זכותו יגן עלינו
זכותו יגן[א] עלינו, בראשי תיבות: זי"ע, היא ברכת-המתים המתווספת לאחר שמם של צדיקים, ונפוצה בעיקר בחוגי מקובלים וחסידים. מקובלת גם הצורה זיע"א - זכותו יגן עלינו, אמן.
מקורות ראשונים
עריכההאזכור הראשון של הביטוי מופיע ביהי רצון שלפני אמירת תהלים, שנכלל בחיבור שערי רצון: תיקונים, הנהגות ותפילות על-פי קבלת האר"י, לר' נתן נטע הנובר, שם נכללה התפילה: "שתפן ברחמים אל קריאת מזמורי תהלים שאקרא כאילו אמרם דוד בעצמו זכותו יגן עלינו".[1] ביטוי דומה מופיע גם בפיוט "אל מסתתר", שחובר על ידי ר' אברהם מֵימִין, תלמיד הרמ"ק, מחוג מקובלי צפת במאה ה-16. הבית השביעי של השיר פותח במילים: יָהּ זְכוּת אָבוֹת יָגֵן עָלֵינוּ, ומשם כנראה נפוץ השימוש לפועל 'יגן' בלשון זכר.
היסטוריה ותפוצה
עריכההשימוש בביטוי אינו נפוץ לפני המאה ה-18. שימוש תכוף בברכה זו מופיע, כנראה לראשונה, בספרי החיד"א, בייחוד בספרו "שם הגדולים". הברכה נזכרת גם בספרות השו"ת של פוסקים ספרדים ואיטלקיים מהמאה ה-18, כמו: ר' משה חגיז[2] ור' דוד פארדו.[3]
האזכור הראשון מתקופת אבות החסידות מופיע בספרו של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב.[4] התייחסות מפורשת לשימוש שגרתי בברכה, עם ביאור על-פי חסידות, כתב ר' אלימלך מליז'נסק:
"ובזה יובן מה שרגילים לומר זכותו יגן עלינו, ולמה יתן הצדיק זכותו לאחר, הלא טוב לו שייקח לו לעצמו לעוה"ב שהוא א"ס [אין סוף]? אלא יש לפרש שזכות הוא לשון 'זך', דהיינו מה שלומד תורה לשמה, אזי זכות האור שהוא מושך על העולם היא העומדת לדורו ומגין עליהם".[5]
בחוגי המתנגדים עושה לראשונה שימוש בביטוי ר' אברהם דנציג, ביחס למחותנו הגר"א: "שהרי אנו זכינו לראות בעינינו מחותני אדונינו מרנא ורבנא גאון ישראל וקדושו רבי אליהו חסיד [...] אשרי העין ראתה כל אלה, דורו ראו ושמחו זכותו יגן עלינו".[6]
החל מהמאה ה-19 הפך הביטוי לרווח, כאמור, בעיקר בחוגי חסידים ומקובלים. לדעתו של הרבי מליובאוויטש, הביטוי זכותו יגן עלינו אינו מתאים לכל צדיק, אלא רק "כשמדובר בצדיקים מדריכי ישראל או מארי דאורייתא מלמדי תורה לרבים, והמדבר לומד תורתם והולך בדרכיהם והוראותיהם".[7]
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- הרב מאיר מזוז, מקור נאמן, בני-ברק תשע"ו, סימן תתנ"ט: פתרון הברכה: זי"ע, באתר אוצר החכמה
קישורים חיצוניים
עריכה- זכותו תגן, באתר האקדמיה ללשון העברית
- זכותו יגן עלינו או זכותו תגן עלינו?, אור ישראל 34, תשס"ד, באתר HebrewBooks
הערות שוליים
עריכהביאורים
עריכה- ^ בספרות הרבנית של ימי הביניים שמות-עצם בעלי סיומת -וּת נתפסו כבעלי מין דקדוקי זכר, ולכן התקבע הביטוי "זכותו יגן" ולא "זכותו תגן".