סלמן אברהם וקסמן
סֶלמן אברהם וקסמן (אוקראינית/רוסית: Зе́льман Абраха́м Ва́ксман; אנגלית: Selman Abraham Waksman; 22 ביולי 1888 – 16 באוגוסט 1973) היה ביוכימאי ומיקרוביולוג אמריקאי יהודי יליד רוסיה (אוקראינה), פרופסור לביוכימיה ומיקרוביולוגיה באוניברסיטת ראטגרס, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1952 על גילוי הסטרפטומיצין.
 | |
| סלמן וקסמן במעבדה, 1953 | |
| לידה |
22 ביולי 1888 נובה פרילוקה, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
16 באוגוסט 1973 (בגיל 85) וודס הול, ארצות הברית |
| ענף מדעי |
ביוכימיה, מיקרוביולוגיה |
| מקום מגורים |
ארצות הברית |
| מקום קבורה |
בית הקברות של וודס הול, פלמת', מחוז בארנסטייבל, מסוצ'סטס |
| מקום לימודים |
|
| מוסדות |
|
| תלמידי דוקטורט |
Elizabeth Bugie |
| פרסים והוקרה |
|
| הערות | יהודי |
| תרומות עיקריות | |
| גילוי סטרפטומיצין ותרופות אנטיביוטיות רבות אחרות | |
  | |
קורות חיים
עריכהוקסמן נולד למשפחה יהודית בכפר נובה פרילוקה שבדרום-מערב אימפריה הרוסית (כיום במחוז ויניצה באוקראינה). סיים לימודי תיכון בשנת 1910 בעיר אודסה. לאחר שהתקשה, כיהודי, להתקבל לאוניברסיטת אודסה, הוא היגר לארצות הברית, ושם סיים תואר ראשון באוניברסיטת ראטגרס בחקלאות בשנת 1915.
הוא חקר בתחום החיידקים שוכני האדמה בתחנת הניסיונות החקלאית של ניו ג'רזי והשלים לימודי תואר שני בשנת 1916, באותה שנה הוענקה לו אזרחות אמריקאית והוא מונה לעמית מחקר באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, שם אף סיים לימודי דוקטורט בביוכימיה בשנת 1918.
הוא שב לאוניברסיטת ראטגרס בניו ג'רזי כמרצה במחלקה לביוכימיה ומיקרוביולוגיה. בעת עבודתו בראטגרס גילה וקסמן כמה תרופות אנטיביוטיות, כולל אקטינומיצין, קלבצין, סטרפטוטריצין, סטרפטומיצין, גריסין, נאומיצין, פרדיצין, קנדיצידין, קנדידין ועוד. שתיים מתרופות אלה, סטרפטומיצין ונאומיצין, מצאו שימוש נרחב כטיפול במחלות דלקתיות שונות. סטרפטומיצין הייתה התרופה הראשונה לטיפול במחלת השחפת. וקסמן הוא זה שטבע את המונח 'אנטיביוטיקה'.
אף שווקסמן היה זה שחקר את הסטרפטומיצין מאז היותו סטודנט לתואר ראשון, הזכויות לגילוי התרופה האנטיביוטית נתבעו על ידי סטודנט מחקר של וקסמן בשם אלברט שץ. מחלוקת זו הובילה לתביעה משפטית שבה זכה שץ לפיצוי נכבד וכן להכרזה רשמית כי הוא חולק עם וקסמן בזכויות על גילוי הסטרפטומיצין. שץ תבע זכויות על גילוי התרופה כיוון שכסטודנט מחקר היה אחראי לביצוע הניסויים במעבדה על הסטרפטומיצין כטיפול בשחפת, תוך נטילת סיכון אישי רב, כל זאת במעבדה של וקסמן ותחת פיקוחו של וקסמן.
התעורר אף ויכוח בשאלה אם לא היה ראוי כי שץ יחלוק אף בפרס נובל שהוענק לווקסמן בשנת 1952. אולם מנימוקי הפרס הובן כי זה הוענק לווקסמן לא רק בזכות גילוי הסטרפטומיצין אלא בעבור גילוי תרופות אנטיביוטיות רבות אחרות.[1]
בשנת 1951 הקים וקסמן על שמו את קרן וקסמן למיקרוביולוגיה, והשקיע בה מחצית מכספי התמלוגים שקיבל על פיתוחיו. מכספי הקרן הוקם מכון למיקרוביולוגיה שאף הוא נושא את שמו של וקסמן.
וקסמן נפטר בשנת 1973. הותיר את אשתו, דבורה (לבית מיטניק), ובנו ביירון וקסמן (Byron H. Waksman; 1919–2012), אימונולוג נודע.
קישורים חיצוניים
עריכה
- סלמן אברהם וקסמן, באתר פרס נובל (באנגלית)
- סלמן אברהם וקסמן, אנשי סגולה - יהודים זוכי פרס נובל, באתר בית התפוצות.
- סלמן אברהם וקסמן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- סלמן אברהם וקסמן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
זלמן אברהם וקסמן (1888-1973), דף שער בספרייה הלאומית
- Guide to the Selman A. Waksman Papers, 1916-1977, אוניברסיטת ראטגרס
- Selman Waksman, Nobel Winner, Dies, הניו יורק טיימס, August 17, 1973
- Selman Abraham Waksman, Nature 246 (December 7, 1973), p. 367 (נקרולוג) (pdf)
- אתר קרן וקסמן למיקרוביולוגיה
- וקסמן על שער מגזין "טיים", 7 בנובמבר 1949, באתר המגזין
- ישראל קרניאלי, פרופ' ז. ואקסמאן – מגלה הסטרפטומיצין, דבר, 18 ביולי 1952
- ישראל קרניאלי, "החיים שלי עם החיידקים", זמנים, 9 בדצמבר 1954 (עם הופעת ספרו האוטוביוגרפי)
- הניו יורק טיימס, ארבעים שנה במחקר החיידקים, על המשמר, 8 באוגוסט 1958
- אברהם פלג, מותו של קוטל החיידקים, מעריב, 24 באוגוסט 1973
על ביקוריו בישראל:
- אורח נכבד ברחובות, מעריב, 20 במאי 1952
- אלעזר לוין, פרופיסור, הצלת את חיי, הצופה, 27 באפריל 1962
הערות שוליים
עריכה- ^ וראו מאמר הגנה על בכורתו של וקסמן למרות ההסכם (מאמר בירחון ההיסטוריה של הרפואה המתנגד לקריאת תיגר על וקסמן מכתב העת Nature): William Kingston, Streptomycin, Schatz v. Waksman, and the Balance of Credit for Discovery, Journal of the History of Medicine and Allied Sciences 59.3 (2004), pp. 441-462.