הסרט זכה להצלחה גדולה בצרפת; זכה בפרס סזאר ובפרס לואי-דלוק (אנ'), פרס העיתונאים הצרפתי.
שנות ה-80 ואילך
עריכהבשנות ה-80 האט טרנטיניאן את פעילותו הקולנועית. ב-1982 הוא גילם מפקח משטרה בסרט מצליח אודות משפחת פשע יהודית הפועלת בצרפת, "הקשר היהודי" (צר'), וב-1983 השתתף לראשונה בסרט דובר אנגלית, "שכר האמת" (אנ') יחד עם ניק נולטי, ג'ין הקמן וג'ואנה קסידי. לאחר מכן שיחק בסרטו האחרון של פרנסואה טריפו, "לפתע ביום ראשון" (צר'). כישלונו האמנותי והקופתי של סרטו של קלוד ללוש, "גבר ואישה – עשרים שנה אחרי", בו נטל חלק, המשיך את דעיכתה של הקריירה של טרנטיניאן. הוא המשיך לשחק בסרטים צרפתיים אך נעלם מזרקורי עולם הסרטים הבינלאומי. כל זאת עד 1994, אז השתתף בתפקיד ראשי בסרטו של הבמאי הפולני המוערך קשישטוף קישלובסקי, "שלושת הצבעים: אדום", שזכה להצלחה. בשנים שלאחר מכן המשיך טרנטיניאן להופיע לעיתים רחוקות בסרטים, ועבר להתמקד בתחום התיאטרון.
ב-2012 השתתף טרנטיניאן בתפקיד ראשי בסרטו של מיכאל הנקה, "אהבה", שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. על הופעתו זכה בפרס סזאר ובפרס לומייר לשחקן הטוב ביותר. ב-2017 שיחק בתפקיד הראשי בסרטו של מיכאל הנקה "סוף טוב" (צר'). ב-2019 שיחק בתפקיד הראשי בסרטו של קלוד ללוש "שנות חיינו היפות" (צר').
חיים אישיים
עריכהטרנטיניאן התחתן ב-1954 עם השחקנית סטפאן אודראן, עמה שיחק במספר סרטים, אך הנישואים לא ארכו זמן רב והם נפרדו ב-1956. ב-1960 נישא לשחקנית, תסריטאית ובמאית נדין מרקאן (Nadine Marquand), לה היה נשוי עד 1976. נולדו להם שלושה ילדים: מארי - שחקנית קולנוע (נרצחה ב-2003 על ידי חברה לחיים[9]), פאולין (מתה בגיל 9 חודשים)[10] וונסן. טרנטיניאן שהוא טייס חובב והיה במשך תקופה קצרה נהג מרוצים מקצועני, חי לאחר גירושיו מנדין עם נהגת המרוצים מריאן הופפנר (צר'), לה נישא בשנת 2000. בשנות ה-80 עבר לחיות בסביבה כפרית באזור שבין נים ואביניון, וב-1997 פתח יחד עם שותפים יקב מסחרי המבוסס על הכרמים של אחוזתו.
קישורים חיצוניים
עריכה
ז'אן-לואי טרנטיניאן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- ז'אן-לואי טרנטיניאן, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
ז'אן-לואי טרנטיניאן, באתר AllMovie (באנגלית)
ז'אן-לואי טרנטיניאן, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
ז'אן-לואי טרנטיניאן, באתר MusicBrainz (באנגלית)
ז'אן-לואי טרנטיניאן, באתר Discogs (באנגלית)
ז'אן-לואי טרנטיניאן, באתר Songkick (באנגלית)- מרטין זילבר, לה מונד, סכנה על הבמה, ריאיון עם טרנטיניאן, באתר הארץ, 14 באפריל 2008
- עדית זרטל, ראיונות עם האנשים של "גבר ואישה", דבר, 27 בינואר 1967 (המשך)
- מאריטה פונלאק, 50 סרטים ב-16 שנה, מעריב, 7 בספטמבר 1971
- טרנס רפרטי, הניו יורק טיימס, לז'אן-לואי טרנטיניאן יש מה להסתיר, באתר הארץ, 2 בינואר 2013
- אבנר שביט, קאן, "אהבה": ראיון בלעדי עם ז'אן לואי טרנטיניאן, באתר וואלה, 16 בינואר 2013
- ז'אן-לואי טרנטיניאן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אורי קליין, מעטים השחקנים שיכולים להתהדר בקריירה כמו זו של ז'אן־לואי טרינטיניאן, באתר הארץ, 18 ביוני 2022- ז'אן-לואי טרנטיניאן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
עריכה- ^ Jean-Louis Trintignant, New Wave Film.com
- ^ TRINTIGNANT, Jean-Louis, אתר Film Reference
- ^ מרטין זילבר, לה מונד, סכנה על הבמה, ריאיון עם טרנטיניאן, באתר הארץ, 14 באפריל 2008
- ^ יש הטוענים כי התגייס לצבא כדי להימלט מרדיפת התקשורת, שטענה כי ניהל רומן עם בריז'יט בארדו. Biography for Jean-Louis Trintignant, אתר IMDb
- ^ סרטו של שברול "Les biches" (בצרפתית: האיילות), הופץ בישראל בשם "אהבת נשים"
- ^ ר. עזריה, האמנות לחיות לבד, מעריב, 13 בנובמבר 1967
- ^ באיטלקית: "המוות הטיל ביצה" בישראל הופץ בשם "בין שתי נשים"
- ^ קיר"ה, במרחק חמישה קרונות, דבר, 20 במאי 1974
- ^ גואל פינטו, מארי טרינטיניאן לא התעוררה, באתר הארץ, 4 באוגוסט 2003
- ^ עלילת הסרט "Ça n'arrive qu'aux autres", שביימה נדין טרנטיניאן ב-1971 וכיכבו בו קתרין דנב ומרצ'לו מסטרויאני, התבססה על מותה של פאולין ועל המשבר שעברה משפחת טרנטיניאן בעקבות הטרגדיה.
- ^ Trintignant, star of A Man and a Woman and Amour, dies aged 91, הגרדיאן, Andrew Pulver, 17.06.2022
- ^ השחקן הצרפתי ז'אן לואי טרנטיניאן הלך לעולמו, באתר ynet, 17 ביוני 2022
- ^ ערן איצקוביץ, ז'אן-לואי טרנטיניאן, מגדולי שחקני צרפת, הלך לעולמו בגיל 91, באתר ישראל היום, 18 ביוני 2022